"אני ביאליק", סקירה

חיים נחמן ביאליק הוא יותר מדמות היסטורית, יותר ממשורר אהוב על ידי קבוצה מסוימת באוכלוסיה ויותר מחומר לבגרות. גם אם קבוצת האנשים שעבורם הוא יותר מן הדברים הללו מצטמצמת משנה לשנה. ביאליק נושא בתואר "המשורר הלאומי" לא רק משום שהוא אחד מן הכותבים היותר מבריקים שכתבו בשפה העברית, אלא מפני שהשירה שלו סימנה במידה רבה את הדרך לתנועה הציונית, לפחות אמנותית וערכית.

אבל השירה של ביאליק לא הייתה כולה, או אפילו רובה, ציונית או יהודית. יש בה הרבה מאוד עולם פנימי, לא מעט אהבה לנשים ואירוטיקה שנדמה לי שפרשני המשורר כיום כבר לא ממש מנסים להסתיר, אלא להרגיש. לביאליק, שלפי ההיסטוריה הרשמית לא הוליד ילדים, היו חיים אישיים סוערים למדי, גם אם פחות סוערים מן ההיסטוריה בה היה מעורב, הפרעות עליהן כתב והעלייה לארץ ישראל עליה חלם ואותה בסופו של דבר גם מימש. האיש הוא חומר גלם נהדר לעיון נוסף ולסיפור קולנועי. במקרה של "אני ביאליק" מדובר בסיפור שמתרחש בעיקרו לא בזמנו של ביאליק, אלא בישראל של המאה ה-21.

אבל זה לא סרט על ביאליק. במידה רבה זה גם לא סרט על אביב טלמור, הבמאי/תסריטאי/מפיק/כוכב שלו. זהו סרט על חיפוש אחר דמות אב, בין אם מדובר באב ביולוגי נעדר או באב ספרותי למשורר/קולנוען. במידה מסוימת, זהו גם חיפוש דתי אחר משמעות לחיים, אבל מדובר בחיפוש פגום אשר בשלב מסוים הופך לאובססיה הרסנית לסביבה של הגיבור – ובמידה רבה גם הרסנית לסרט אשר לא מצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בנושאים הרבים בהם הוא עוסק. מה שלא הפריע לו לזכות בפרס הסרט העצמאי במסגרת הפרינג'ידר של פסטיבל חיפה האחרון.

אביב טלמור, משורר/תסריטאי ומורה לספרות שעבר במהלך העבודה על הסרט הסבה מקצועית לשוק ההון, הוא הדמות הראשית בסרט, היוצר שלו והדמות המניעה אותו, כחלק מז'אנר קולנוע התיעוד העצמי הפופולרי במיוחד בארצנו. ואני מתייחס לזה כסרט תיעוד אישי גם אם רוב, אם לא כל העלילה המוצגת בו, בדויה לחלוטין וטלמור משחק דמות לא פחות משהוא מופיע בתפקיד עצמו.

הסרט מתחיל בשיר של טלמור המדבר בו זמנית על עקרות מקצועית (טרם הוציא ספר שירה) ועל העדר דמות אב. מיד לאחר מכן הוא זוכה, כנראה לראשונה בחייו הבוגרים, לקשר המגיע מצד אביו הביולוגי: נודע לו כי האב מת. עורך הדין מקריא לו את החלק הרלוונטי בצוואה: הוא ירש לירה אחת, מה שאמור למנוע ממנו לתבוע יותר. האב אף מדגיש בצוואה כי הוא כופר באבהות. מאוחר יותר מתגלות הדרכים בהן ניסה הגיבור לייצר קשר עם אביו. הוא מנסה בכל זאת למצוא אפיק משפטי על מנת לקבל ירושה רחבה יותר, פחות ממניעים כלכליים ויותר מטעמי חיפוש זהות. כך הוא יוצר קשר עם קרובי משפחה רחוקים, ומגלה אצל אחד מהם ציור של הציירת אירה יאן, שידוע כי ניהלה קשר רומנטי עם ביאליק. טלמור מחבר אחד לאחד ומחליט כי הוא נינו של חיים נחמן ביאליק. הקהילה הספרותית נרגשת בהתחלה, אבל הופכת ליותר ויותר סקפטית ולבסוף רודפת את טלמור, או אולי נכון יותר לומר כי טלמור מתמסר לתפקיד הנרדף.

בנקודה זו הסרט הופך להיות מסרט על חיפוש לסרט על הגנה על האמת האישית מול כל העולם ואשתו, כולל גם את אשתו של הגיבור שרוצה שיהיה בעל, לא נצר למשורר הלאומי ולוחם צדק למען הכרה בכך כי למשורר הלאומי היה צאצא פרטי. בנקודה זו, הסרט גם מתרחק מעט מן העיסוק בחברה הישראלית כולה ופונה לנתיבים סוערים יותר ומעניינים פחות. ניתן לראות גם הקבלה בין המאבק של טלמור לזכות בהכרה כנכד לביאליק לבין המאבק שלו כיוצר של קולנוע עצמאי, המקדיש את חייו לסרט שמעטים ככל הנראה יצפו בו. דבר זה מוביל להערכה ולהזדהות עם דמותו, גם ברגעים בהם הוא מתנהג בצורה לא הגיונית לפי עלילת הסרט או בוחר בבחירות בנאליות מדי כיוצר.

במידה רבה, "אני ביאליק" הינו סרט מתסכל – בצד חיובי, יש בו הרבה מאוד ח"ן, בין היתר בשימוש היפה בשירה הן של ביאליק והן של טלמור, בקטעים המתארים את האב הנוטש ואת ביאליק עצמו, המופיע בקטעי השחזור וגם כדמות חיה בעולמו של הגיבור. יש בסרט גם ניסיונות לשלב קטעים קומיים/סאטיריים על העולם הספרותי והחברה הישראלית, אשר חלקם מעלים חיוך, גם אם הם נראים לעיתים כמערכונים אשר לא ממש קשורים למכלול.

הצרה היא שטלמור, היוצר הכמעט בלעדי של היצירה, לא מצליח לייצר בה עידון או תחכום לפרק זמן ארוך. הסיפור סוטה לקווים מופרכים וצפויים בו זמנית והעניין פוחת ככל שהסרט מתקדם. דומה כי בכל מקרה, הסיפור שטלמור מספר לא מספיק על מנת להחזיק פיצ'ר, גם אם מדובר בפיצ'ר קצר יחסית. טלמור אינו שחקן טיפוסי (גם בערבים ספרותיים בהם השתתף, הקריאה שלו גלשה למחוזות דרמטיים) ויש משהו באישיות שלו שמרתק לטווח קצר, אבל מתקשה לסחוב לאורך זמן, בטח כאשר נדמה כי הוא הדמות הכמעט יחידה בסרט אשר עוברת סוג כלשהו של שינוי, אף כי כמה מדמויות המשנה הן בעלות פוטנציאל לכך.

אולם, במידה רבה הליהוק של טלמור לתפקיד עצמו הוא הכרחי ולו רק על מנת לשמר את טשטוש הגדרת המציאות המתקיים בסרט. ייתכן כי גם הרגעים החלשים הם הכרח של סוג היצירה, הדנה בחוסר הגיון, באובססיה וגם בחוסר התאמה לעולם ולקהל. סרט על אדם השואף להיות משורר אך מאבד את היכולת לצמצם את האמירה שלו, לייצר סאבטקסט ועידון. רק כאשר טלמור הבמאי מתעדן קולנועית, טלמור גיבור הסרט מתעדן אישית וחוזר לייצר שירה, בשתי הרמות. כל בחירה בסרט היא בחירה מודעת של יוצר, גם אם מדובר בבחירות אשר מעטים מאוד, אם בכלל, יפיקו מהן הנאה. המשמעות של הסרט הזה היא, בין היתר, הליכה נגד כל העולם, ולכן אם הבמאי היה לוקח על עצמו פחות תפקידים, לא היה מתקבל סרט פחות טוב או יותר טוב, אלא לתחושתי – לא היה סרט בכלל.

וכאמור, "אני ביאליק" הוא סרט מתסכל. אפשר גם לומר מפוספס ומאכזב. קהל היעד שלו מצומצם והוא דורש היכרות מסוימת עם עולם הספרות והתחברות לסוג הומור מאוד ספציפי. אני מניח כי גם אוהדיו יסכימו כי יש בו משהו לא מוגמר. אבל יחד עם זאת, אני חש כי זהו סרט שיש בו עניין והוא מכניס פיתוח מעניין לכמה מגמות בקולנוע הישראלי. סרט שבשורה התחתונה אני שמח כי צפיתי בו ושמח עוד יותר שהוא נעשה, גם אם קשה לי להמליץ עליו.

*התמונות מתוך הטריילר