"קצר על הבר": סריטה ממליצים על סרטים קצרים

הערב, יום רביעי ה-10 באפריל, פסטיבל הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א מארגן הקרנות של סרטים קצרים בברים שכונתיים בתל-אביב. הם קוראים לזה "קצר על הבר". בשעה 20:30 (מלבד שני יוצאים מן הכלל שיחלו קודם) יערכו בו-זמנית הקרנות של סרטי סטודנטים קצרים, כאשר בכל בר סרט אחר ולכל סרט מתלווה דובר מיוחד. ככה שאפשר לבחור את הבילוי להערב לפי בר, לפי סרט שבא לכם לראות או לפי דובר. ראשית, הנה כל האפשרויות ובהמשך – שלושה סרטים שחברי סריטה ממליצים עליהם במיוחד (ואולי גם נהיה בהקרנות אם תרצו לפגוש אותנו ולשבח או לקלל).

הנה הרשימה (למקרה שלא מצויין אחרת, ההקרנה בשעה 20:30) :

בבר "מזג" ההקרנה תיערך בשעה 18:00, יוקרן הסרט "סינגל פלייר" של נגה בש והדובר יהיה: מנשה נוי.
ב"לבונטין 7" יקדימו גם הם, ובשעה 19:30 יוקרן הסרט "ברבי בלוז" של עדי קוטנר, עליו ידברו השחקנים דביר בנדק ומירב פלדמן.
ב"רוטשילד 12" יוקרן הסרט "שחקן ספסל" של גיל ווינשטיין והדובר יהיה אסי דיין, שגם משחק בסרט.
בבר "הודנא" יוקרן הסרט "רז וראג'ה" של יונה רוזנקיאר (חלק מתוך הפרויקט "מים" אשר פתח את פסטיבל שבוע המבקרים בפסטיבל ונציה 2012") וידבר עליו ערן קולירין.
בבר "דלי" ב-20:30 יוקרן הסרט "רסן" בבימוי אתי ציקו שהשתתף בקאן 2012, והדובר יהיה: ד"ר שמוליק דובדבני.
ב"הר סיני" יוקרן "אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה" של יובל המאירי, אשר זכה בפסטיבל סן סבסטיאן, וידבר עליו חנן קמינסקי.
ב"אפריקה" יוקרן הסרט "מונולוגים מהבננה" של עידן רבינוביץ'. דובר: ניסן שור.
ב"תכלס בר" יוקרן הסרט "שבועיים גג", בימוי: דני הכט. ותדבר עליו רונית וייס-ברקוביץ'.
ב"שפגאט" יוקרן "בן חוזר הביתה" של אלעד זכאי, עליו תדבר מאיה בצלאל.

וכעת להמלצות שלנו:

"רסן", אתי ציקו

גבר ואישה רבים בשירותים של פאב. המצלמה מתבוננת בהם. הוא נשוי. היא המאהבת שלו. הוא כועס. היא רוצה לסיים את הקשר. כשהם יוצאים מהשירותים המצלמה נשארת במקום, צופה במרחב הריק, בפרוזדור של שירותים. באיטיות שהופכת את תנועתה לכמעט בלתי מורגשת, המצלמה נעה ימינה לכיוון תאי השירותים. אין קאט. לכאורה שכחה המצלמה שצריך לעקוב אחרי הדרמה. ואולי זאת הבמאית ששכחה לעבור לסצנה הבאה. אך ההתמקדות בריק מייצרת רגע של הפתעה, של בהייה, של מתח. משהו לא נכון. משהו לא בסדר, ועם זאת, משהו מסקרן ברגע המשונה הזה. אחרי כעשר שניות, פתאום הדלת של אחד התאים נפתחת, בהתחלה יוצאת משם יד, אחר כך אישה שנראית המומה, קפואה. אישה שהרגע גילתה שבעלה בוגד בה.

כך נפתח סרטה הקצר של אתי ציקו, "רסן" שהשתתף אשתקד בתחרות הסינפונדסיון בפסטיבל קאן. כבר בסצנה הראשונה יכול הצופה להרגיש בידיים בוטחות. הסרט אמנם מתחיל כדרמה מסורתית על זוג במריבה, אבל בשנייה אחת, באמצעות עצירת הנשימה, השהייה של רגע, משנה ציקו את הקצב ואת הטון של הסרט. שינוי הילוכים זה מקנה לסרט ממד פיוטי, טרנסצנדנטאלי, של עודף משמעות. פרוזדור השירותים הריק מתמלא באי-נוחות, ברגע קולנועי מופלא. מכאן והלאה הסרט יעקוב אחר האישה הנבגדת. האישה החיה בתוך עולם דכאני, עצור, חונק. אישה שעלבון מתמיד רובץ עליה, שהעולם כולו הפך אותה לקורבן ודורש ממנה לקבל זאת בריסון, בהבנה – להסוות את זעמה ואת פגיעתה. ציקו תבחר בפריימים מדויקים, קומפוזיציות מסודרות, נקיות, המעמתות בין העולם המתפורר והמלוכלך לבין הזָכות האסתטית בעיצוב הגיבורה שלה. מערכת היחסים בין הצילום המוקפד והסטרילי עד כאב של הצלמת טליה (טוליק) גלאון ("עמק תפארת"), לבין המשחק בעל האנרגיה העצורה של מאיה גסנר ("ההתחלפות") ייצרו את העוצמה הרגשית של "רסן". אור לבן חיוור ייפול על פניה של גסנר לאורך הסרט, והיא תנהל עימו מלחמה שקטה ומלאת סתירות, כמו זעקה חרישית.

זהו סרטה הקצר השלישי (לפחות) של אתי ציקו במהלך לימודיה בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב, לצד "אודישן" (2010) המופתי ו"כתם" (2009) המצוין. צפייה בשלושת הסרטים חושפת במאית שמתנסה בגישות אסתטיות שונות. ב"כתם" ניכר האספקט הדרמתי הממוקד בדמויות. הסרט מספר את סיפורה של אילנה המתבגרת (לירון בן-שלוש) בת למשפחה גרוזינית, המנהלת מערכת יחסים רומנטית אסורה עם בן דודה (ידידיה ויטל). כשהרומן מתגלה אילנה צריכה להתמודד עם זעם משפחתה, עם המסורת הנוקשה של חברתה ועם ניפוץ חלומותיה לעצמאות, חופש ואהבה. "כתם" נראה כמו התגובה הנשית לסרטיו הראשונים של דובר קוסאשווילי. לא רק בגלל הנושא של יחיד מול חברה/משפחה, ולא רק בגלל המוצא האתני של גיבוריו, אלא גם בשל הסגנון המשלב בין גרוטסקה לבין דרמה אינטימית. עם זאת, לעומת קוסאשווילי וניסיונו לחקור את היצר הפרימיטיבי השבטי הגברי, ציקו מטפלת בנושאיה בעדינות רבה יותר, ומספקת את המבט על החברה הגרוזינית המסורתית מצדה של אישה. באחת הסצנות החזקות ביותר בסרט, אילנה שומעת מבעד הקיר שאביה (חיים זנאתי) מבקש מאימה (אוולין הגואל) לסגור את דלת החדר. הוא רוצה לקיים איתה יחסי מין. היא לא רוצה. הוא מתעקש, אז אימה קמה לסגור את הדלת. אילנה יוצאת מחדרה ומחזיקה את הדלת, דוממת, שאימה לא תוכל לסגור אותה, שהיא לא תיכנע לרצון בעלה. בלי להוציא הגה מפיה, עיניה מוסרות לה שהיא לא חייבת, שאפשר אחרת, שצריך למרוד, לשנות את המציאות. האם מלטפת את ידה של אילנה בעדינות, ובכניעה מהנהנת בראשה וסוגרת את הדלת.

העיסוק במיניות, דיכוי ואפשרויות השחרור יועבר ל"רסן" בצורה מרעננת, כאשר הסרט ינקה החוצה את המבט האתנוגראפי, ויתמקד באישה שהדיכוי כבר הוטמע בתוך התנהגותה והווייתה. כך משתלבת ציקו בקבוצה מגוונת של במאיות צעירות מהארץ ורחבי העולם שנושא המיניות עומד במרכז סרטיהן כדרך לחקור את מערכות הכוח והניצול בחברה. סרטה "אודישן", שנעשה במסגרת "פרויקט קפה" של אוניברסיטת תל-אביב, הוא הישג מרשים בהקשר זה, שכן היא מצליחה להעביר את מאזן הכוחות במערכת היחסים המינית אל הטריטוריה של היחסים בין ערבים ויהודים. בסרט זה, שצולם כמעט כולו בשוט אחד, ציקו עצמה מגלמת במאית שעושה אודישן לשחקן פלסטיני (מוראד חסן). רוב הסרט ציקו נמצאת מאחורי המצלמה ושואלת שאלות את המתמודד לתפקיד. השחקן נראה מבעד למצלמה שמתעדת את מבחן הבד שלו. לקראת הסוף ציקו מתיישבת לצדו על הספה ונוצר רגע אינטימי ביניהם. האם מדובר במשחק או ברגע כנה? האם הפלסטיני נכנע לכוחה של הבמאית היהודית אותה הוא צריך להרשים כדי לקבל את התפקיד? האם הוא נהפך לאובייקט מיני ותו לא? איזה כוחות, דעות קדומות, ציפיות ומתחים משפיעים ומעצבים את מערכת היחסים הזאת?

אם "רסן" נכנס לתוך אילן היוחסין של במאית כגון לקורסיה מרטל או הגר בן-אשר, ו"כתם" קרוב משפחה של דובר קוסאשווילי, אז "אודישן" מנהל קשרי דם הדוקים עם עבאס קיארוסטמי. הטשטוש בין מציאות לבדיה, המודעות העצמית והביקורת העצמית, והעיסוק בשאלות עמוקות באמצעות כלים קולנועיים שנראים לכאורה פשוטים, הופכים את "אודישן" לסרט מרתק, מורכב ובעל רבדים רבים. אם אפשר לייחס לסרטיה של ציקו הקשרים קולנועיים שונים, צריך לומר שיצירת ההקשרים נובעת יותר מן הצורך של הביקורת לתאר אותם ולא משום שהיוצרת זקוקה לכך. למרות הגיוון והשוני הצורני בין הסרטים, אפשר לקבוע שאישיותה ורוחה של ציקו שוררת בתוך כל אחד מהם, שכן היא לא רק מרגישה נוח בכל אחד מהעולמות האסתטיים בהם בחרה להתנסות, אלא גם מוסיפה לכל אחד מהם מגע ייחודי, מבט אישי חד ומעורר. מה שהופך את "רסן" להישג קולנועי מרשים, זאת לא ההשתייכות למשפחה קולנועית כלשהי אלא יכולת הבימוי של ציקו, המפיחה בסרט נשימה קולנועית עצורה ועמוקה כאחד.
(פבלו אוטין)

לקריאה נוספת:
הטקסט של עופר על הסרט
וגם ההתרשמות של אורון

"שחקן ספסל", גיל וינשטיין

לפני כמה חודשים נסעתי באוטובוס מירושלים לתל אביב ולידי התיישב אדם חרדי כבן 50. הקשבתי למוסיקה באוזניות, עד שהוא פנה אליי ושאל למה אני מקשיבה. בהיסוס עניתי "רדיוהד", ולהפתעתי, לא רק שהוא הכיר את הלהקה, הוא אף ניסה לפתוח איתי בשיחה אודותיה ואודות מוסיקה ככלל. מלכתחילה נראה לי משונה שגבר חרדי מתיישב לידי, אבל זה כבר חצה את סף המוזרות שיכולתי להתכונן אליו. לכן, אף על פי שזה אחד מהנושאים החביבים עלי, הגבתי אל נסיונות השיחה שלו בקרירות זהירה. הצפייה ב"שחקן ספסל", סרטו של הבמאי והתסריטאי גיל וינשטיין, החזירה אותי אל אותו היום, הפעם מנקודת המבט ההפוכה.

במהלך 20 וקצת הדקות שלו עוקב "שחקן ספסל" אחרי ברוך (אסי דיין), חרדי מבוגר שחוזר ליום אחד לעולם החילוני כשלפניו מטרה שמתבהרת לקראת סופו. במהלך היום עובר הגיבור סדרה של מפגשים עם אנשים שונים, שכל אחד מהם מעורר אי נוחות הן אצל הדמויות והן אצל הצופה. האנשים בהם הוא נתקל – מוכרת בחנות בגדים, מאמן קבוצת כדורסל של ילדים ועוד – מגיבים אליו בחשדנות, לעיתים בעוינות, מעצם העובדה שהוא אדם חרדי. ניכר שהטריטוריה הזו לא טבעית עבורו, אבל בעיקר נראה כי הנוכחות שלו בטריטוריה הזו לא טבעית לאחרים. אסי דיין מעביר את ברוך בצורה נפלאה, ובעזרת התנשפויות כבדות, דיבור מגומגם ותנועות איטיות עד כאב, הופך אותו לדמות ייחודית וספציפית. בזכות המשחק המצויין ושימוש נכון ורגיש בצילום ובסאונד, נוצרת קרבה כמעט בלתי אמצעית לגיבור, קרבה שהיא כנראה הפוכה לחלוטין למה שהיינו עשויים להרגיש לו היינו פוגשים אדם כזה במציאות חיינו.

כשמדובר בסרטי סטודנטים או סרטים עצמאיים, המופקים לרוב בתקציבים צנועים מאוד, קיימת תקרת זכוכית מסויימת (של ערכי הפקה למשל), שמבדילה אותם מסרטים שאינם כאלה. אבל זה לא ישנה ולא יגרע מערכם, כשנוכחת בהם מהות של מה שקולנוע יכול להיות. זו בעיני קיימת ב"שחקן ספסל", שאיננו "סרט דתיים", במובן שהוא לא עוסק בעולם הדתי או החרדי, אלא כאמור ממקם אדם אחד כזה בתוך החברה החילונית. ולמרות שאנחנו החברה הזו, האנשים שמביטים עליו בחשדנות, וינשטיין מצליח למקם אותנו איתו ולצידו. העובדה שהסרט לוקח דמות שמשתייכת לקבוצה שנתפשת לרוב כמדירה, מניח אותה במקום בו היא המודרת, הזרה, ומאפשר לנו לראות את העולם המוכר לנו דרך עיניה וכפי שהיא חווה אותו, מעורר סוג חדש של התבוננות ומודעות. זה הישג משמעותי לא רק עבור סרט קצר אלא עבור כל סרט שהוא.
(אדוה לנציאנו)

לקריאה נוספת:
ההתרשמות של עופר על "שחקן ספסל"

"אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה", יובל המאירי

הסרט הזה תפס אותי לחלוטין בהפתעה בפסטיבל הקולנוע האחרון של ירושלים, אז יכולתי לכתוב עליו רק כמה מילים כחלק מן המקבצים הקצרים בהם הוקרן. מצד אחד, אולי הייתי אמור להיות פחות מופתע כאשר מדובר בזוכה בפרס השני בפסטיבל סן סבסטיאן הספרדי (הסרט אף המשיך וזכה השנה במקום הראשון בפסטיבל אפוס כאן בישראל). מאידך, מאוד נדיר שסרט קצר מותיר אותי בסיומו בתחושות כה עזות. כאילו הרגע חזיתי בסרט אקשן מד"בי בו הגיבור רודף במרץ אחר מושא תשוקתו, נאחז בכל הכוח בזיכרון שעוד רגע מתפוגג ורק רוצה לשמרו לרגע אחד או לנצח אחד – ואז ספק מנצח ספק מפסיד.

אני מתכוון לכך מבחינת האימפקט בלבד, שכן בכל הקשור לז'אנר מדובר בסרט אחר לחלוטין, שפועל בנישה משל עצמו בתוך הטריטוריה הקולנעית האהובה עליי – סרטים העוסקים בחמקמקותו ושבריריותו של הזיכרון האנושי, האופן בו אנחנו תופסים-לא-תופסים אותו, והצורך להנציח אותו באמצעים חיצוניים בשל כך. אבל מה קורה כאשר טעות אנוש מבטלת את היתרון של המכונה? ייתכן והעוצמה בה הכה בי סופו של הסרט נבעה מהטוויסט ההאנקאי בסופו. הרגע הזה בו כל חתיכות הפאזל נופלות למקומן אבל בעזרת מניפולציה קולנועית שזורקת אותך החוצה מתוך הסרט, לא מאפשרת לשוב חזרה פנימה ומותירה אותי כצופה המום ומעריץ כמתבונן מבחוץ.

שני דברים הרשימו אותי קולנועית במיוחד בסרט. ראשית, השימוש בחפצים (שהולכים וצוברים משמעות ואז כמעט ומתפוצצים ממשמעות בעקבות סופו של הסרט) כדי לנסות ולשחזר זיכרון ילדות של הדובר, שעל פי הבנתי אחראית לו מיכל וקנין, שזכתה לקרדיט כיוצרת שותפה. האיפיון והסימבוליקה שניתנת לכל חפץ הדהימה אותי בדיוק שלה, ואף זיכתה אותו בלוק ייחודי שזרק אותי חזרה אל ימי הילדות, בהם כל חפץ היה יכול להיות גיבור של סיפור ושכדי להפיח בו רוח חיים כל שהיה צריך לעשות הוא להתנהג אליו כך. בנוסף, הסרט הציג בפני את יובל המאירי כמספר סיפורים מחונן, שמוביל בנחמדות לכיוון אחד ואז מצליח להחמיא לצופה שהלך איתו את כברת הדרך תוך כדי שהוא, בצניעות יש לציין, מודיע לו כי קורה כאן משהו גדול יותר מכפי שחשב.

גם החפצים וגם הנראטיב נראים כבחירות מוזרות ואף גחמתיות בתחילת הסרט, אבל לא רק שהן מתבהרות – הן אף גרמו לי לרצות ולצפות בו בשנית, צפייה מושכלת יותר. לכן, אהיה הערב בהר סיני ב-20:30, מה גם שיש מסיבה לכבוד פתיחת פסטיבל פרינט-סקרין בעוד שבוע, ובמקרה זה תמיד כיף לערבב שמחה בשמחה.
(אורון שמיר)