"קון-טיקי", סקירה

שני סרטי הרפתקאות ימיים מסקנדיביה, המבוססים על סיפור אמיתי, הגיעו לתשיעיית הפיינילסטים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר הקודם. האחד הוא "המעמקים" של בלתזאר קומאקור שייצג את איסלנד, והשני הוא "קון-טיקי" ("Kon-Tiki") של צמד הבמאים הנורבגים יואקים רונינג ואספן סנדברג.
האחרון מבין השניים גם הצליח להתברג לחמשת המועמדים הסופיים.
בנציג איסלנד טרם צפיתי ולכן אינני יודע האם הטוב מבינהם הוא זה שזכה במועמדות בסוף, אבל לאחר הצפייה בסרט הנורבגי (עוד לפני טקס האוסקר) שמחתי מאוד על כך שהוא קיבל מעט מקום תחת השמש.
יותר מכך – מכל ארבעת המועמדים בקטגוריה בהם צפיתי, הכוללים את קנדה ("מכשפת מלחמה"), אוסטריה ("אהבה") ודנמרק ("סיפור מלכותי") – "קון-טיקי" היה החביב עלי. אם כי סביר שזה ישתנה כאשר סוף סוף אצפה ב"לא" הצ'יליאני שאכלס את המשבצת החמישית.
עם זאת, בגלל שהקראוז-פליזר הנורבגי היה הסרט הכי פחות "חשוב" וכבד מכל החמישה, הוא דווקא זכה לפחות תשואות מהשאר.

באופן כללי לא ברור איזו סירנה סחפה את מצביעי האוסקר השנה אל עבר מצולות הים, אבל מעבר ל"המעמקים" (שכמעט נכנס) ו"קון-טיקי" בגטו הסרטים הזרים, "חיי פיי" של אנג לי, עם 11 מועמדויות ו-4 זכיות, גם הוא סרט המתרחש ברובו על המים בסירה רעועה. בעיני "קון-טיקי" מתעלה על סרטו של אנג לי בכל אספקט שקיים, והוא אחד מסרטי ההרפתקאות הימיים הסוחפים והמרהיבים שראיתי.

באמצע שנות הארבעים החליט חוקר הארצות ההרפתקן והסקרן ת'ור היירדל שהוא לא מסכים עם הקביעה הידועה שהאיים הפולינזיים יושבו על ידי שבטים פרואנים שנדדו מהמערב, אלא שהם הגיעו לשם דרך הים, מה שנדמה כמסע בלתי אפשרי בהתחשב בכך שלאותם מתיישבים עתיקים לא היו את כלי השיט שאיפשרו לצלוח מסע מסוכן שכזה. היירדל מתעלם ממבטי הבוז של חבריו האקדמיים ויוצא לשחזר את המסע כדי להוכיח את הנקודה בעזרת רפסודת עץ נאמנה לתקופה הקרויה על שם קון-טיקי, אל השמש, ובעזרת צוות חברים שהצטרפו אליו למסע ההתאבדות הזה.
סיפורו של היירדל הוא אחד המפורסמים בתחום חקר הגיאוגרפיה והסרט שהיירדל צילם בעצמו במהלך המסע זכה בפרס האוסקר בשנת 1951 בקטגוריה התיעודית.

הסרט "קון-טיקי" בו אנו עוסקים עכשיו הוא ההפקה הנורבגית היקרה ביותר בהיסטוריה שלה אך גם אחת ההצלחות הקופתיות הגדולות שלה. מאחורי הפרוייקט השאפתני הזה – שצולם ברובו בים ולא בסטים כמו ברוב הסרטים המארינליים – עומדים צוות הבמאים יואכים רונין ואספן סנדברג, שזהו סרטם הארוך השלישי באורך מלא. סרטם הראשון היה, למרבה ההפתעה, "בנדידס", הכשלון בכיכובן של פנלופה קרוז וסלמה הייק שכתב והפיק להם לוק בסון, לא פחות ולא יותר.
השניים עבדו עם הצלם גייר הרטלי אנדרסן והמעצב האומנותי קארל יוליוסון ליצירת אחד הסרטים המרהיבים של 2012. בעולם מושלם הסרט הזה היה הודף את "חיי פיי" מכל הקטגוריות הטכניות באוסקר ומועמד לפרסי הצילום, הסאונד, העיצוב, האיפור והאפקטים.

את ת'ור מגלם פל סבר האגן, אל נורדי שנמצא על ידי צוות המלהקות כאשר יצאו לחפש שחקן ראשי באסגארד.
טוב, שיקרתי. האמת שהאגן הוא שחקן נורבגי שלפני עשור עשה את פריצתו במולדתו ולא מן הנמנע שהוא יחובק על ידי הוליווד בקרוב. אליו מצטרפים אנדרס באסמו כריסטיאנסן, טוביאס סנטלמן, יאקוף אופטברו ולא פחות חשוב: גוסטף סקארסגרד. כן, מסתבר שלמשפחה השבדית המפורסמת בעולם – שכבר הביאה לנו את סטלן האב ("נערה עם קעקוע דרקון" האמריקני, "אדם עדין למדי", "סיפורו של וויל האנטינג" ועוד משהו כמו 500 סרטים) וכמובן הבן אלכסנדר (אריק של "דם אמיתי") – יש עוד נצר. אני אומר, כמה שיותר יותר טוב.

"קון-טיקי" הוא סרט הרפתקאות מצויין שיעבור טוב גם בצפייה משפחתית. הוא אמנם כמעט שעתיים והאקספוזיציה שלו מעט נמתחת (מה גם שהאנגלית-במבטא-נורבגי של האגן ממש מרגיזה), אבל עיקר הסיפור המתרחש על הקון-טיקי הרעוע באוקיינוס הבוגדני הוא סרט מצויין שאולי לא פה בשביל להשאר לנצח או לשנות את פני הקולנוע, אבל הוא בוודאי מספיק טוב בשביל להשקיע בו את זמן הצפייה.
זאת אומרת, באמת, הרי רובכם ישבתם מול שעתיים וחצי של חפירות תלת מימדיות של טיגריס והודי בסירה. שעתיים של קבוצת נורבגים נלחמת בכרישים, לוייתנים, טירופים ימיים אחרים די קטנה עליכם בשלב הזה. רק עשו טובה, נסו שזה יהיה על המסך הגדול ביותר שאתם יכולים למצוא.