• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"מנועים קדושים", סקירה

28 בינואר 2013 מאת אורון שמיר

פעם בכמה זמן מגיע סרט שמצדיק את קיומם של מבקרי קולנוע. לא מפני שהוא כל-כך אמנותי ולמבינים בלבד עד כי הוא יוצר חיץ בינם לבין שאר האוכלוסיה המאוד מגוונת ומאוד לא הומוגנית שמכונה תמיד ובטעות "הקהל". ההיפך הגמור. הוא מאשש את תפקידם של המבקרים כמתווכים, בין אותם צופים מיומנים פחות ובין סרט שיכול להיראות במבט ראשון כלא מתקשר, כפועל בעולם וחוקים משלו שלאיש אסור להיכנס אליהם. הרי לשם מה קיימים מומחים לעניין כה שולי (בעיני רבים, לא בעיניי כמובן) כמו הקולנוע? בדיוק בשביל הרגעים האלה בהם אתה כצרכן של בידור או אמנות זקוק לכמויות ידע או זווית ראייה שאין ברשותך, משום שאתה, או את, מתמחים בתחום אחר למחייתכם. אני כותב את הדברים המובנים מאליהם הללו כיוון שאני חש שמעלתי בתפקידי כמבקר-מתווך לפחות מאז יום חמישי שעבר. זאת משום ש"מנועים קדושים" (Holy Motors) של לאוס קראקס הוא סרט שאם לא יצעקו עליכם ללכת לראות, לא תעשו כן. ואז תפסידו את אחת היצירות הגדולות של השנה, עוד כאשר היא בחיתוליה. שאפו ענק למפיצים (יונייטד) על שהביאו ארצה ואף הקרינו את רצף ההברקות המטורלל והמענג הזה על המסך הגדול – המקום בו הוא ראוי להיות.

יש שתי דרכים להנות מ"מנועים", ואלף לא להנות ממנו. אם אתם הולכים לקולנוע כדי להנות מסרטים, אני ממליץ לבחור בספיגה וניתוח סינפילי-אינטלקטואלי, כפי שעשה ניר נאמן בטקסט הנהדר שלו על הסרט, או בדרך הקשה יותר לטעמי, בה בחרתי אני וחשתי מתוגמל על גבול המזוכך. לדעתי, הדרך האולטימטיבית לחוות את "מנועים קדושים" היא להשתחרר. אני מודע לכך שזוהי אחת הפעולות שהכי מסובך לבצע כפרט של חברה מערבית, בטח כזו הסולדת מכל מה שמוזר או לא נורמטיבי עד כדי שגעון. אולם, אם תקחו את המילה שלי – אין מה להבין בסרט הזה. בדיוק להיפך. יצאתם ממנו ולא הבנתם דבר – מצוין! זה בדיוק מה שהייתם צריכים לעשות. כל מי שכתב שהוא לא הבין את הסרט עשה טעות מלכתחילה. טעות שמושרשת אצל רובנו עמוק מעוד כצרכני קולנוע הרגילים לעקוב אחר נראטיב. סרטו של קראקס מציע משהו אחר – סרט שכיף לעקוב אחריו, אבל יותר מרגש להיות בכאן-ועכשיו שהוא מציע. קצת כמו הגרסה האוונגרד-צרפתית של "ענן אטלס" (Cloud Atlas), אפשר לומר, או סרט-אח ל"Enter the Void" הגאוני של גספר נואה.

אז אם טרם ראיתם את "מנועים", אנסה לשכנע בשורות הבאות. אם כבר ראיתם ו"לא הבנתם", ניר כאן לעזרתכם עם פרשנות נוטפת אהבת קולנוע שסביר ותספק אתכם.

holy_motors

"מנועים קדושים" הוא סרט-חידה שלא חייבים לפתור. הוא עובד נהדר גם אם פשוט נותנים לו לסחוף ולעשות בכם כרצונו. כמובן שיש בכך סיכון לחוויות לא נעימות, והסרט אכן ייקח את האמון של הצופים בו וירסק אותו מדי פעם בפעם. אבל זוהי אניגמה שלא חייבים לפענח, מכמה סיבות.

קודם כל, מדובר בסרט אפיזודיאלי. גם אם לא הצלחתם להתחבר למתרחש על המסך, מבחינת דמויות ועלילה – אל חשש, הם מיד יוחלפו באחרות, שונות בתכלית אך קשורות באופן עקיף (והקשרים שקראקס מייצר גובלים בגאונות, בין עם בעזרת צילום שמאזכר רגעים קודמים או בנושאים המעסיקים כל דמות בכל סצנה). כיוון שכל אפיזודה שכזו עובדת מבחינה קולנועית נורמטיבית (לפחות עלי), כלומר היא מרתקת ומושכת לצפייה ואף מצליחה לעורר מגוון רגשות  – אם שום צורך לחפש הקשר גדול יותר. במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שעל יוצרים בסדר הגודל של קראקס כדי לסמוך וגם אם אתם לא מבינים משהו בדקה הקרובה, הוא יובהר בהמשך. או יישאר סתום לאלה שחסרים את הכלים לפענחו, אבל איש לא יצביע או יצחק עליהם, אני מבטיח.

יש להניח שאל המבנה המקוטע נמשך הבמאי בעקבות העובדה שביים אך ורק סרטים קצרים לאחרונה, והפעם הוא בורא אותו באמצעות הדמות הראשית והמקשרת, בגילומו של דני לוואן – שחקן בשם אוסקר (סליחה שאני חוטא בפרשנות, אבל אסוציאטיבית מוכרחים לחשוב על הפרס שנותנים באמריקה להישגים קולנועיים). אוסקר נוסע בלימוזינה ברחבי פריז ובמשך יממה שלמה יש לו תשע "פגישות". עבור כל אחת מהן הוא יעטה דמות שונה בתכלית, ויככב בסצנה או סיקוונס שלקוחים מז'אנרים או סוגי קולנוע רבים. במהלך הסרט יענה אוסקר על כל השאלות שמטרידות את הצופים בו – מי הוא באמת? מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה? בשביל מי הוא עובד? האם הוא חלק ממשהו גדול יותר? וכד'.

המסגרת הסיפורית מאפשרת לקראקס להשתולל כאוות נפשו בתוך הגבולות של העולם הקולנועי שיצר, ואיזה אושר צרוף זה לראות אמן כמוהו בפעולה. קראקס מתניע דיון על מצבו העכשווי של הקולנוע בעזרת ז'אנרים שחוקים כמו סרטי מפלצות, למשל, שזוכים לריענון. הדמות האהובה עלי בסרט, מרד (חרא בצרפתית), הוא מעין גרסה מוקטנת וכמעט-אנושית של גודזילה (ראו תמונה למעלה). אבל זו לא חוכמה, אני הרי מכיר אותו מן הפרגמנט שביים קראקס לסרט "טוקיו!" (!Tokyo), בו הטיל מרד את אימתו על יפנים רוויי סיוטים מגודזילה. אני גם זיהיתי את המוזיקה של המפלצת המפורסמת אותה בחר לשבץ קראקס ברקע, כך שגם אם לא הייתי רואה את "טוקיו!" ייתכן והמוזיקה, זוויות הצילום ותגובות האנשים למראהה של הדמות – היה מפיל לי את האסימון. האם נהנתי יותר או פחות מצופה שלא קלט את הרפרנס? למי אכפת. כל אולם הקולנוע שבו ישבתי הרעים בצחוקו בזמן שלוואן התהלך כשיכור וזלל פרחים.

וכעת, הפסקה. כלומר, אינטרבל:

תודה ששבתם.

אלמנט נוסף שגורם להנאה רבה בסרט הוא העושר הויזואלי שלו. קראקס נוטה אל המרהיב והגרנדיוזי שבארצי, מצלם אתרים פריזאים בשיא הפאר האפשרי שלהם, כלומר ממצה את הפוטנציאל של הלוקיישן. הוא לא חוטא בבימוי יתר שרבים מעמיתיו מחבבים, כלומר בהפיכת הסט למשהו שהוא לא. תעלת ביוב תקבל אצלו את אותו הטיפול האוהב כמו בית קברות מפורסם, מבנה מרשים או גג פריזאי עוצר נשימה. לכל סגמנט יש את הלוק הייחודי שלו, ויש כאן מספיק דימויים קולנועיים למספר רב של סרטים. כיוון שאנו מורגלים בהליכה אחר סיפור ז'אנרי קורים שני דברים נפלאים – את מה שלא מוסבר לנו אנו משלימים לבד, ואת מה שאנחנו משלימים לבד קראקס שובר לרסיסים, בדרך כלל בהומור שאין להתנגד לו, גם אם הוא נוטה לביזאר. האם אנחנו באמת צריכים לדעת, לדוגמה, מהם מניעיו ומהו הרקע של אדם הנכנס חמוש באקדח למקום כלשהו? האם נהנה מהסיטואציה יותר אם נדע? אם לשפוט על פי כמה מהסרטים ההוליוודיים האחרונים שראיתי ועל פי "מנועים קדושים", התשובה היא מה זה לא. קראקס נותן לצופה את הזיקוק של כל סוגה, את התמצית שאנו אוהבים בלי גרם שומן מיותר.

וזה מה שהכי הדהים אותי ב"מנועים קדושים" – כל רגע בסרט הזה, קומי או דרמתי, פשוט עבד עלי רגשית נהדר. נחרדתי, הזדעזעתי, נדהמתי ונקרעתי מצחוק. סצנה עצובה העלתה דמעה בעיני, רגע טעון דרמתית בין הורה לילדה או בין נאהבים לשעבר קרע את ליבי, קטע מעורר קבס הפך את בטני ושבבי ההומור שפוזרו לאורך כל הסרט הלא-רציני-כמו-שחשבתם הזה דגדגו אותי מכף רגל עד ראש. השימוש של קראקס באמצעים הקולנועיים העומדים לרשותו, עם דגשים רבי עוצמה על שילוב בין קול לצליל, היה מופתי לכל אורך הדרך. האם זו יצירה על קולנוע? ייתכן מאוד. במיוחד אם לוקחים בחשבון את סצנת הפתיחה המסתורית והסהרורית, בה מככב הבמאי עצמו. האם זו הסיבה שאהבתי כל-כך את הסרט? לא חושב. לא הפעם.

המלצתי היא להשאיר את האגו בבית ולהיות מוכנים לכשעתיים של מסע קולנועי שאין דומה לו. אל תכעסו על עצמכם או על היוצר אם לא הבנתם, זה יפגום בחוויה בזמן אמת. וגרוע מכך, עשוי להביא אתכם ואתכן אל הדקות הנועלות של הסרט במצב מתוסכל, וזו כבר תהיה אבדה של ממש. הרגעים האחרונים של "מנועים קדושים" הם כרגע הסרט האהוב עליי ביותר השנה, במנותק או במחובר ליצירה שהם סוגרים. מדובר באחד הדברים המפתיעים שראיתי בקולנוע כבר הרבה זמן ובשיעור מאלף על בניית דמויות אמינות ועגולות בעזרת משפט אחד או שניים לכל דמות, לא יותר. וזה מטורף במיוחד כיוון ש…טוב, תראו לבד.

B093_C016_1004K7

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    אם כבר נסחפנו לפרשנות על שמו של אוסקר, חייב להוסיף עוד אחת: שמו האמיתי של לאוס קראקס הוא אלכסנדר אוסקר דופונט. "לאוס קראקס" זה חילוף אותיות של "אלכס אוסקר".
    הבמאי מופיע בסרט גם כשחקן וגם בדרכים אחרות.

להגיב על Yaniv Eidelsteinלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.