"ג'אנגו ללא מעצורים", סקירה

כל סרט חדש של קוונטין טרנטינו הוא אירוע ענק, ורק אחרי שיושבים באולם ורואים מה קורה על המסך נזכרים למה. טרנטינו הוא לא רק "סלב" ו"הילד הרע של הקולנוע" וכל מיני כתרים מהסוג הזה – מעבר לכל זה, הוא פשוט מספר סיפורים אדיר. מה שהוא רוצה זה לבדר אותנו. הוא יודע יותר טוב מכל תסריטאי איך לבנות פייאוף. הוא יודע לכתוב סצינות שבונות ציפייה ומרימות להנחתה, ולבסוף מנחית בכיף גדול. זה לא סרט של טרנטינו אם אין כמה נקודות שפשוט עושות חשק למחוא כפיים.

דובר רבות (יותר מדי) על חוסר המקוריות של טרנטינו, ש"שואל" ו"גונב" מכל מיני סרטים. אני מקווה שזה הסרט שבו יפסיקו כבר לדבר על זה ויתחילו לדבר על טרנטינו בתור המאסטר שהוא, ושתמיד היה. למה לסקורסזה מותר להיות מושפע מסרטי עבר ולטרנטינו לא? אין לי בעיה להצהיר כאן, קבל בלוג ופוסט, שטרנטינו הוא יוצר טוב יותר מסקורסזה – בהחלט יותר מסקורסזה של שלושים השנים האחרונות, ואולי יותר מסקורסזה בכלל. לפחות טרנטינו לא משעמם אותנו אף פעם.

ב"ג'אנגו ללא מעצורים" (או "דג'אנגו", אם מתעקשים), כריסטוף ולץ הוא קינג שולץ, צייד ראשים גרמני במערב הפרוע שמשחרר משלשלאותיו את ג'אנגו מהכותרת (ג'יימי פוקס) כדי שיעזור לו לאתר שלישיית אחים מבוקשים שפרס על ראשם. לאורך הדרך, ג'אנגו יהפוך מעבד נטול זכויות לאדם חופשי, לאקדוחן, ולבסוף לגיבור אקשן בד-אס שנוקם לא רק את נקמתו האישית, אלא גם את נקמתם הסימבולית של כל השחורים בנוגשיהם הלבנים.

סצינת מפגשם הראשון של ולץ ופוקס מעולה, אבל הסצינה שתפסה אותי באה מיד אחריה – כששני השותפים הטריים רוכבים אל תוך עיירה שלווה בטקסס. עוד לא הספקנו להבין מה טיבו של השולץ הזה כאשר, תוך דקה ורבע מהגעתם העירה, שולץ מצליח להרגיז את תושבי העיירה כל כך שנראה שבכל רגע הולך לפרוץ פה לינץ'. אך עד מהרה מתברר שלשונו של שולץ הלז כה חלקלקה, שתוך חמש דקות של דיבורים עם נציג החוק, לא רק שהם לא מושלכים למאסר, הם משולחים לדרכם כש-200 דולרים מרשרשים בכיסם. הסצינה הזאת היא תענוג צרוף; להכניס את הגיבורים לתסבוכת בלתי אפשרית, ואז להתיר אותה כאילו ללא מאמץ. טרנטינו לא איבד את זה, אפילו לא קצת.

כבר ידענו שטרנטינו חצוף, אבל ב"ג'אנגו" הוא מתגלה כיוצר עם ביצים של שור. באקלים של היום בארה"ב, לעשות סרט על תקופת העבדות זה להיכנס לשדה מוקשים. אמריקה של עידן אובמה לא באמת יודעת איך להתמודד עם העבר שלה כאומה של נוגשי עבדים, אולי הגרועה בהיסטוריה של האנושות. (אפילו העבדים של האימפריה הרומית הורשו להחזיק רכוש ואף לזכות בחירותם בשלב מסוים.) ההתמודדות של האמריקאים מסתכמת בהפיכת השחורים ל"אפריקאים אמריקאים", בהכרזה על  על פברואר כ"חודש ההיסטוריה השחורה" ובהעלאת מרטין לותר קינג למעמד של קדוש. על אף כל זה, הגזענות חיה וקיימת בארה"ב, אובמה נבחר לקדנציה שנייה ברוב זעום, הדיבורים על "העידן הפוסט-גזעי" הפכו לפאנצ'ליין, ורבים באלבמה ובמיסיסיפי ממשיכים להצטער על ביטול העבדות ולבכות את הפסדם במלחמת האזרחים. באקלים התקינות הפוליטית שנוצר, המילה "ניגר" היא המילה האסורה והמוקצית ביותר בשפה האנגלית, שאסורה להגייה בכלל, וע"י לבנים בפרט. באקלים המגביל הזה, בא החוצפן הלבן הזה ועושה סרט שלא רק שהמילה האסורה נאמרת בו מאות פעמים ע"י כל דמות אפשרית; הוא גם לוקח את ז'אנר אקספלויטיישן העבדות, שאף אחד לא העז לגעת בו 40 שנה, ומטיח אותו בפרצוף של המיינסטרים באכזריות בלתי מתפשרת. לאורך רוב הסרט ישבתי בפה פעור מהתעוזה הזאת להתעסק בנושאים הכי טאבו בלי שום אפולוגטיקה. טרנטינו מתאר מציאות שבה שחורים נקנים ונמכרים כמו בהמות, שבה בעלי חוות לבנים רוצחים שחורים ואונסים שחורות כלאחר יד. למרבה המזל, טרנטינו אמנם רוצה ומצליח ליצור פרובוקציה בעצם העיסוק בחומרים האלה, אבל הוא ניחן בכישרון נדיר לדעת בדיוק כמה רחוק ללכת מבלי לחצות את הקו לילדותיות, או להתנשאות, או לפטישיזם ואלימות ריקנית.

מחיאות כפיים מיוחדות מגיעות ללאונרדו דיקפריו, שמשחק פה נבל דוחה ומטונף ששולח גברתנים שחורים לקרוע זה את זה לגזרים כדי לשעשע את עצמו. זו ההופעה המבדרת ביותר של דיקפריו מזה שנים רבות.  הוא נותן הופעה קיצונית ומרשימה – נבל אמיתי, כזה שאוהבים לשנוא. בידיו של יוצר מוצלח פחות מטרנטינו זה היה מהלך שעלול להוביל לקץ הקריירה שלך כשחקן. תרבות הפופ עוד עלולה לזכור אותך כשחקן שהוציא מפיו דברי בלע על נחיתות הגזע השחור ולחגוג עליך ביוטיוב עד קץ הזמנים. אני בטוח שדיקפריו היסס לא מעט לפני שלקח על עצמו את התפקיד, אבל ניכר שמהרגע שהסכים, הוא הלך עד הסוף ללא פשרות וכל הכבוד לו. גם סמואל ל' ג'קסון הלך כאן רחוק מאוד כנבל השני, מלחך הפנכה של בעל האחוזה, השחור הממולח שמשחק אותה "הדוד תום" ולמעשה הוא גרוע יותר מהלבנים משום שהוא בוגד בבני עמו. לרגע נראה כאילו ג'ולס ווינפילד, הבד-אס מ"ספרות זולה", הפך כאן לקריקטורה גזענית של משרת שחור מתרפס, מין סטפין פצ'יט כזה, וקשה להשלים עם המחשבה הזאת אפילו לרגע – איך זה ייתכן? בהמשך הדרך הוא מתגלה כחכם ואכזר הרבה יותר, וגם זה לא תמיד נעים לצפייה.

כדוגמא נוספת לחוצפה של טרנטינו, אני חייב לספר לכם איך קוראים לאהובתו של ג'אנגו, שפחה גם היא, בגילומה של קרי וושינגטון. קוראים לה – מוכנים? "ברומהילדה פון שאפט". לא "ברונהילדה" אלא "ברום-הילדה", מלשון מטאטא. ושם המשפחה "שאפט", כאילו היא סבתא-רבא של שאפט מהבלאקספלויטיישן. בהאזנה ראשונה, זה נשמע כמו שם הדמות הכי מופרך ומטומטם בהיסטוריה של הקולנוע. אבל שכה אחיה, אחרי שוולץ ופוקס מדברים עליה ועל שמה, ו-ולץ מספר לפוקס את סיפורה של ברונהילדה המקורית מהמיתולוגיה הגרמנית, פתאום השם הזה נשמע הגיוני. ויפה. ומרגש.

"מעניין את הסבתא שלי!"

האם הכל מושלם בסרט? לצערי, לא. בשעה וחצי-שעתיים הראשונות הייתי מרותק לכל מילה ולכל שוט בסרט הנפלא הזה. התלבטתי עם עצמי אם הסרט הזה ראוי להיקרא סרטו הטוב ביותר של טרנטינו. לרוע המזל, לקראת הסוף חלה דעיכה מסוימת באיכות הסרט, ו-20-30 הדקות האחרונות קצת נמרחות ופחות מהודקות. יש תחושה שטרנטינו מיהר להשלים את הסרט לדדליין וקצת חיפף לקראת הסוף. בנוסף, דמותה של הילדי נותרת בלתי-מפותחת באופן קיצוני, והאהבה הגדולה בינה לבין ג'אנגו לא מתבטאת אפילו בסצינה אחת נורמלית של שניהם, וחבל. גם על עברו של ג'אנגו לא ידוע לנו כמעט כלום. במהלך מסעו אנחנו רואים אותו מידרדר לתהומות של אכזריות, בהם הוא מתעלל בשחורים אפילו יותר מהלבנים הרעים בסרט, ובכל זאת אנחנו נשארים איתו, כי אנחנו יודעים שזו רק העמדת פנים שמטרתה לשחרר את אהובתו ולנקום בלבנים הרעים. אבל דווקא סופו של הסרט, שאמור להיות הפייאוף הגדול, נקמתו של ג'אנגו, הוא החלק החלש ביותר בו. למרות שהסרט קרוי על שם ג'אנגו, ונועד כביכול ליצור גיבור אקשן שחור שישכתב את ההיסטוריה של העבדות בדרום, הדמות שמקבלת את רוב השורות בסרט היא דווקא קינג שולץ, וג'אנגו קצת נדחק לשוליים. טרנטינו קצת מאוהב מדי בכריסטוף ולץ, התגלית שלו מסרטו הקודם, ונותן לו להשתלט על הסרט ולדחוק הצידה את הגיבור. מתברר שגם היום, השחורים ממשיכים להידפק. מאכזב.

עוד על "ג'אנגו ללא מעצורים" בפודקאסט מיוחד של סריטה