"ג'ק ריצ'ר", סקירה

האורות כבו. הכותרת הראשונה שהופיעה על המסך הייתה "הפקתו של טום קרוז". הכותרת שאחריה הייתה דומה אבל קצרה יותר: "טום קרוז". הכותרת השלישית הייתה שם הסרט, "ג'ק ריצ'ר". הפתיח הכה-צנוע הזה לא השאיר מקום לספק: למקרה שלא ידעתם, אתם עומדים לבלות את השעתיים הקרובות עם אחד האגואים הכי נפוחים בהוליווד, ולפיכך גם בעולם כולו.

הגרסה הקצרה: "ג'ק ריצ'ר" הוא מותחן יעיל למדי, עם כמה סצינות מוצלחות ומותחות, עם הברקת ליהוק אחת (פרטים בהמשך) ותפניות עלילתיות לא מרעישות אמנם, אבל שמצליחות לשמור על עניין. הגורם שמערער את הסרט וזורק אותו למחוזות הזויים הוא ליהוקו של קרוז. אילו לוהק שחקן אחר לתפקיד ג'ק ריצ'ר, ייתכן שהיה אפשר לדבר על הסרט במונחים אחרים לגמרי. אבל הסרט שעולה היום למסכים ספוג כולו ברוחו ובדמותו של טום קרוז, לטוב ולרע.

כמו שכבר הבנתם בין השורות, אני לא מחובביו של טום קרוז. הוא קריפי לאללה בעיניי, וכל הקטע של הסיינטולוגיה בא לי לא טוב. אבל אני מוכן לסלוח לחובביו ולמעריציו הרבים. בסך הכל מדובר בבחור יפה תואר וכריזמטי, שבהחלט יכול להחזיק סרט אקשן על כתפיו. הבעיה הקשה שלו היא היעדר מוחלט של מודעות עצמית. כשאני מסתכל על קרוז אני רואה טיפוס שמרגיש שהוא חייב לחיות את הפרסונה שלו ככוכב 24 שעות ביממה, אחרת השד יודע מה יקרה. כזה שמסוגל להפיק מעצמו כמויות דמיוניות של אנרגיה ולהסתער בלהט על כל אתגר לפני המצלמה ומאחוריה… העיקר לא לעצור לרגע ולהסתכל במראה. אמנם בתחילת הקריירה עוד ראינו אצלו גם ניסיונות להיות שחקן רציני שמגלם גם דמויות עם קצת עומק, למשל ב"צבע הכסף" ובמידה מסוימת ב"ג'רי מגווייר", אבל מאז שהוא גם מפיק את סרטיו, הוא מתעקש בבירור להציג על המסך אך ורק ביטחון עצמי אבסולוטי ומינימום חיבוטי נפש. כמו שפבלו אומר, "קרוז פוסט 9/11: הצדק איתנו, נקודה." החד-מימדיות המופגנת של קרוז החדש אומרת דרשני, ומעידה בעיניי על חולשה נוראית. הוא מפחד פחד מוות שהזוהר יועם, שהתדמית תתפוגג, ושהוא יישאר עם עצמו. בתכל'ס, בתוך כוכב הקולנוע הגדול מסתתר ילד קטן ומפוחד שאין לו מושג מה עושים עם החיים האלה (וחושב שבנות זה איכסה).

חוסר המודעות העצמית הוא גם הבעיה העיקרית של "ג'ק ריצ'ר". לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מתפקע מצחוק בקטעים רציניים לכאורה, ולא הייתי היחיד. אבל תכף נגיע לזה.

המנוחה היחידה מקרוז היא ברבע השעה הראשונה של הסרט. בסצינות הפתיחה קרוז עוד לא בתמונה, והן גם נטולות דיאלוגים. הסרט נפתח במראות של פיטסבורג, ושל עוברים ושבים בפארק על גדות הנהר. בהדרגה אנחנו קולטים שאנחנו רואים את הסצינה דרך הכוונת הטלסקופית של רוצח, שאכן מתחיל לצלוף באזרחים בזה אחר זה, בסצינה עוכרת שלווה בעיקר בגלל העיתוי של יציאת הסרט, זמן קצר לאחר הטבח בקונטיקט. (חלק מהקרנות הבכורה בארה"ב בוטלו בגלל זה.) הדקות הבאות מתארות את הגעתו של כוח המשטרה לזירת הרצח, איסוף הראיות ולכידתו של הרוצח, אשר מסרב לדבר ומעביר לחוקריו רק מסר אחד: "תשיגו לי את ג'ק ריצ'ר".

הבקשה הזאת עובדת כמו מילת קסם, כי ריצ'ר פשוט מופיע שם תוך דקות ומשתלט על הסרט. טום קרוז נכנס למשרד, מחייך ואומר "מישהו קרא לי?"

ג'ק ריצ'ר הוא יוצא צבא מצטיין שסיים את שירותו הצבאי והפך לנווד שחורש את ארה"ב באוטובוסים, בזהות בדויה, "מחוץ לגריד" מה שנקרא. הוא לא סתם גיבור אקשן רגיל; הוא גם צלף מצטיין, מומחה לקרב מגע (כזה שבא ללכת מכות עם חמישה גברתנים ונותן להם צ'אנס אחרון להיכנע), נהג שודים מדופלם, ובעל מוח חריף במיוחד שמסוגל לפענח בראשו כל תעלומה, תוך שניות. בקיצור, הוא שילוב של שרלוק הולמס, ברוס לי וריאן גוסלינג ב"דרייב". אבל כשטום קרוז הוא השחקן, כל הכישורים האלה עומדים בצל האגו והביטחון העצמי שלו שלא יודעים גבול. כל משפט שיוצא מפיו הוא הצהרה של אמת מוחלטת, בלי היסוסים. הוא מוכר לך כל שורה בצורה כה משכנעת שלא נותר אלא להאמין שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר, אפילו כשזה לא הגיוני.

אז כאמור, ג'ק ריצ'ר מופיע כמו סופרמן (כשצריך אותו). הסנגורית של החשוד ברצח (רוזמונד פייק) מבקשת ממנו לחקור את הפרשה. הוא מסכים, ובתמורה פוקד עליה לראיין את קרובי המשפחה של קורבנות הטבח. המידע שהיא אוספת מוביל להתפתחויות מפתיעות (פחות או יותר) בחקירה.

את ההמשך אתם כבר יודעים: הגיבור יתקרב לאמת בהדרגה, ייצור מתח מיני עם הסנגורית, יגלה את הרעים ויילחם בהם. בגדול זה עובד. הצלם הוותיק כלב דשאנל עושה עבודה מצוינת, הבמאי כריסטופר מקווארי (התסריטאי של "החשוד המיידי", בסרטו השני כבמאי) מספק את הסחורה ובגדול העסק דופק כמו שצריך.

אפילו שבתחילת הסרט, ג'ק ריצ'ר בא "כדי לקבור" את הרוצח, ובמהלך העלילה משנה כיוון ויוצא דווקא להוכיח את חפותו, לא תראו בשום שלב רגע שבו הוא מהסס, עושה חושבים, משנה את דעתו, מתחרט. לא, הוא פשוט שועט בפול גז בכיוון א', ובהמשך שועט בפול גז בכיוון ב'. ככה זה כשאתה טום קרוז.

הבעיה בסרט היא דווקא ברגעים הפשוטים והאינטימיים לכאורה. סצינות הדיאלוג של קרוז ופייק מביכות ברמות. הדיאלוגים מלאי קלישאות שכבר לא עוברות בסרט הוליוודי ב-2012, ושני כוכבי הסרט לא מייצרים שום דבר שמזכיר כימיה. (דרך אגב, "פייק" באנגלית זה סוג של דג; שיעור הכריזמה שלו ושל השחקנית שנושאת את שמו בערך זהים, לפחות אם לשפוט לפי הסרט הזה.) היא משדרת בעיקר מבוכה מהמצב אליו נקלעה, ואילו קרוז מתעקש להסיר את חולצתו ולנאום את השורות שלו בלהט משיחי יוקד, עד שבכל רגע נראה שהוא עומד לפצוח באחד מנאומי הסיינטולוגיה החביבים עליו. למרבה הצער, תחינותיה שילבש משהו נותרות ללא מענה.

ויש עוד כמה דברים מגוחכים בסרט: סצינת מכות שמתגלה במפתיע כסצינת סלפסטיק לכל דבר, כששני ביריונים מגודלים, מצוידים במוטות ברזל, מצליחים להרביץ לכל דבר אפשרי מלבד קורבנם המיועד; ובדיחה מטופשת במיוחד שסובבת סביב שמה של חנות לחלפי רכב. בשלב מסוים, אתה מתחיל לתהות שמא בכל זאת, כמה מהצחוקים בסרט היו מכוונים.

נשאר רק לציין לטובה את מרדף המכוניות, שלדעתי הוא אחד המוצלחים של הזמן האחרון, ואת הברקת הליהוק של הבמאי הוותיק ורנר הרצוג ("פיצקרלדו", "היהלום הלבן") לתפקיד הנבל הראשי. כשראיתי את שמו בקרדיטים של הפתיח, תהיתי איך ישתלב בעלילה גרמני מזדקן בעל מבטא בלתי אפשרי ונטול כל כישורי משחק. בסופו של דבר, זה מתגלה כליהוק מגניב ביותר. הוא גם נוכחות הזויה, גם מפחיד וגם מצחיק בתפקיד נבל שלא ממש ברור מה הוא עושה בסרט, מעבר לזה שהוא ממש ממש אכזר.

חברת "סקיידאנס", שהפיקה את הסרט בשיתוף עם פרמאונט, היא המותג הפרטי של עוד בעל אגו מפותח במיוחד: דייויד אליסון, בנו של המיליארדר לארי אליסון, מנכ"ל חברת התוכנה "אורקל". אליסון הבן כבר נכנס לספר הכבוד של האגואים הגדולים של הוליווד בזכות Flyboys, דרמת טייסים שהוא יזם, הפיק ואף שיחק בה, שהפכה לאחד הכישלונות המסחריים הגדולים ביותר של העשור הקודם. מאז הוא נרגע קצת, גייס כמה מאות מיליוני דולרים והתחיל להפיק סרטים עם קצת יותר פוטנציאל מסחרי כגון "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" והסרט הבא בסדרת "סטאר טרק". דרך אגב, מעניין להשוות על דרך הניגוד בין "ג'ק ריצ'ר" לבין "הורג אותם ברכות", שגם הוא מציג עדיין בבתי הקולנוע. גם שם מדובר בדרמת פשע על פי ספר, בהפקתו של כוכב קולנוע. ההבדל הוא שבראד פיט דאג להסוות את שמו בין שמות של כמה מפיקים נוספים, נתן לעצמו תפקיד משני יחסית כחלק מאנסמבל של שחקנים מרשימים, ואפילו ניסה להגיד משהו על ארה"ב בעידן אובמה והמשבר הכלכלי. אבל מה לעשות, לא כולם התברכו במודעות לעצמם ולמקום ולזמן בו הם חיים.