"איש הנייר", סקירה (וגם קצת על הסרט הארוך "ראלף ההורס" שיוקרן אחריו)

אולפני פיקסאר הכניסו לתעשיית אנימציה הרבה מאוד רעיונות  ודברים טובים. אחד מהטובים שבהם הוא החזרת סרט האנימציה הקצר לבתי הקולנוע, מה שאומר שאנשים צופים בסרטי אנימציה קצרים לא רק בפסטיבלים, על מנת לדעת מי המועמדים באוסקר בקטגוריה או כי הם משוגעים לתחום. כל סרט ארוך של פיקסאר מלווה בסרט קצר. ובשנים האחרונות, לאחר שפיקסאר חזרו לאולפני דיסני כשליטים ולא כנשלטים, כל סרט של דיסני מלווה בסרט אנימציה קצר.

הסרטים הללו לא פעם טובים יותר מן הסרטים הארוכים, אבל בכל כתיבה ביקורתית בעיתונות הם יזכו לפסקה במקרה הטוב, כי הרי השם שרשום על הכרטיס הוא של הסרט הארוך. רוב הצופים בכלל לא מודיעים לכך שיש סרט קצר שעומד בפני עצמו. למעשה, כיום רוב הסרטים הקצרים המקדימים הם למעשה קידום מכירות של מותגים אחרים של אותו אולפן: כך חזינו לפני הסרטים בהרפתקאות בכיכובם של גיבורי צעצוע של סיפור או הפינגווינים ממדגסקר אם במקרה הלכנו לסרט של האולפן המתחרה. במקרים אלו לעיתים כן תהיה התייחסות לסרט הקצר בפרסום, כי הקהל כבר מכיר את הדמויות.

אולם לפני ראלף ההורס אולפני דיסני שילבו סרט בשם איש הנייר – אין בו אף דמות שתהיה לכם מוכרת. אין סיכוי שתראו את שמו על הפוסטר. הוא אולי יזכה השנה בפרס האוסקר לסרט אנימציה קצר, ואז רבים מן הצופים בטקס ייזכרו כי הם אכן צפו בו. למעשה, אני מניח כי כן תקראו עליו ברוב הביקורת על הסרט – יהיה כתוב שם שהוא "חביב" או "מצוין" ואולי תיבחר מילת תואר אחרת (בטח יש גם מי שהשתעמם בסרט) אולם כאן ב"סריטה" אנו עושים עימו צדק ומקדישים לו סקירה מלאה – גם אם ייתכן כי ייקח לכם יותר זמן לקרוא אותה מאשר לצפות בסרט.

איש הנייר הוא סרט אנימציה שהגוונים השולטים בו הנם שחור ולבן (יותר נכון אפור, אבל בימים אלו לא כדאי להזכיר את הצבע הזה ו"גוונים" באותו משפט מבלי להתגונן בעזרת סוגריים) והוא אינו מכיל דיאלוג. אך גם אם הסרט מבקש לייצר בכך תחושה של נוסטלגיה, זהו אינו סרט מיושן, או כזה המתרחש בעבר: לאורך רוב הסרט זהו סוג של מבט על החיים בעולם המודרני, מתוך תקווה רומנטית למצוא בו קשר בין-אישי, או אהבה. אפשר להגיד שהוא סרט רומנטי המתרחש בעולם שאיבד את הרומנטיקה, סרט שחור-לבן שהצבע השולט בו הוא הקמצוץ האדום שבכל זאת נוכח.

למרות אורכן הקצר של הסרט, 7 דקות, ניתן לחלק אותו די בבירור לשלוש מערכות, בדומה לסרטים אורכים. או, אם תרצו, שלושה חלקים נפרדים שכל אחד מהם מטרה משלו באווירה שהוא מייצר, שלושה מהלכים המעבירים את התחושה יחדיו, גם אם הם לא שומרים על רמה אחידה.

חלקו הראשון של הסרט הוא כנראה הקצר ביותר וגם הטוב ביותר בעיניי: גבר ממתין לרכבת בסביבה עירונית, נאבק בניירות העפים מתיקיו. אחד מן הניירות הסוררים מפגיש אותו לרגע עם אישה יפה, אבל עד שהוא יוצר עמה קשר, היא כבר עולה על רכבת שהוא מפספס והקשר כנראה אבד. יש משהו שיגרתי בסיטואציה וצפוי באופן ההתרחשות, אך  הטיפול בנושא פשוט יפהפה וקשה שלא להישאר שבוי בסרט בזכות פתיחה מוצלחת זו.

חלקו השני של הסרט מתרחש בלב הסביבה המשרדית ומשלב בין קומדיה המבקרת את חיי השגרה במשרד לבין תקווה להמשך הקשר הרומנטי. בחלק זה יש גם אנטגוניסט (הבוס) והגיבור מעצב כרומנטיקן בסביבה המדכאת רומנטיקה בצורה חדה יותר. התשוקה שלו למשהו יותר מן החיים עומדת בניגוד לשם הסרט ולמקצועו, אך דרך ההתמודדות שלו עם האתגר של רומנטיקה בלב הבירוקרטיה מרתקת, או לפחות שומרת על איזון בין המרכיבים השונים שמוכלים בה: מבט על חברה משרדית מורדנית, יצירת אפקטים קומיים וקידום סיפור האהבה.

בחלקו השלישי של הסרט אנו נזכרים שזו אכן סרט של דיסני, מה שאומר כי מינון הקיטש עולה לרמה שתרתיע חלק מן הצופים. למרות שלא הפסקתי להתאהב בסרט, חשתי כי זהו החלק החלש ביותר בו. אם כי ייתכן ועבור צופים אחרים, קסמו של החלק יהיה דווקא בחלק הזה המנסה, קצת בכוח, להיות קסום, לבהיר כי מה שאנו חוזים בו הוא אגדה ואם אנחנו מקבילים את העולם המודרני, זה רק משום שגם בו אפשר להאמין באגדות. הבשורה על פי דיסני על רגל אחת. בכל מקרה, במאי הסרט ג'ון קארס ידע לסיים את חלק זה בצורה שמותירה חיוך על הפנים ואף שומרת על מידה מסוימת של איפוק.

אחרי הסרט יוקרן ראלף ההורס, מועמד ראוי לתואר פיצ'ר האנימציה הטוב של השנה, או לפחות אחד משני פיצ'רי האנימציה הטובים שעולים השבוע. גם בו מינון הקיטש עולה מעט גבוה מדי במערכה האחרונה (והאמצע קצת ארוך מדי) אבל התוצאה הסופית מומלצת בהחלט, בעיקר אם גדלתם על משחקי מחשב ישנים.