המדריך לסרטיו של פרנסואה אוזון

במשך הרבה זמן לא לגמרי הבנתי את מקור המשיכה שלי לסרטיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון. גם מכלול עבודותיו הלא עקבי, גם זה שאין אף סרט שעשה שאני יכול למקם באיזו רשימת הסרטים הטובים, וגם העובדה שהקולנוע שלו אינו פועל על איזשהו סגנון מסויים שאני נלהב ממנו בצורה יוצאת דופן, מעולם לא הפריעו לי להתרגש מאוד עם כל ידיעה על סרט חדש שלו.

רק בפסטיבל חיפה 2010, בהקרנה של סרטו "מקום מקלט" (La Refuge), הבנתי. גם להקרנה הזו הלכתי בהתלהבות גדולה שלא ידעתי לגמרי להסביר, וכשהסרט החל לרוץ ניסיתי להבין מהי הסיבה לחיבתי הרבה לבמאי. באמצע הסרט זה נפל עלי: על אף שאוזון הוא לא אחד הבמאים הכי מרהיבים או חשובים שקיימים (לפחות לא בסרטים באורך מלא. כשזה מגיע לסרטים קצרים הוא אשף) הוא בעיני אחד היוצרים הכי רגישים שיש. מאז שנות האלפיים הסרטים שלו, על אף שחלקם מתעסקים בנושאים די פרובוקטיביים של מוות וזהות מינית, נעשים במין רגישות ועדינות ששובה את הלב. יחסו אל הדמויות שלו אולי נראה חד מימדי בהתחלה אבל ככל שהעלילה מתקדמת, בעזרת טכניקות של צילום, מוזיקה ועריכה, קשה שלא לפתוח את הלב אליהם. שלא כמו במאים גדולים אחרים שאני מאוד אוהב כמו פאסבינדר, פינצ'ר, שון פן או פול תומאס אנדרסון, שהשימוש שלהם באלמנטים קולנועיים מעורר קנאה, אוזון מייצר באמצעים נורא פשוטים סיפורים עדינים, אפילו כשהוא מתפרע בקולנוע רפלקסיבי מסוגנן כמו "8 נשים" או "איינג'ל". לדעתי הוא גם אחד ממדריכי השחקנים הכי טובים שיש (כל שחקניו עושים עבודות מעולות) וללא ספק במאי סצנות המין הכי טוב כרגע בקולנוע.

סרטו החדש שיוצא השבוע בארץ, "בתוך הבית" (Dans la Maison), הוא עליית מדרגה נוספת. זהו אולי סרט יותר אינטלקטואלי מאשר מרגש, אבל הוא עשוי בתבונה של במאי גדול.
למי שטרם נחשף לסרטיו הארוכים עד כה, הנה מדריך די מקיף עליהם, כולל החדש.

"סיטקום" – Sitcom
אוזון ביים את סרטו הראשון כשהיה בן 31. הסרט נפתח במסך תיאטרון שעולה גם על הסרט וגם על הפילמוגרפיה שלו שכמעט תמיד הולכת יד ביד עם אומנויות הבמה.
"סיטקום" הוא בוודאי סרטו הפרוע ביותר, זה שהעניק לו את תואר "הילד הרע של הקולנוע הצרפתי" בפי כמה, ונדמה שעבודותיו הקולנועיות של ג'ון ווטרס היוו השפעה גדולה עליו. במרכז הסרט משפחה בורגנית-פרברית ממוצעת בצרפת הכוללת אמא, אבא, בן מתבגר, אחות גדולה, בן זוגה החתיך, ומנהלת משק הבית. יום אחד חוזר האבא הביתה ובידו כלוב ובו עכבר לבן וחמוד. כל אחד מבני המשפחה בתורו יינשך על ידי המכרסם וישחרר מעצמו את הצדדים הכי דקדנטיים ומודחקים שיש. לא נורא רחוק מ"טיאורמה" של פאזוליני רק שבמקום טרנס סטאמפ אוזון משתמש בעכבר. מעניין לציין שסרטו של פאזוליני מופיע גם כרפרנס ישיר ב"בתוך הבית" החדש.
לא אחשוף מה קורה במהלך הסרט מחמת הספויילרים אבל זה די משתגע עד לסוף שבו קשה להבין האם צריך להזדעזע או לצחוק. או אולי שניהם ביחד.
האמת שמעבר לזעזוע היחסי אני לא מחזיק יותר מדי מ"סיטקום" אבל יחסית לסרט ראשון באורך מלא, אני ממש מעריך את האצבע המשולשת של אוזון הצעיר. מה גם שבהחלט יש בו כמה סצנות מצויינות ואת היכולת של אוזון לייצר מיזנסצנות יפות. הצלם של הסרט הוא יוריק לה-סו (Yorick Le Saux) שלמד עם אוזון ב"לה פמיס" היוקרתי וצילם גם את סרטיו הקצרים המוצלחים ביותר, ועבד אתו בהמשך על "5X2", "בריכת שחייה" ו"פוטיש – אשה צעצוע" (ראו בהמשך). מעבר לאוזון יוריק יצר את אחת מעבודות הצילום המרשימות של השנים האחרונות בסרט האיטלקי "אני אהבה" בכיכובה של טילדה סווינטון, אחד הסרטים האהובים עלי. השנה יוריק חתום על "עסקה מגונה" עם ריצ'ארד גיר.

"הנאהבים הקרימינלים" – Criminal Lovers
כבר בשנה שלאחר מכן ביים אוזון את סרטו הארוך השני, שאני חייב להודות שהוא הפחות אהוב עלי מכל סרטיו.
לפי דף הסרט ב-IMDB התסריט מבוסס על שלוש פואמות, אחת מהן של אוזון עצמו, אבל שתי ההשפעות שהכי בלטו לי ממנו הן "הזר" של אלבר קאמי ו"עמי ותמי" של האחים גרים. זהו סיפורם של שני תיכוניסטים, בגילומם של נטשה רנייר וג'רמי ריינר (שחקנם הכמעט קבוע של האחים דארדן, שגם שיתף פעולה עם אוזון שוב ב"פוטיש – אישה צעצוע"), שרוצחים את סעיד בן כיתתם. כאשר הם מנסים להפטר מגופתו ביער הם נלכדים על ידי זר מפחיד (מיקי מנוג'לוביץ', שחקן יגוסלבי עסוק שגילם את הסבא ב"העולם גדול והישועה מעבר לפינה" המקסים) שמאיים לאכול אותם. בין התיכוניסט והחוטף נרקם קשר על טהרת תסמונת שטוקהולם שמסתיים בסצנת מין ממש לא נעימה.
הסרט הוא שיתוף הפעולה הראשון של אוזון עם המלחין פיליפ רומבי שהפך למלחינו הקבוע מאז.

"מים על אבנים לוהטות" – Gouttes d'eau sur Pierres Brûlantes / Water Drops on Burning Rocks
על הנייר זהו כנראה אחד הפרוייקטים הכי מסעירים שאני יכול להעלות על דעתי: אוזון מעבד לקולנוע מחזה של ריינר וורנס פאסבינדר (הבמאי האהוב עלי). בסופו של דבר שיתוף הפעולה המעניין הזה לא הוציא ניצוצות, אבל לזכותו של אוזון אומר שזו לא הייתה כוונתו.
הסרט – שנשאר נאמן מאוד למקורותיו התיאטרליים, מתרחש כולו בדירה אחת ומחולק לארבע מערכות – בוחן את הדינמיקה התלותית והמינית שנוצרת בין ארבע דמויות: לאופולד (ברנרד ג'יראדו) איש עסקים בן 50; פראנץ הצעיר (מאליק זידי); ארוסתו לשעבר של פראנץ, אנה (לודווין סינייה, אחת השחקניות הצעירות הנפלאות של צרפת); ו-וורה (אנה לווין, ששבע שנים לפני כן הופיעה בסצנת הפתיחה הבלתי נשכחת של "רומן על אמת" בתור הבחורה אותה מנסה כריסטיאן סלייטר להזמין לקולנוע).
הסרט זכה בפרס טדי לקולנוע גאה בפסטיבל ברלין באותה שנה והיה סוג של פרידה של אוזון מהקולנוע הפרוע לטובת סרטים מעט יותר… נוחים.
האמת שאני צריך לראות את הסרט שוב כדי להבין בדיוק מה דעתי עליו, אבל מה שכן – יש בו את אחת מסצנות הריקוד הכי מוצלחות שאני זוכר. סצנה שכנראה מתייחסת ל"חבורה נפרדת" של גודאר ואולי גם לסצנת ריקוד הכלא בסרטו של פדרו אלמודובר "עקבים גבוהים".

"מתחת לחול" – Sous la Sable / Under the Sand
הסרט הזה, שנעשה באותה שנה כמו "מים על אבנים לוהטות" על אף שקשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר, הוא אולי סרטו הטוב ביותר של אוזון ובוודאי שאחת ההצלחות הגדולות שלו. שרלוט רמפלינג בתפקיד הראשי עושה פה – בעיני – את גדול תפקידיה הקולנועיים.
הסרט הוקרן בהצלחה בארץ והיה מועמד לשלושה פרסי הקולנוע הצרפתיים ("סזאר") בקטגוריות הסרט, הבמאי והשחקנית. לרמפלינג הייתה תחרות קשה באותה שנה בסזאר כאשר הקטגוריה שלה כללה את אודרי טוטו מ"אמלי", איזבל הופר מ"המורה לפסנתר" של האנקה (שניצחה את רמפלינג בפרסי הקולנוע האירופאי), קתרין פרוט מ"כאוס", ומי שזכתה בסופו של דבר עמנואל דבווה מ"על שפתי". אוזון עצמו הפסיד את הסזאר ואת פרס הקולנוע האירופאי לז'אן-פייר ז'נה ו"אמלי".
רמפלינג מגלמת את מארי, אישה שבעלה נעלם במהלך נופש על שפת הים. מארי מתכחשת לאופציה ההגיונית היחידה, שבעלה טבע למוות, וממשיכה לחיות כאילו הוא לצידה.
בצילום הסרט התחלקו שני צלמים, אנטואן הרבלה (שצילם גם את "מדוזות" הישראלי ו"גן עדן עכשיו") שצילם את החלק שמתרחש בקיץ, וז'אן לאפוואר שצילם את החורף.
מעטים הסרטים הרגישים והעדינים יותר מ"מתחת לחול", שאינגמר ברגמן בעצמו טען שהוא אחד הסרטים האהובים עליו. בסרט הזה אוזון החל להתעסק בנושא המוות אליו ישוב בסרטיו המאוחרים, והוכיח שהוא יכול לביים דרמות פסיכולוגיות בלי יותר מדי קישוטים.
הקישור היפה שנוצר – סביר שלא במודע – הוא שהסרט הזה מתחיל על חוף הים בסצנה שכנראה תוביל למוות, כאשר סרטו הבא של אוזון שיעסוק במוות באופן ישיר, "הזמן שנשאר", מסתיים על חוף הים.

"שמונה נשים" – 8 Femmes
שנתיים אחרי הדרמה המלנכולית ההיא, אוזון חזר להתפרע עם המחזמר "שמונה נשים" שהפך להצלחתו הקופתית הגדולה ביותר. ואפשר להבין למה. אוזון הביא שמונה שחקניות צרפתיות אהובות ומפורסמות וכלא אותן בסט מצועצע של אחוזה כפרית במעשיית "מי הרוצח?" בסגנון אגתה כריסטי. לא רק זה, אוזון נתן סולו שירה לכל אחת מהשחקניות עם כמה מהשאנסונים הצרפתיים הפופולאריים ביותר. התוצאה: כיף אחד גדול.
כמו כמעט כל במאי גיי בהיסטוריה, גם אוזון שאב את ההשראה הסגנונית לסרט מהקולנוע של הבמאי הנערץ דגלאס סירק ("כל שהשמיים מרשים") ועיצב את התלבושות, התסרוקות והחדרים בהתאם.
שמונה הנשים הן קת'רין דנב, אחד הפלאות הגדולים של הקולנוע הצרפתי כבר מעל חמישים שנה. דנב הייתה מועמדת לאוסקר פעם אחת בשנת 1992 ("הודו-סין"), ובסזאר רשומות לה שתי זכיות ("המטרו האחרון" ו"הודו-סין") ועוד תשע מועמדויות, אחת מהן היא בזכות סרטו של אוזון "פוטיש – אישה צעצוע". לסינפילים היא מוכרת בעיקר בזכות תפקידיה ב"רתיעה" של פולנסקי ו"יפייפית היום" של בונואל; דניאלה דאריו היא המבוגרת שבקאסט ובזמן צילומי הסרט הייתה כבר בת 85 (היא עדיין חיה ועובדת). על תפקידה כאן הייתה מועמדת לסזאר; איזבל הופר גם היא מישהו שאינה צריכה הקדמה ארוכה מדי. אחת השחקניות הכי קיצוניות של הקולנוע העולמי מעולם לא פחדה לחשוף את גופה ואת נפשה על המסך. ארון הפרסים של האישה הזו הוא אלי אחד העמוסים בצרפת. היא זכתה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה, שניים בפסטיבל קאן וזכתה בסזאר אחד מתוך 13 מועמדויות (אחת מהן על הסרט הזה). אני מניח שהיא בעיקר מוכרת מתפקידעה ב"המורה לפסנתר" ו"חובבים" של האל הארטלי; עמנואל ביאר היא בקלות אחת הנשים היפות ביותר בעולם ובסרט מגלמת את עוזרת הבית החדשה והמפתה. ביאר יפה כמו שהיא מוכשרת ואת תפקידיה הגדולים ביותר עשתה בסרטיו של קלוד סוטה "לב בחורף" המושלם ו"נלי ומר ארנו"; פאני ארדן היא הפאם-פאטאל של הסרט. ארדן משתתפת בהפקות בערך בכל חור בעולם. אפילו בישראל היא גילמה תפקיד בסרטו של אבי נשר "הסודות"; וירג'ין לדוייאן הצעירה מגלמת את ביתה הבכורה של דנב; לודווין סינייה היא הבת הקטנה ועל תפקידה פה הייתה מועמדת לסזאר בקטגוריית "השחקנית המבטיחה". היא קיימה וכיום היא אחת השחקניות הכי עסוקות בצרפת; אחרונה היא פירמין רישארד השחורה שמגלמת את עוזרת הבית הותיקה ויש לה את השיר הכי יפה בסרט.
כל הנשים היו מועמדות לפרס השחקנית בפרסי הקולנוע האירופאיים וזכו בפרס מיוחד בפסטיבל ברלין.

"בריכת שחייה" – Swimming Pool
פה לראשונה ניסה אוזון את ז'אנר המותחן הפסיכולוגי (שלא מעט מבקרים השוו לסגנון של היצ'קוק) והלך לו לא רע בכלל. זהו שיתוף הפעולה השני שלו עם שרלוט רמפלינג והשלישי עם לודווין סינייה, שתיהן מצויינות כאן ושתיהן היו מועמדות לסזאר (רמפלינג זכתה בפרס הקולנוע האירופאי). הסרט שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן גם הוא היה להצלחה קופתית וביקורתית.
רמפלינג מגלמת סופרת שנוסעת לבית הנופש של המוציא לאור שלה כדי לסיים את הספר עליו היא עובדת, אך הופעתה של ביתו (סינייה) משבשת את השלווה ומכניסה את הסופרת למערבולת של תשוקה ורצח. הסרט – שנעשה עם הצוות הקבוע של אוזון – מתנהל על מין תחושת מציאות מאוד לא יציבה וגורם לצופה לתהות הרבה פעמים האם מה שמתרחש לנגד עיניו אכן קורה או שמא מדובר בפרי מוחה של הגיבורה. לראשונה מאז "מים על אבנים לוהטות" אוזון שוב חוזר להתעסק בסקס ויצרים, מה שבטח עזר להכנסות של הסרט.

"5X2"
סיפור האהבה הכושל של ג'יל ומאריון מסופר לנו בחמישה חלקים, כל חלק מתאר רגע של הדרדרות. השוני הוא שהסרט מסופר הפוך. הוא מתחיל מהגירושים הכואבים והמכוערים ומתקדם אחורה עד לנקודת הסיום שלו – הרגע היפייפה על החוף (ממש כמו סצנת הסיום של סרטו הבא, "הזמן שנשאר") בו נפגשים ג'יל ומאריון בלי לדעת כמה כאב הם יגרמו זה לזו. קשה לתאר איזה אפקט רגשי (ומניפולטיבי, אין ספק) זה עושה לצופים.
סטפן פרייז עושה עבודה מעולה בתפקיד ג'יל, אבל הסרט הזה לחלוטין שייך לואלריה ברוני-טדשי, שחקנית ובמאית איטלקיה במקורה. ואלריה – שמזכירה מאוד את ג'יליאן אנדרסן במראה החיצוני – מייצרת דמות לעיתים נהדרת ולעיתים קשה אבל שולטת בסצנות שלה, שחלקן מאוד לא פשוטות. אני ממליץ גם לצפות בסרט שביימה בעצמה "שחקניות" בשנת 2007, שם היא גם בתפקיד הראשי לצד לואי גארל ומתיה אמרליק. הסרט שביימה זיכה אותה בפרס מיוחד בתחרות "מבט מסויים" בפסטיבל קאן.
על "5X2" היא זכתה בפרס השחקנית בונציה, ולשמה גם שני פרסי הקולנוע האיטלקים (דונאטלו) ושלוש מועמדויות לסזאר.

"הזמן שנשאר" – La Temp qui Reste / Time to Leave
שנה לאחר מכן חזרה ואלריה ברוני-טדשי לשתף פעולה עם אוזון אבל הפעם בתפקיד משנה. "הזמן שנשאר" הוא לא רק אחד מהסרטים היפים והעדינים ביותר שעשה אוזון מימיו, הוא גם הראשון שלו שסובב באופן בלעדי סביב גיבור גברי וגם הפעם הראשונה בה הדמות הראשית היא גאה לחלוטין, ולא ביסקסואלית או משהו על התפר.
אוזון לוקח את התבנית הדרמטית המוכרת של דמות המגלה שזמנה על פני כדור הארץ עומד להסתיים (קונספט שמוכר ממותחנים נוארים כמו "D.O.A" דרך "מר באום" הישראלי, וסרטים מאוחרים יותר כמו "החופשה האחרונה", "אנשים מצחיקים" ו"לעולם אל תתני לי ללכת" כמו גם באופן מתוחכם יותר בסרטים כמו "קוסמופוליס" של קרוננברג. בטלוויזיה זה הפך כבר לטרנד עם "שובר שורות" ו"מזל סרטן") ובתוכה בוחן את היחס שבין החיים, המוות והצילום. הנושאים האלו העסיקו אותו גם בסרטו הקצר והנפלא "מוות קטן".
רומיין הוא צלם שמוותר על טיפול בגידול ממאיר ויוצא למין מסע רגשי של פרידה מכל מה שהכיר. הסצנה האחרונה בחוף הים היא אחד השיאים בקריירה של אוזון בעיקר בגלל שהיא כל כך מינורית ועדינה.
את רומיין מגלם מלוויל פופו היפייפה, שנמצא בתעשיית הקולנוע הצרפתי מאז גיל 10. השנה הוא שיחק את התפקיד הראשי באחד הסרטים שאני הכי מחכה להם – Lawrence Anyways של ילד הפלא הקנדי זאבייה דולאן.
ז'אן מורו בתפקיד סבתו האהובה של רומיין משלימה את כאדר אגדות המסך הצרפתיות שאוזון ליהק לסרטיו.

"איינג'ל" – Angel
צופי הקולנוע לא כל כך ידעו איך להתייחס לסרטו של אוזון שהוקרן בפסטיבל ברלין בשנת 2007. מצד אחד מדובר בהפקה בריטית ראוותנית אך מצד שני לוחצת על הקיטש באופן שעלול לגרום לגוף להפסיק לייצר אינסולין.
מבוסס על ספרה של אליזבת טיילור (לא השחקנית), "איינג'ל" מגולל את עלילותיה הרומנטיות של איינג'ל, צעירה מהמעמד הבינוני שחולמת להיות סופרת גדולה בתחילת המאה הקודמת. רומולה גארי ("כפרה"), אחת השחקניות הכי מעצבנות שאני מכיר, מושלמת לתפקיד המעצבן לא פחות של איינג'ל. מייקל פאסבנדר, עוד לפני שהיה מייקל פאסבנדר, מגלם את בחיר ליבה. סאם ניל ושרלוט רמפלינג גם מככבים בסרט הראשון של אוזון שהוא כולו בשפה האנגלית.
"איינג'ל" יכל להחשב התשובה האירופאית ל"הרחק מגן עדן", אבל יש בו משהו פחות מתוחכם וסוחף מאשר סרטו של טוד היינז. גם לי הסרט עשה חיים קשים, ולא ידעתי אם להשתעמם ממנו או לראות בו עבודה צינית. אורכו של הסרט גם לא תורם לתחושה הכללית המאכזבת.

"ריקי" – Ricky
את סרטו הארוך העשירי של אוזון ראיתי בפסטיבל חיפה של 2009 ואני לא חושב שאני זוכר כזו כמות של צופים נוטשים באותה שנה. לא בגלל שהסרט פרובוקטיבי או אלים, אלא בגלל שהוא כל כך שבר את הציפיות של הקהל, שרובם פשוט לא יכלו להתמודד עם זה. אותי, לעומתם, הדיסוננס בין תחילת הסרט לבין מה שהוא באמת ממש הגניב.
זו אינה צפיית חובה בשום דרך, אך אני ממליץ למי שכן רוצה לראות שיוותר על המשך הפסקה על הסרט ויראה אותו בלי לדעת דבר. זה ישתלם.
"ריקי" נפתח בשוט סטטי של אמא צעירה במה שנדמה כלשכת רווחה כלשהי. היא מתייפחת מכיוון שאינה יכולה לשאת בנטל של גידול ביתה הקטנה ותינוקה החדש. מהשיחה עימה אפשר להבין שהיא אם חד הורית וכל אחד שרואה את הסרט יכול בקלות להתבלבל ולחשוב שמדובר בסרט של קן לואץ'. אבל בעצם אוזון עושה פה טריק די מלוכלך, כי לסצנה הזו אין כמעט כל קשר לטון של הסרט לאחר מכן.
מהסצנה הזו אנחנו הולכים אחורה: קייטי ובעלה פאקו (סרגי לופז, "המבוך של פאן") מביאים לעולם את ילדם השני, תינוק מקסים בשם ריקי. אמנם הם וילדתם הקטנה חיים בדירת שיכונים והמצב הכלכלי לא משהו, אבל כל זה לא משנה כשיש משפחה.
הבעיות מתחילות כאשר קייטי קולטת סימנים אדומים על גבו של תינוקה החדש. הדבר ההגיוני היחיד שעולה בראשה הוא שפאקו מכה את התינוק כשהיא לא בסביבה (גל ראשון ודליל של צופים יוצא מאולם רפפורט של פסטיבל חיפה). הוא מצדו מכחיש ומאשים אותה. היחסים ביניהם הולכים מדחי אל דחי כאשר הפצעים היבשים על גבו של תינוקם רק הולכים ומחריפים (עוד שורה קמה ויצאה מהאולם). קייטי מרגישה שהיא מאבדת את שפיותה ופאקו עוזב את הבית. כעבור כמה שבועות כאשר הפצעים על שכמותיו של ריקי הולכים ומחריפים, בוקעות מהן עצמות קטנות ושבריריות (מחלקה נוספת עוזבת את הסרט בזעזוע) ומסתבר שהתינוק הקטן הולך ומצמיח כנפיים. ואם חשבתם שטיפול בילד זה קשה, תנסו לטפל בו כאשר הוא מתעופף מחדר לחדר ונתקל בארונות (קבוצה מאסיבית של אנשים עם לב חלש נוטשת את הסרט. כרגע באולם יש ארבעים אחוז ממה שהיה בהתחלה). אם הם היו מחכים לסוף הקרדיטים הם היו נרגעים. "במהלך הסרט לא נפגעו לרעה חיות או תינוקות מעופפים" נכתב שם.
השילוב המפתיע בין פנטזיה לריאליזם הוא שהופך את "ריקי" לסרט ששווה לראות. המשחק מצויין גם ובחינת מונח ההורות וגידול ילדים מוסיף לא מעט לחוויה.

"מקום מקלט" – Le Refuge / Hideway
כאמור, הסרט הזה שהוקרן לראשונה ב-2009 והגיע לפסטיבל חיפה שנה לאחר מכן, הוא הסרט שסוף סוף הבהיר לי מה אני אוהב בקולנוע של פרנסואה אוזון. "מקום מקלט" הוא לא סרט חשוב, אין בו קולנוע מפואר או גימיקים. אבל כן יש בו עשייה נורא אינטליגנטית ונורא רגישה שמונעת ממנו להיות דרמת הולמארק.
בחורה צעירה (איזבל קארה המצויינת) ומכורה לסמים מאבדת את בן זוגה שמת ממנת יתר ובורחת לבית בכפר, שם היא מנסה להמשיך את חייה.
נורא קטן, נורא לא חשוב, אבל עבודה מצויינת של כל הנוגעים בדבר.

"פוטיש – אישה צעצוע" – Potiche
כנראה סרטו טוב הלב ביותר של אוזון. קומדיה חמודה להפליא שנראה כאילו כל מי שלקח בה חלק פשוט נורא נהנה.
אוזון עיבד לקולנוע את המחזה החברתי של פייר בארילה וז'אן-פייר גרדי, על מאבקה של אשת חברה בבעלה, מנהל מפעל קפיטליסט ומדכא. גם הפעם אוזון לא התכחש למקורות התיאטרליים של הסרט, ויצר משהו שנע בין הצגת תיאטרון לסיטקום אמריקני.
צוות השחקנים בניצוחם של קתרין דנב, ז'ראר דפרדייה, ג'רמי ריינר, קארין ויארד ופאבריס לוצ'יני ("בתוך הבית") עושה חיים משוגעים, וכשהם מרוצים גם הקהל מרוצה.
הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה והעניק לדנב מועמדות נוספת לפרסי הסזאר. הסרט עצמו היה מועמד לפרס בחירת הקהל של פרסי הקולנוע האירופאיים (והפסיד ל"נאום המלך") ולפרס הסרט הטוב ביותר שאינו בשפה האנגלית של פרסי הקולנוע הבריטיים (הבאפט"א) אותו הפסיד ל"העור בו אני חי".

"בתוך הבית" – Dans la Maison / In the House
סרטו השני ברצף של אוזון המבוסס על מחזה (הפעם "הילד בשורה האחורית" מאת חואן מיורגה) הוא גם בעיני סרטו הטוב ביותר, לפחות מאז "מתחת לחול".
"בתוך הבית" הוא סרט קאופמני במהותו שחוקר את מקורות היצירה וההשראה ומייצר שני סיפורים שקורסים אל תוך עצמם. זהו סרט מאוד מורכב, מאוד אינטלקטואלי, אבל גם מרתק בדרך שבה הוא בוחן את גבולות הדרמה.
מורה לספרות בתיכון (על שם פלובר) מגלה כישרון כתיבה מסקרן אצל אחד מתלמידיו ומפתח אתו קשר מורכב בעקבות סיפורים שהוא כותב על חוויותיו בבית משפחתו של חברו לכיתה.
המורה ואשתו הופכים להיות מקהלה יוונית לסיפור העלילה המשני שלאט לאט משתלט על הסרט ומייצר כפילות תסריטאית מעניינת בין שני הסיפורים. הסרט הולך יד ביד עם נסיונות הכתיבה של הסטודנט הצעיר כך למשל כאשר הסיפורים מקבלים מימד של מלודרמה קיטשית, סגנון הסרט עובד בהתאם כמו כאשר הסיפורים לוקחים לכיוון של מותחן פסיכולוגי. שני הנראטיבים מתחילים להסתבך זה בזה כאשר קשה לדעת מהו בידיון ומהי אמת, במיוחד כאשר מדובר בסרט עלילתי שהוא כולו בעצם בדיוני ("האם גם אני דמות פיקטיבית?" שואלת אחת הדמויות בסיפור המסגרת). אחד הדברים הכי מרהיבים בסרט הוא כאשר אלמנטים מסויימים מקבלים אפקט מראה שפועל על שני הסיפורים, למשל מוטיב הכפילות: בסיפורים של התלמיד ישנן שתי דמויות בשם ראפה, ובסיפור המסגרת אשתו של המורה מנסה לרצות שתי תאומות מבוגרות המאיימות על הקריירה שלה. דוגמא נוספת היא שבסיפור של התלמיד ישנו מאבק באנשי עסקים סיניים, כאשר הגלריה מסיפור המסגרת ניצלת בעזרת עבודותיה הסתומות של אמנית סינית.
פבריס לוצ'יני הוא המורה האפרפר, קריסטין סקוט תומאס טובה מאוד בתפקיד אשתו (אני לא מצליח להבין איך היא מצליחה לשחק טוב רק בשפה הצרפתית, כאשר בשפת האם שלה היא די חלשה), ועמנואל סינייה ("הפרפר ופעמון הצלילה") היא מושא תשוקתו של התלמיד הצעיר, בגילומו של ארנסט אומהור המצויין. השחקנית המעולה יולנדה מוראו ("אמלי", "סרפין") עושה תפקיד אורח אדיר בתפקיד שתי התאומות.
"בתוך הבית" הוא סרט שעלול לנכר חלק מהקהל בעקבות ההתפלפלות האינטלקטואלית שלו, אבל בעיני הוא אחד הסרטים המעניינים שרצים כרגע בקולנוע, בטח שליוצרים וסתם לאלו המתעניינים באומנות.