"גן עדן" – סקירה

סרטו התיעודי החדש של רן טל ("ילדי השמש") הוא פואמה יפהפייה על אובדן וגעגוע. הסרט בנוי כפסיפס היסטוריות של אנשים הפוקדים את גן השלושה, הידוע בתור "הסחנה". "גן עדן" מתחיל עם סצנה של אחד מעובדי הסחנה מתרחץ כאשר בפס-הקול אנחנו שומעים אותו בוויס-אובר מגולל את סיפורו האישי, סיפור על בדידות ואבדן המשפחה. המקום ריק ונוצרת תחושה של שקט, רוגע, מדיטציה, שקיעה בעולם מקביל. מיד אחר כך נפתחים שערי הסחנה ומתחילה ההמולה של המבקרים המגיעים במכוניותיהם. זהו יום העצמאות וגיבור הסיפור הראשון – ממוצא ערבי – עובד בכניסה. אחד המבקרים שואל אותו מתוך המכונית אם יש הרבה "בני דודים" בפנים. הוא עונה לו שלא, ולאחר שהמכונית נוסעת מוסיף: "רק אני".

כבר מהסצנה הראשונה כל האלמנטים של "גן עדן" נפרסים יחד בפני הצופה. רן טל וצלמו דניאל קדם (בתוספת השלמות של איתי מרום) מגיעים אל הסחנה ובאמצעות מצלמה סטטית וקומפוזיציות מהממות מספקים פצצה פיוטית לעיניים. המוזיקה של אבי בללי, האור הבוהק והצבעים העזים כובשים את המסך. הבלתי אפשרי קורה: צילום של כרס של מנגליסט מנפנף נטענת באווירה רוחנית מופשטת. יש שיחשבו שזאת פרודיה, התנשאות, אך לא. מצלמתם של טל וקדם באמת ובתמים חותרת אל הנשגב שבוולגריות הישראלית, האלוהי שבאדישות, האירוני שבגזענות והיופי שבכישלון. בדומה לשם הסרט, לא ברור אם הגישה של טל אוהבת או אירונית – אך ברור שהאמביוולנטיות הזאת היא שמקנה ל"גן עדן" את כוחו.

הסרט מחולק לארבעה חלקים: קיץ, סתיו, חורף ואביב. הוא מתחיל ונגמר ביום העצמאות, ונוצרת תחושה כאילו עברנו שנה שלמה בסחנה ולכדנו יחד עם המצלמה סיפורים רבים: פלסטיני שמאוהב ביהודייה אך הקשר לא מתאפשר, ניצול שואה שמגיע לשחות, אישה מוכה שעזבה את בעלה, עולה חדשה שאינה מוצאת את מקומה ועוד.

לא מדובר בסוג סרט נפוץ: לעתים נדירות הדמויות מדברות ישירות אל המצלמה, אך הן כל הזמן "מדגמנות" עבורה. בכל שוט קיים המתח הבלתי נסבל בין הספונטני למלאכותי. מצד אחד, נראה כי המצלמה הצליחה לתפוס רגע במקרה, ושהדמויות נחשפות בצורה אישית, בדרכים מפתיעות וכנות. מצד שני, הקומפוזיציות המדויקות והמסוגננות משדרות דווקא את ההפך: הרעיון של משהו מתוכנן מאוד, כאילו באו היוצרים וביקשו מהדמויות לעמוד מול המצלמה, בנקודה מאוד מסוימת ובתנוחה ספציפית, לעשות פעולה מדויקת, אולי אף לעשות חזרות. "גן עדן" הוא רב-פורטרט. ציור קיר ענק של מודלים שכל אחד מהם נותן ביטוי לצד אחר של המציאות בארץ.

בחצי "השנה" הראשון של הסרט (הקיץ והסתיו) הייתי שבוי שלו. הסיפורים עניינו אותי, אך בעיקר ריתקה אותי השפה הקולנועית. האופן שבו המים מתמזגים עם האנשים והשמש. האופן שבו האבנים והדשא מקיימים דו-שיח. האופן שבו גן-העדן המלאכותי הזה מרוקן ממשמעות ומתמלא בה בחזרה, רק כדי להתרוקן שוב. אך אני חייב להודות שהגעתי עייף לסרט, ויתכן שזאת אחת הסיבות לכך שבחצי "השנה" השני (החורף והאביב) קצת הותשתי. חלק מהסיפורים חדלו לעניין אותי, והעיניים שלי התעייפו מרוב יופי. זו לא אשמתם של היוצרים. "גן עדן" הוא סרט תובעני: אין בו היסטוריה, אלא היסטוריות. אין בו אמירה, אלא הקשבה. אין בו התפתחות, אלא מבנה.

פתאום, אחרי שתי עונות, נוצר הרושם שהסרט רוצה לכסות את כל הפינות השונות והרבות של האוכלוסייה; שיהיו מזרחים, שיהיו דתיים, שיופיעו חילונים, אשכנזים, ערבים, עולים חדשים, שלא נשכח אף אחד. למעשה, הסרט מותח ומושך את ההיבט האנתרופולוגי עד שהוא נעשה שטוח. והדמויות המצולמות התחילו להצטייר כסטריאוטיפים. הבעיה היא שנראה כי הסרט שבוי במבנה של עצמו. הרצון לארגן את החומרים הרבים ולהעניק להם סדר עונתי נוקשה, פוגע ביכולת שלהם להתפתח בצורה אפקטיבית יותר. המעגליות הכבידה עלי, והרגשתי שההתווספות של סיפור לעוד סיפור ולעוד אחד, לא מגיעה לכדי הצטברות.

עם זאת, כשחושבים על זה, את ה"פגמים" האלה אפשר גם לחוות כיתרונות – שכן השטיחות של הגיבורים נראית מכוונת ומודעת. המצלמה יודעת שקיים מתח בין הסיפור האישי הייחודי של כל אחד מהמצולמים, לבין היותו בו בזמן גם "ייצוג". באופן בלתי נמנע אנחנו לא רק הסיפור שלנו, אלא גם דוגמה לאופי מסוים, מדגם של פלח אוכלוסייה כלשהו. ואולי זו הסיבה לכך שהדמויות לא רק מדברות ונחשפות, אלא בעיקר מדגמנות. כך עולה המתח הזה שבמהות הסרט בין מה שיש, לבין מה שהיינו רוצים שיהיה. מתח שמשתלב באופן הגיוני לחלוטין עם הסחנה, גן-העדן המלאכותי – עיצוב מחדש של הטבע לצרכי בילוי.

החוכמה של טל היא שהיה אפשר לעשות סרט שמנסה לחשוף את "הטבע האמיתי" שמאחורי החזות, אך אין כאן רובד נסתר ורובד גלוי. ב"גן עדן" הכול חשוף ומעורבב: הנדיבות עם הסלידה, האנוכיות עם הכאב, הגזענות עם הקבלה, התקווה עם ההשלמה. יופיו המהפנט של הסרט לא מתנגש עם התוכן, אלא מחבק אותו ואף עושה איתו אהבה.

לבסוף, "גן עדן" מצליח להיות מה שהוא בגלל החזון האודיו-ויזואלי שלו. הרי זהו סרט לא מושלם שמאמץ חזות של שלמות (מבנה מדויק, צילום מלוטש, סאונד נקי, עריכה מעודנת), ולכן הוא פגיע. כי הוא אמיתי ומזויף בו זמנית. מורכב אך גם קיטש. הסחנה הוא באמת "גן-עדן אבוד" אבל הוא גם לא – הוא סתם אתר בילוי המוני. ובכך טמון היופי של הכיעור הישראלי שאותו מנסה "גן עדן" ללכוד.

אם הרבה פעמים נוצרת תחושה שסרטי תעודה זקוקים פחות למסך הגדול ומתמסרים לפורמט הביתי, אז לא רק שזה לא נכון באופן כללי, זה במיוחד לא נכון בנוגע ל"גן עדן". עולמו העשיר של רן טל זקוק למסך הגדול של הסינמטק, לאולם השקט ולסאונד העוטף כדי לגולל את הפיוטיות שלו במלוא עוצמתה. לכן מומלץ לנצל את ההזדמנות ולצפות בסרט דווקא בקולנוע.

"גן עדן". במאי: רן טל. ישראל, 2012. 76 דק'.