"אובמה 2": האם הניצחון של אובמה בבחירות מסמן את סוף אווירת הפסימיות והקדרות שלאחר 9/11? הגיג על תחילתה של אופטימיות חדשה

הניצחון של אובמה בבחירות בארה"ב הביא לגל של אופטימיות שהציף את עמוד הפייסבוק שלי. גם החברים בארה"ב וגם אלה שבארץ מילאו את הטיימליין במשפטים מלאי תקווה, רוח חיובית, קריאות ניצחון ותחושת הקלה – כאילו הניצחון של אובמה מצביע על כך שעדיין יש סיכוי לאנושות ללכת בדרך שהם מאמינים שהיא טובה יותר. מה שריתק אותי זה שאובמה בשלטון כבר ארבע שנים, ולמרות שהיו רוחות של תקווה וניצחון שנשבו גם כשזכה בבחירות ב-2008, במהלך כהונתו סבל הנשיא האמריקאי מביקורת רבה, לא מעט אכזבה והרמת גבות. משמח לראות שהאיש שגרם לאמריקאים ולחלק גדול מהעולם להאמין שהכול אפשרי, ממשיך עדיין להוות סמל לעולם מתוקן, חופשי וטוב יותר.

אני אומר את כל זה כי לעיתים אני אוהב להשתמש בקולנוע כ"מדחום" חברתי, ובהקשר הזה, התחושה שלי הייתה שלמרות התקווה הראשונית שהשתלטה על ארה"ב לאחר הבחירות של 2008, למעשה, האווירה ששררה בסרטים המובילים (ואולי גם בתוכניות הטלוויזיה) שנעשו בארבע השנים האחרונות הייתה אווירה של מרמור, סכסוך פנימי ופסימיות גדולה. סרטים רבים עסקו במשבר כלכלי, באנשים אבודים, והתחברו לצד אפל ואף כאוטי.

ברור היה שהמשבר הכלכלי העמוק שבו שקעה ארה"ב – ועימה חלק גדול מן העולם – הוציא את האוויר מבלון השמחה שהחל להתנפח לאחר הבחירות של 2008, והוליד שנים אפלות, פסימיות, עמוסות בייאוש ותסכול.

כמובן, מצב דברים זה לא היה אלא המשך של מגמה שהחלה סביב פיגוע התאומים, מלחמת עיראק וממשלת בוש. כבר בתחילת שנות האלפיים אופנת כריסטופר נולן/בריאן זינגר קודרת השתלטה על הבלוקבאסטרים ההוליוודים, וכל ניצוץ של תמימות, או אופטימיות נראה היה מזויף, מאולץ, לא אמיתי מספיק. דיכאון ואופל היוו את המנה המועדפת של הסרטים הקופתיים. הקולנוע הרומנטי התמלא בערפדים. זומבים חזרו לתמונה, גיבורי העל נצבעו בצבעים אפורים וקודרים, ואפילו סרטי הילדים כגון "הארי פוטר" שמו דגש על אספקטים מפחידים, מאיימים וחשוכים. הדרמות הגדולות דיברו על תאוות בצע, רוצחים חסרי רחמים והגיון, ועוד.

אם שנות התשעים אופיינו בקולנוע מגניב, קול, מודע לעצמו ואלים (טרנטינו, רודריגז, סודרברג, פי.טי. אנדרסון המוקדם, ווס אנדרסון, ספייק ג'ונז) וחלק מהסרטים נטו לחזיונות אפוקליפטיים של הרס (מייקל ביי, דיויד פינצ'ר, רולנד אמריך, האחים וואשובסקי), אסון התאומים הביא את המכה שמימשה חלק מהתשוקות/פנטזיות האפלות הללו ושמה קץ לעידן ה"קול". כך נפתח הפתח לשאלות בנוגע לשימוש מופרז בכוח, עיסוק במשיכה לנקמה, דיונים בנוגע למהותם המוסרית של גיבורי הסרטים, וסכסוכים פסיכולוגיים פנימיים של דמויות מחוספסות (בורן, בונד, ספיידרמן, בטמן ועוד).

ואז פתאום הגיעה 2012 ובחודשים שקדמו לבחירות בארה"ב ובמקביל לקמפיינים, הדברים התחילו להשתנות. או לפחות בעיני, פתאום התחילו לחלחל אצלי ביטויים שמראים רוח מסוימת של שינוי. הדבר הראשון שמשך את תשומת הלב הוא האופטימיות המוגזמת והקיטשית שהפגין הסוף של "עלייתו של האביר האפל". ברקע של הסרט, סיפור שלוחץ על העצבים החשופים של המשבר הכלכלי, תנועות המחאה, מתחים מעמדיים ושחיתות התאגידים שרק עסוקים במזימות הרסניות. מול כל אלה, מעמד הביניים והמעמד הנמוך מתאחדים כדי להילחם חזרה ולנצח את כל הרוע. אבל ההיפוך האמיתי מגיע כאשר נולאן מבקש להרוג ולהעלים את הגיבור האפל והמתוסבך שיצר בשלושת הסרטים רק כדי להחיות אותו מחדש בצבעים בוהקים – מאוהב, בחופשה ומחויך.

איך זה קרה שאחרי כל ההקרבות, הטראומות והקשיים, פתאום הגיבור שלנו זוכה להתפתחות המדהימה הזאת? רבים היו האנשים שהעדיפו להאמין שהסוף של "עלייתו של האביר האפל" הוא הזיה/פנטזיה של אלפרד, שרואה את בנו המאומץ חי חיים טובים, יפים ושלווים. אני מודה שהייתי אחד מהם. לא בגלל שבאמת האמנתי שנולאן התכוון לכך שזה יהיה חלום, ממש לא, אלא בגלל שהיה לי קשה מדי מכדי לקבל את השינוי הקיצוני הזה – אהבתי את הטראגיות של המוות של בטמן, אהבתי את העולם הקודר, המייאש וחסר התקווה שהוא יצר. אהבתי שזה הסוף ההגיוני ביותר עבור אדם שמפלרטט עם מוות ודיכאון לאורך שלושה סרטים, שבמובן מסוים רק מבקש להיהרג. אמריקה של בטמן היא אמריקה פוסט-טראומטית, מפורקת, ביזארית, כאוטית וקשה. ואז פתאום, נוסע גיבורנו לאיטליה וזוכה להפי-אנד. לתחושתי, לנולאן היה חשוב להעניק את הסוף הזה לסרט, לא רק בגלל שרצה לתת איזשהו פרס או נחמה לגיבור שלו, אלא בנוסף – כך אני מרגיש – כי רצה להעניק את התקווה הזאת גם לאמריקה. בטמן הצליח לצאת מהאפלה וליצור לעצמו חיים חדשים – אולי גם אנחנו יכולים?

והנה במקביל משודרת בטלוויזיה הסדרה "חדר חדשות", מלאת אופטימיות ותמימות במובן הכי יפה של המילה. מלאת אמונה ברוח האמריקאית, בחופש, בכבוד האדם, באימוץ ערך המקצועיות. מה לסדרה הזאת ולסדרות כמו "מד-מן", "שובר שורות" ועוד סדרות שעוסקות במשיכה לצדדים אפלים, בהידרדרות מוסרית ובאספקטים המכוערים ביותר של אמריקה, הקשורים לתאוות בצע, פשע ואנוכיות? ואז פתאום גם סדרה כמו "שובר שורות" מתחילה ליישר קו עם האופטימיות העולה, ובפרק סיום העונה (סופר ספוילר עד סוף הפסקה) מראה לנו כיצד וואלטר ווייט מצליח להתגבר על צדדיו הפרנואידים, המתוסכלים והאובססיביים, ולבנות חיי משפחה טובים, מאוזנים ושמחים ואף פורש מחיי הפשע. כמובן, זה לא כל הסיפור, לא רק אופטימיות שוררת בפרק, שכן האופטימיות הזאת מתוארת בסדרה כנתונה בעירבון מוגבל. היוצרים משדרים כי בכל רגע הדברים עלולים להשתבש, אסון עשוי להתרחש, והעובדה הזאת מייצרת מתח כבד שמשתלט על הפרק האופטימי וגורם לתקווה שבו להיות נדירה, חולפת, שברירית. עם זאת, עדיין היה די מפתיע לזהות את היסוד האופטימי כל כך בסיפור של וולטר ווייט.

השילוב הזה בין השאיפה לתת ביטוי לתקווה לבין חוסר היכולת (עדיין) למצוא לה את המסגרת הנכונה ולגרום לה להיות משכנעת לחלוטין, מצביע על החיפוש הזה שהולך ונבנה אולי בחברה האמריקאית של השנה האחרונה. הצורך להאמין ולחזור לערכים של ה"הפי אנד" והאופטימיות שאפיינה את אמריקה שנים רבות – מבלי שברור עדיין איך הערך הזה יכול להשתלב בחזרה בחיי היומיום. אפילו הסוכן הבריטי האהוב, ג'יימס בונד, הביע סוג של פזילה לכיוון. לאחר סרטים קודרים, הסוף של "סקייפול" מבקש להראות סוג של חזרה לסדר הישן והקיים. מדובר בפנייה לשמרנות, אבל בו זמנית מדובר בסוג של הבעת רצון לחזור אחורה בזמן לנקודה שבה בונד היה יכול להרשות לעצמו להיות קליל יותר ואופטימי יותר. חילופי המילים עם גב' מאניפני בסוף הסרט מדגישים את הקלילות הזאת ואולי את התקווה לתחילתו של עידן מואר יותר.

עם מחשבות שכאלה בראש אי אפשר להתעלם מהסרט "הורג אותם ברכות", של אנדרו דומיניק, סרט שמתרחש על רקע המשבר הכלכלי והבחירות בארה"ב. סרט מצוין זה מספר על אמריקה שלאחר המשבר הכלכלי מנקודת מבט של עולם הפשע, ומספק זווית קודרת מאוד, אפילו אם יש בסרט הרבה הומור. מבלי לעשות ספוילר, בסוף הסרט אחת הדמויות הראשיות יורדת בצורה קיצונית, מרירה ובוטה על אמריקה ועל האמריקאים. על האנוכיות שלהם, הבוגדנות שלהם ותאוות הבצע השלטת. למרות האיכויות הרבות של הסרט לא יכולתי שלא להרגיש שדווקא הסוף קצת מאולץ, אנכרוניסטי, ואולי גם דידקטי מדי. ייתכן שבעיני רבים, אם רומני היה מנצח בבחירות, דווקא הסרט של דומיניק היה נותן ביטוי לתסכול ולזעם על האופל המשתלט, והנגיעות האופטימיות בסרטים האחרים היו נותרות כזיוף מיותר. המציאות משנה את האופן שבו אנחנו מפתחים את הציפיות שלנו בנוגע לסרטים, התנודות החברתיות מקבעות אופנות וטעם. למרות אהבתי הגדולה לסרט המבריק הזה, אני מתחיל להרגיש שבשנה האחרונה הטרנד הקודר והפסימי החל להפוך לקלישאה, אם לא הפך כבר לכזו. בהקשר זה, הסוף של "הורג אותם ברכות" נראה פתאום פשטני מדי, בוטה מדי.

אם בעשור האחרון היה מצופה מהגיבורים להיות "מחוספסים", אפלים ומלאי תסכולים, היום נדמה שזו קונבנציה שחוקה מדי ואולי קצת ריקנית. נוצרת תחושה שאפל זה לא בהכרח אומר מורכב, מחוספס לא בהכרח אומר עמוק, ומתוסכל לא בהכרח אומר בוגר.

בחודשים האחרונים נוצר בקולנוע – ובתרבות בכלל – פתח קטן. גישוש מהוסס לכיוון של אופטימיות ותקווה. ואמנם מוקדם מדי לקבוע אם באמת מדובר בטרנד שמשתנה, ורוב הסיכויים שייקח קצת זמן עד שנתחיל להרגיש שהבלוקבסטרים מספקים לנו בידור קצת יותר שמח וצבעוני. בנוסף, אף קשה לדעת אם הכהונה השנייה של אובמה תממש את ההבטחה האופטימית שכהונתו הראשונה הבטיחה ולא הצליחה להביא לגמרי לפועל מבחינת האווירה וההוויה. אך כך או כך, מעניין אם אנחנו באמת נמצאים בנקודת שינוי, ולאחר 12 שנה של תקופה חשוכה, הגיע סוף כל סוף קיצו של עידן פוסט-9/11, ומתחיל – הפעם באמת – עידן אובמה. דיכאון אאוט, אופטימיות אִין? נחיה ונראה.