יאסוזו מאסומורה – סקירת רטרוספקטיבה

בעולם אופטימלי, הסקירה הזו הייתה עולה בטרם נפתחה הרטרוספקטיבה לבמאי שהתקיימה בסינמטקים, על מנת שאוכל להמליץ ולהבחין בין הסרטים – אבל באמת שלא ראיתי אף אחד מן הסרטים של הבמאי עד כה. בכל זאת, מכיוון שהייתה רטרוספקטיבה מרתקת, אני מעלה כאן את ההתרשמות שלי לאחר סיומה. בסך הכל ראיתי 10 סרטים ברטרוספקטיבה, כולל אחד שהוא סרט משותף למאסומורה ולשני במאים נוספים; לא מדובר בהכרח בסרטים הכי טובים שהוצגו. את "האישה של סייסאקו" (SEISAKU'S WIFE) ו"הנשיקה" (THE KISS), שהיו שני הסרטים שהכי סיקרנו אותי טרם הרטרוספקטיבה, לא יצא לי לראות.

מתוך "מנג'י" של יאסוזו מאסומורה

כאמור, המחווה למאסומורה הייתה אירוע עשיר גם אם בסופו של דבר, איני סבור כי מדובר באחד מן הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע, או אפילו אחד מן הבמאים היפנים הגדולים ביותר שיצא לי להכיר. מבין 10 הסרטים שראיתי, הרמה לא הייתה אחידה ואף כי כל סרט הכיל כמה רגעים חזקים מאוד, אני חושב כי ברבים מהם הייתה תחושה של פספוס, תחושה אשר לא פגמה בתשוקה לראות עוד סרטים מבית היוצר של מאסומורה. מאסומורה הוא סוג של במאי מסחרי במידה מסוימת שנע בין ז'אנרים שונים ומובחנים. הקולנוע שלו נראה לא פעם קרוב לסרטי B, אבל עם נגיעות לאו דווקא קלות של איכות ופרובוקציה. דומה כי ברוב סרטיו, העברת סיפור בעל מספר רב עד רב מדי של תפניות היא מטרה חשובה, גם אם לא תמיד המטרה העיקרית.

ללא ספק מדובר ביוצר בעל תפיסה אסתטית ותמטית אחידה. מבחינת ויזואלית, מאסומורה מושפע מן המסורת היפנית מצד אחד, אך לא פחות גם מן הקולנוע ההוליוודי, דבר שיוצר לא פעם ניגודים בעיצוב ובתחושה שהסרט מעביר. אולם מה שמשותף לכל הבמאים היפנים שיצא להכיר: קשה לחשוב כי יש דבר מקרי בפריימים שאנו רואים על המסך. גם בסרטים בהם נראה כי התסריט קצת מחופף, העיצוב מדויק ויצירתי לפרטי פרטים.

מתוך "ענקים וצעצועים"

מו הבחינה התמטית, ניתן לאבחן כי כל סרטיו נעים על עימות בין תשוקה טוטאלית לבין נורמה חברתית ו/או מוסרית. כאשר ברוב המקרים, דומה כי מאסומורה מעדיף את התשוקה, לא הגיונית ככל שתהיה, על פני הנורמה וכללי החברה, בין אם מדובר בכללי החברה היפנית המסורתית ובין אם מדובר בהשפעות מערביות שאת חדירתן לתרבות היפנית מאסומורה מטיב לתאר בעין ביקורתית, אך גם מושפעת סגנונית.

איני מתיימר להיות מומחה לתרבות יפנית, אך ממה שבכל זאת ידוע לי, החברה היפנית הינה חברה בה יש נטייה מסוימת להסתיר את הרגשות ולא לעסוק בהם בצורה גלויה מדי – מה שלא תמיד נכון לגבי הקולנוע שהמדינה הזו מייצרת, שהוא לא פעם עתיר במלודרמות, אהבות עזות, משחק מוגזם (ואני אומר זאת בצורה הכי לא ביקורתית שישנה) וביטוי עצמי של דמויות. אצל מאסומורה זה בולט בצורה עזה ביותר. הסרטים שלו לא מתנצלים לרגע על חוסר אמינות, על קלישאות בעלילה (לטענת חוקר הקולנוע דונלד ריצ'י, יפנים בכלל מעריכים קלישאות) או על הגזמה דרמטית. הוא מייצר אידיאלים של התנהגות דמויות, לא מנסה לייצר עומק פסיכולוגי, אם כי גם זה נוכח לעיתים בסרטים היותר מורכבים שלו. אולי לכן, כמעט בכל הסרטים שלו, הדמויות הנשיות מרתקות יותר מן הדמויות הגבריות, דבר הנכון גם לגבי סרטים בהם לנשים יש תפקיד שולי למדי.

גיבורת "חיה עיוורת" מחפשת יד או אוזן קשבת

דומה כי הסרט דרכו הכי קל לבחון את הנושאים המעסיקים את הקולנוע של מאסומורה הוא הסרט הכי יוצא דופן בו חזותית, הסרט הפרובוקטיבי ביותר, בעל העלילה הכי מוצמצמת וסימבולית וכנראה גם הסרט הכי משפיע שלו על במאים במערב – מדובר בסרט "חיה עיוורת" (THE BLIND BEAST) משנת 1969. גיבורת הסרט היא דוגמנית הנחטפת בידי פסל עיוור ואמו. הפסל עובד על סוג חדש של פסלים המיועדים לעיוורים וזקוק למודל המושלם, והוא סבור כי גיבורת הסרט תספק אותו. היא מוחזקת (לפחות בתחילה) בניגוד לרצונה – בסטודיו חשוך, ענקי ומרהיב, בו יצר הפסל פסלים מוגדלים של חלקים שונים בגוף האנושי – וגם שני מודלים ענקים של גוף. אבל לפסל יש, מלבד אובססיה לגיבורה, גם מערכת יחסים מאוד בעייתית עם אמו. עלילת הסרט הולכת והופכת יותר אירוטית ויותר נועזת – עד לעיסוק ביחסי סאדו-מאזו קשים ובהקרבה עצמית למען אהבה או תשוקה רגעית, שני דברים אשר לא מעט דמויות בלא מעט סרטים של מאסומורה מוכנים למות למענם. מבחינה ויזואלית, הסרט הזה מהמם לפרקים לא קצרים ומטריד כמעט כל הזמן. אין לי ספק כי פדרו אלמודובר צפה בו והושפע ממנו – למעשה, הסרט נראה לעיתים כשילוב של רבים מסרטיו של הבמאי הספרדי.

"חיה עיוורת" הוא סרט בצבע, עינייכם הרואות

"חיה עיוורת" חשוב להבנת כל גוף היצירה של מאסומורה מפני שהוא מעמיד במרכז את הגוף, ודומה גם כי לבמאי יש אובססיה לגוף האנושי, דבר אשר גורם לחלק מסרטיו להיראות לפרקים כקרובים לסרטי פורנו או סרטי סנאף, למרות שהוא אינו מרבה בסצנות מין או אלימות ארוכות וגראפיות מדי. דומה כי הוא מעריץ את הגוף (הנשי כמו הגברי), מתענג על יכולתו להציג אותו, אך עושה זאת לרוב בצמצום, כמעט מתוך כבוד. ענייני המוסר נחותים ברוב הסרטים מענייני הגוף, וזה סוג של הצהרה מוסרית פרובוקטיבית.

יחד עם זאת, כמה מסרטיו הבולטים של מאסומורה מעמידים ביסודם דילמות מוסריות, כגון "אישה מתוודה" (A WIFE CONFESSES) משנת 1960, אולי הדרמה השלמה ביותר אשר ראיתי במהלך הרטרוספקטיבה. הסרט דן באישה אשר יוצאת לטיול בהרים בחברת בעלה (אותו היא לא אוהבת) ובחור צעיר, בו היא מתאהבת במהלך הטיול, לפניו ואחריו. במהלך הטיול מתרחשת תאונה והאישה נאלצת לחתוך את החבל אשר קשר בינה ובין בעלה ובכך היא למעשה שולחת את הבעל אל מותו. אם לא הייתה חותכת, סביר להניח היא והצעיר היו מתים יחד עם הבעל. אבל האם באמת לא מדובר ברצח? יתכן שיש צופים שיצאו בתחושה כי הסרט מספק תשובה חד משמעית, אך אני מסרב להגביל את הסרט לקריאה מסוג זה. הסרט מציג דמות נשית אשר הייתה לכודה במערכת יחסים כובלת הנעה בין הליכה ממושכת לכלא לבין חופש, והוא תוהה גם לגבי המחיר המוסרי שנדרש מאישה על מנת לזכות בחופש כזה. באמצעות הדמות הנשית האחרת בסרט, הוא מביע עמדה לא צפויה לגבי המקום שבו היחסים בין תשוקה למוסר מתעמתים, ובעיקר מה היא העמדה שהמתבונן מהצד נוקט בעימות זה.

בכלל, העובדה כי מאסומורה הוא במאי אשר מתאר את מצוקות הנשים בחברה היפנית ומצטיין בדמויות נשיות יותר מאשר בדמויות גבריות, רחוקה מאוד מלהפוך את הקולנוע שלו לפמינסטי – רוב הדמוית הנשיות שלו מרתקות וחד-מימדיות בו זמנית. הרבה מהם אכזריות ותככניות לא פחות מן הגברים, ואולי אפילו יותר. אבל דומה כי בסרטיו נשים מונעות על ידי אהבה אידאית או תשוקה בעלת עוצמה בלתי מוגבלת, בעוד הגברים הרבה פחות עוצמתיים ברגשות שלהם, ובכלל נהנים מרמה מוגבלת יותר של עולם רגשי ואינטלקטואלי.

סרט בולט נוסף בעיסוק שלו בדילמות מוסריות, גוף כאובייקט שעובר פירוק ומיקום האישה בתנאים של חברה קיצונית הינו "המלאך האדום" (THE RED ANGEL), סרט מ-1966 אשר עלילתו מתרחשת  במהלך מלחמת העולם השנייה. זהו סרט מאוד קשה לצפייה, העוסק באחות אשר מוצבת בבית חולים יפני בסין במהלך המלחמה, ולעיתים עוברת להיות מוצבת ממש בסמוך לחזית, שם היא מרבה לסייע לניתוחים קשים. הסרט מכיל הרבה מראות של גפיים קטועים ונקטעים, הוצאות קליעים וגם מקרי אונס. בעזרת קשר הנרקם בין הגיבורה לבין רופא, עולות שאלות של מקומה של האתיקה הרפואית בתוך עולם שאיבד את האתיקה לגמרי. בניגוד לרוב סרטיו של מאסומורה, בסרט זה גם הדמויות הגבריות מעוצבות היטב ומעוררות עניין. בנוסף, אף כי התשוקה זוכה למקום נרחב כמו גם ההליכה אחר אהבה, גם סוגיות המוסר זוכות בסרט לנפח רב ובמידה רבה הן עומדות בליבו, לפחות לרוב אורכו. למעשה, מבחינת יצירת מתח ועניין, זהו הסרט שהכי סחף אותי מסרטי הבמאי (אשר מעטים מהם היו משעממים), אבל מבחינת המסר שלו, הרגשתי שהוא קצת מתפזר לקראת הסוף. אם לאורך רוב הסרט המסר האנטי-מלחמתי היה בוטה וחזק (למרות בנאליות מסוימת), חלקו האחרון של הסרט הופך להיות מלודרמה – דבר שאופייני לבמאי – אך גם לסרט מעט פטריוטי, דבר העומד בניגוד לאווירה הכללית ברוב סרטיו של מאסומורה, אווירה שהיא ביקורתית כלפי החברה באופן כללי, בטח כלפי הליכה בקבוצת למלחמה או הקרבה למען המולדת או גורם אחר.

המלאך האדום

בסופו של דבר, הקולנוע של מאסומורה הוא לא תמיד עמוק במיוחד, אבל הוא אף פעם לא לגמרי רדוד, גם אם הוא גולש להגזמות ולדמויות פלקטיות. הוא לא הקולנוע הכי מרהיב שיש, אבל הוא יפהפה תמיד ומדהים ביופיו לא פעם. הוא לא תמיד סוחף, אבל מפצה בסופו של דבר על הרגעים החלשים שיש בו. אני חש שהוא לא במאי שחייבים להכיר, אבל במאי שכדאי מאוד להכיר.