25 שנה ל"הנסיכה הקסומה": מה סוד הקסם?

"לפני 73 שנה יצא לאקרנים הקסום מארץ עוץ ודורותי לקחה אותנו למסע קסום במחוזות שהקולנוע טרם הכיר. ולפני 25 שנה הנסיכה באטרקאפ לקחה אותנו למסע לא פחות קסום"  – כך פתח ממנהלי פסטיבל הקולנוע של ניו יורק ערב שהוקדש להנסיכה הקסומה (The Princess Bride) במלואת 25 שנה לצאתו, אשר כלל עותק משוחזר של הסרט ושיחה עם הבמאי, התסריטאי ורוב הקאסט. כאשר הבמאי רוב ריינר עלה, הוא גילה כי אף הוא השווה את הסרט להקוסם מארץ עוץ טרם צאתו, אבל מסיבה אחרת לגמרי: שבוע לפני היציאה, עדיין לא היה לסרט טריילר, טאגליין או מסע פרסום. הם פשוט לא ידעו איך לשווק את הסרט, בעיה אשר הייתה קיימת גם לקוסם מארץ עוץ. אלא שהבעיה הזו חמורה יותר במקרה של הנסיכה הקסומה.

את הקוסם מארץ עוץ ניתן לסווג, בסופו של דבר, כסרט פנטזיה לילדים. גם מבוגרים מתענגים עליו, אבל אין יותר מדי מסרים שיחלפו מעל לראשים של הצופים הצעירים. בהנסיכה הקסומה המימד הפארודי -סאטירי הרבה יותר בולט, אם כי הוא לא משתלט על הרומנטיקה ואווירת הילדות. זה לא סרט המתרחש בעולם ריאליסטי, אבל הוא גם לא ממש סרט פנטזיה, לפחות לא ברוב אורכו. הוא סרט עם מבנה עלילתי מאוד מפוזר ועם בדיחות מטא-קולנועיות מדי פעם, אבל לא בצורה מעמיקה. ובכל זאת, אני סבור כי הוא מסע קסום לא פחות מהקוסם מארץ עוץ או מכל סרט אחר. עבורי זהו אינו סרט שאני מתקשה להאמין כי כבר עברו 25 שנה מאז יציאתו לאקרנים, אלא סרט שתמיד היה שם – דוגמא לשלמות קולנועית.

באופן אישי, הסרט הקלאסי שהנסיכה הקסומה מזכיר לי הוא דווקא קזבלנקה. בשניהם יש תמהיל שזורם היטב, איחוד של שני סרטים המיועדים לכאורה לקהלים שונים לכדי יצירה אחת. קזבלנקה הוא שילוב בין מלודרמה רומנטית לדרמת ריגול עתירת תפניות. הוא מציג גיבור קשוח מאוד שהוא גם מאהב כנוע. בכך הסרט קסם וממשיך לקסום גם לקהלים אשר נרתעים מסרטים יותר מדי רומנטיים, או מסרטי מתח ויריות. הנסיכה הקסומה מעמיד את המתח הזה בחזית: קהל היעד הוא חלק מן הסרט, באמצעות הנכד המאזין לסיפור של הסב. הוא דורש ממנו לא לקבל "ספר של נשיקות" הוא רוצה אקשן. והוא מקבל את הנשיקה הגדולה ביותר בתולדות הנשיקות, עטופה בהרבה מאוד אקשן משובח. ההפרדה בין שני סוגי הסרטים נמסה ככל הסרט מתקדם. הנסיכה הקסומה הוא ציני-רומנטי, גברי-נשי. הוא טוען כי החיים מלאים בכאב וכל מי שאומר אחרת משקר, אבל באותה מידה אהבת אמת קיימת ומנצחת את כל המכשולים. ילד ששונא נשיקות ורוצה רק חרבות ימצא את עצמו מאמין באהבה בסוף הסרט, ומי שהלך בהבטחה לאגדה על נסיכה יהנה גם מן החרבות, עכבורשים בגדלים לא שגרתיים ומכשירי עינויים.

הסרט הפך למהותי יותר בחלוף השנים משום שהעולם הפך לציני יותר. והסרט הזה הינו תשובת נגד לציניות. כמו בקזבנלנקה, שם הגיבור מיואש מאפשרות להילחם במצב עד הרגע שבו הוא נלחם, הנסיכה הקסומה תוקף את הציניות בהיותו יותר ציני מכל ציניקן: הוא חושף את המנגנון הסיפורי שוב ושוב, לועג לפתרנות הקלים, מבקש לדלג על קטעים דביקים מדי, מריע לקהל שמנחש מתי מתבצעת בסרט מניפולציה (הצגת חלום כמציאות) ומגחך על איפור מוגזם ומבטאים מזוייפים של דמויות. ומעל לכל זאת, הסרט אמיתי לגמרי – למרות המילים הגבוהות, הטוטאליות של המניעים של כל דמות ודמות בסרט נראית אמינה. ויזיני באמת סבור כי הוא החכם מכל אדם, הענק באמת ענק והסייפים הם באמת סייפים מומחים (קארי אלווס ומנדי פטינקין אמרו כי לאחר יותר מחצי שנה של אימונים, הם הבינו כי רכשו מימונות ייחודית הודות לסרט). אהבה היא באמת אהבה, היא גדולה מהחיים וגדולה מן המוות.

ובכך, אגב, הסרט מצליח לבצע את מה שקזבלנקה אפילו לא ניסה והוליווד הצליחה לבצע רק לעיתים נדירות: לספר סיפור אהבה מרגש שמסתיים בסוף שמח. לכאורה, זוהי ההגדרה של סוף הוליוודי. אבל ברוב הסרטים הרומנטיים הגדולים, הסוף הוא אחר, או פחות אמין. הנסיכה הקסומה הופך לאחד מסיפורי אהבה הגדולים של הבד כבר בדקות הראשונות (במהלך שמזכיר את למעלה מן השנים האחרונות) בזכות שלוש מילים שמגדירות משהו ממהות האהבה " As you wish". בלי שאלות, גם אם זה בניגוד להגיון. גם אם זה כלול באכזריות. ביטול העצמי למען האחר. ווסלי, כפי שנחשף בהמשך הסרט, הוא אדם ברוך באינטליגנציה וכישרונות – אבל הוא מוותר עליהם ועל רצונו העצמי למען אהובתו, עוד בטרם היא אוהבת אותו. זהו זיקוק של מה שהסרטים מלמדים אותנו לשאוף אליו –  לא ריאליסטי, אבל אמיתי. סיבה לחזור מן המתים, לכל הפחות. איני טוען כמובן כי מדובר בסיפור מורכב במיוחד. למעשה, קסמו הוא בפשטות שלו ובהיותו לקוח מזמן אחר.

כי בימינו אין עוד נסיכות כאלו והפאסיביות היחסית של באטרקאפ במשך רוב הסרט לא הייתה עוברת את מבחני התקינות פוליטית של היום (למרות שהיא כן שולחת את אהובה במורד הגבעה במהלך הסרט). אבל זהו סרט שנראה כאילו הוא לקוח מעידן אחר. באגדות, זה היה התפקיד של הנסיכות, גם אם בסרט הושמט ההסבר לכך שבאטרקאפ מכונה "נסיכה" למרות שלא התחתנה עם הנסיך. למעשה, הסרט משדרג את האגדות ושובר את התבנית של טובים ורעים: אושר ועושר יש לא רק למלכים, אלא גם לפיראטים. ויש גם הפרדה בין האושר לעושר: האושר הוא החשוב יותר. המטרה אינה חתונה, אלא אהבה. בנוסף, המוות הוא אופציה, גם התאבדות. החיים הם כאב, הם ייאוש. אבל זו לא סיבה לא להאמין באהבה.

נקודת הדמיון החזקה ביותר בין קזבלנקה להנסיכה הקסומה היא היותם תסריטים מושלמים מבחינת הדיאלוג וכנראה גם שני הסרטים שהכי הרבה ציטוטים מתוכם הפכו לקלאסיקה. למעשה, אם יש משפט כלשהו שנאמר במהלך הנסיכה הקסומה ולא הפך לציטוט קלאסי, נעשה לו עוול. כי על כל פאנץ' ליין כמו משפט המפתח של איניגו מונטייה או המילה INCONCEIVABLE יש פנינים כגון "בעולם יש מחסור בחזה מושלם, יהיה חבל להרוס את שלך" או "הייתי בעסקי הנקמה כל הרבה זמן, עכשיו כשזה הסתיים, אני לא יודע מה לעשות עם המשך חיי (הציטוט האהוב על מנדי פטינקין, אדם שכל יום אנשים מבקשים ממנו להתכונן למות). בכל ציטוט כזה יש יותר מאשר המוזיקליות של השפה ומן ההומור השופע של הסרט. הסרט מתענג על סיפור הנקמה, אבל לא שוכח כי יציאה למסע נקמה כזה בעצם הרסה לגיבורו את החיים, אולי לא פחות מן המוות של אביו. ברובו, הנסיכה הקסומה עוסק בדמויות עצובות למדי: אוהבים שהופרדו, אדם שנקמה היא כל חייו, בריון אשר אין תכלית לחייו, נסיך אשר הפוליטיקה עיוותה את תפיסתו לגביי מוסר או החיים. אפילו מי שבונה מכונת עינויים הוא סוג של דמות מעוררת הזדהות, כי כמו הדמויות האחרות, גם חייו הוקדשו למען מטרה.

לכל הדמויות והמשפטים הללו (פרט לאילתורים של בילי קריסטל) אחראי וויליאם גולדמן – סופר, מחזאי ואחד מן התסריטאים החיים הגדולים ביותר, גם אם תורידו מן הרזומה שלו את הסרט הנידון. הוא כתב את איש המרתון תיסרט את  כל אנשי הנשיא עליו זכה באוסקר, כמו גם על בוטש קסידי והסאנדנס קיד. עם הסיפור הזה, הוא הרגיש שיש לו משהו מיוחד מן ההתחלה. הוא לא ידע מה הוא בדיוק כותב, אבל הוא חש בסוג של קסם. כמי שהתמחה בכתיבה דרמטית המתארת את הדילמות המוסריות של המאה ה-20, הוא יצר סיפור המתרחש בזמן קסום מקביל, אגדה קומית רצינית למדי. במשך השנים הוא לא הצליח להפוך אותה לסרט, כאשר פרנסואה טריפו ורוברט רדפורד היו מועמדים לביים בשלבים שונים. ארנולד שוורצנגר התחנן לתפקיד הענק. רוב ריינר לא היה מודע לחוסר ההצלחה של ניסיונות ההסרטה הקודמים ולאחר שיצר פיצ'ר מצליח אחד (ספיינל טאפ) הוא הרגיש בשל לפנות לגולדמן על מנת להגשים את החלום ולהסריט את היצירה האהובה. היה צורך בהקרנה מיוחדת בפני גולדמן של סרט טלוויזיה קצר שיצר ריינר, לפני שגולדמן הסכים להיפגש עימו. במהלך הפגישה ריינר הציג את החזון שלו וגולדמן הבין כי מצא שותף ליצירה, אשר הרגיש כי היא זו שצריכה להיות חקוקה על המצבה שלו.

בשנות ה-80, ריינר אכן היה הבמאי המושלם. הוא השלים עוד שני פיצ'רים בטרם נידרש לצילומי הנסיכה הקסומה, כאשר אחד מהם, אני והחבר'ה,  הוא אחד מן הסרטים הטובים של העשור. כמו גם כשהארי פגש את סאלי שנעשה זמן קצר לאחר מכן. נוכח האיכות הבינונית עד ירודה של סרטיו של ריינר בעשור וחצי האחרונים, קשה להסביר עד כמה גדולים הם סרטי שנות ה-80 שלו. לדעתי הוא הבמאי האמריקאי החשוב ביותר שפעל בעשור הזה.

הגדולה שלו מתבטאת בתזמון מושלם של רגעים קומיים ודרמטים, בניית עולמות שונים לגמרי בכל סרט ובעיקר בליהוק. במהלך הערב הוא טען (בצדק) כי רק רובין רייט, קארי אלווס ואנדרה הענק יכלו לגלם את התפקידים שהם גילמו בסרט, שלושתם אגב היו אלמונים כמעט לגמרי בזמן הצילומים. אבל הוא עשה עוול לשאר הקאסט – אין בהנסיכה הקסומה תפקיד אחד שלא מתאים כמו כפפה ליד לשחקן המגלם אותו. גם עבור שחקנים עתירי ניסיון המופיעים לסצנות בודדות, התפקיד יכול להירשם כאחד משיאי הקריירה, אם לא כשיא.

כל אלו תורמים לכך שהסרט מחזיק אינספור צפיות חוזרות ומשתפר פלאים כאשר צופים בו בחברת קהל גדול. כמות גדולה של אנשים המתענגים על כל שורה והבעת פנים בסרט הופכת אותו לא רק לסרט על אגדה, אלא גם לאגדה שהייתה באמת. היו מן סתם סרטים שאפתניים יותר ועמוקים יותר בתולדות הקולנוע, אבל לא היו הרבה סרטים מענגים יותר ומעטים הסרטים אשר כל פרט ופרט בהם עובד כמו בסרט הזה.