פסטיבל חיפה 2012: היום השביעי

פשוט לא הגיוני שעבר כבר שבוע מאז שהתחיל הטירוף הזה. ודווקא כשהתחלתי להתרגל…
התכנון היה לראות ארבעה סרטים אתמול אחרי הראיון עם בנס פלגאוף ("זו רק הרוח") אבל לצערי/שמחתי ההקרנה של "אוסלו, 31 באוגוסט" הייתה מלאה לחלוטין והייתי שיכור מדי בשביל לשכנע את עצמי למהר ל"אני, אנה" אז נותרתי עם רק שלושה סרטים ביד אתמול.

היום בשמונה וחצי יערך טקס הנעילה של הפסטיבל. זה אומר שימים ראשון ושני ישמשו כמין סוג של שארית פסטיבל. אבל אל נא תחשבו שאני נוטש אחרי הטקס. יומיים של פסטיבל זה לא משהו שמוותרים עליו כל כך מהר, גם אם השיא כבר עבר, לפחות באופן רשמי.
אני מקווה שתסלחו לי אם לא אפתח פוסט בנפרד על הזוכים, ורק אוסיף כאן עדכון לגבי הפרסים המרכזיים. בכל מקרה, אני אמשיך לספר לכם על סרטי הפסטיבל עד אחרונת ההקרנות. בקטע של המתחיל במצווה וכו' וכו'. אחר כך ננסה כאן בסריטה לחזור לאיזושהי שיגרה שנטשנו איפשהו בקיץ. נקווה שנצליח.

אבל מה אני מדבר במורבידיות על סוף הפסטיבל כבר עכשיו? בואו נשמור את הפרידות לאחר כך.
בדיווח הזה תוכלו לקרוא על הסרט היווני הכי מוזר מאז "שיני כלב", החדש של מתיאו גארונה, וקצת על נציג שוייץ לאוסקר.

"הנער שאכל מזון ציפורים" – Boy Eating the Bird's Food
נראה שמאז "שיני כלב" המועמד לאוסקר היוונים מנסים להוכיח שהם מייצרים את הקולנוע המוזר בעולם, ו"הנער שאכל" משתלב היטב ברצף.
מדובר בסוג של "סרט עורף" (אם אתם זוכרים את המונח שקבענו פה בסקירה על "הילדים של סרייבו") אבל עם טוויסט קצת אחר. אני חושב שאהבתי אותו מאוד אבל אני לא בטוח אם הוא התחבב עלי מהסיבות הלא נכונות. שלוש הסיבות שבגללן אני בעד הסרט המעניין הזה הן, א) השחקן הראשי הוא אחד הליהוקים הכי מיוחדים שנתלקתי בהם בפסטיבל, שלא נדבר על כך שהוא יפה כמו מלאך. ב) הסרט נותן מינימום אינפורמציה על הגיבור, מה שמייצר כל הזמן רמת עניין גבוהה שנובעת ממסתוריות, ו-ג) אורכו של הסרט 80 דקות שזה בדיוק מה שסוג הקולנוע הזה מצריך.
אני כותב "הסיבות הלא נכונות" כי מבחינתי זה קצת זול לייצר עניין אצל הקהל על ידי הסתרת אינפורמציה ולשחק אותה מסתורי. הסרט הזה הוא אלגוריה למשהו, ועל אף שניסיתי לפענח במהלך הסרט את המוטיבים ואת כוונת הבמאי אקטוראס ליגיזוס, הרגשתי כאילו לא נותנים לי מספיק חומרים לעבוד איתם, כך שבמקום להיות מוסקרן זה נשאר בעיקר סתום.
ועדיין, יש משהו מהפנט בסרט הזה, בעיקר בזכות פניו הבלתי נשכחות של יאניס פפאדופולוס, כמה שוטים ורגעים מאוד לא נוחים לצפייה, ואיזשהו קצב מדיטטיבי ומעניין. מומלץ לחובבי ארט-האוס, קולנוע יווני, ובלונדינים.

"ריאליטי" – Reality
על אף ששמעתי לא מעט טרוניות על סרטו החדש של מתאו גארונה עוד לפני הפסטיבל, הייתה בי ציפייה גדולה. בכל זאת, הוא אחראי על "גומורה" – מבחינתי אחת מפסגות הקולנוע של האלף החדש. וכן, כבר ניסו לשכנע אותי אחרת. זה לא הלך.
העניין עם סרטו החדש "ריאליטי", זה שהוא סרט מתסכל. בוא נגיד את זה כך – חלקו הראשון הוא אחד הסרטים הכי טובים שהוקרנו בפסטיבל. הסרט נפתח בשוט מדהים שבאמת שאין לי מושג איך עשו אותו (הקריין המרחף הגדול בעולם כנראה) ואז ממשיך לסצנת חתונה נובורישית ומוגזמת של אנשים שיש להם המון כסף ומעט מאוד טעם. משם אנחנו עוברים לחתונה מקבילה באותו המקום שאליה מגיע בהופעת אורח פליט ריאליטי פופולרי. ברגעים האלה נראה כאילו גארונה הולך לקרוע לגזרים את כל תרבות האינסטנט-סלב ותכניות המציאות – פעולה שאני באופן אישי מברך עליה. הסרט נפתח כמו קרקס שלועג לדמויותיו האומללות והמכוערות תוך כדי שהוא מבליט את האשלייה של חיי הזוהר.
כעבור כעשרים דקות שני דברים משתנים: הדבר החיובי הוא שמסתבר שגארונה דווקא אוהב מאוד את הדמויות שלו, ובקרוב הן כולן תתחבבנה גם עלינו על אף הכל; אך הדבר השלילי הוא שבמקום להיות סאטירה חברתית נשכנית הסרט משנה לכיוון הכי פחות מעניין ומתרכז באיש משפחה שהופך להיות אובססיבי להשתתפות ב"האח הגדול". לא שזה רע, למרות שהספיק לנו "רקוויאם לחלום" אחד (אין שום קשר סגנוני בין שני הסרטים), זה פשוט כל כך חיוור ופשטני יחסית לנקודת הפתיחה שאין ברירה אלא להתגעגע להתחלה הנפלאה של הסרט.

הקרנה נוספת: יום א', 7.10, 14:30 (אודיטוריום)

"אחות" – L'Enfant d'en Haut
סימון בן ה-12 מסתובב באתר סקי יוקרתי ומפלח ציוד גלישה כדי למכור אותו בשכונת העוני בה הוא חי, כדי שיוכל לקנות אוכל ולטפל באחותו לואיז (ליה סיידו. עוד מישהי שהיופי שלה בלתי הגיוני).
ואם חשבתם שהנה מגיע עוד "סרט עורף" קלאסי, אז אתם צודקים רק בחמישים אחוז. "אחות" הוא סרט לא רע בכלל, אמנם לא מביא עימו איזו בשורה קולנועית משמעותית, אבל כן מצליח לספר סיפור מעניין – ולא פעם מרגש – על התבגרות.
"אחות" הוא לא לגמרי מהסרטים שעכברי סינמטקים עולים לכבודם לפסטיבלי קולנוע, אבל אם אתם מעוניינים בסרט שויצרי נחמד ולא מזיק, ולא, לדוגמא, בסרט עם צעיר יווני שאוכל את נוזל הזרע שלו (לא יכולתי לסיים את הפוסט הזה בלי להתייחס לרגע הזה ב"הנער שאכל מזון לציפורים". אני אדם חלש. מצטער) – זה לגמרי הסרט בשבילכם.

הקרנה נוספת: יום א, 7.10, 14:30 (אודיטוריום)

את היום אני מתכוון לפתוח עם "גייבי" ולזרום משם, אולי אפילו לגיחה הראשונה שלי לקריגר בפסטיבל, לעוד סרט יווני. בשמונה וחצי אתייצב בטקס הנעילה ואני כאן ועכשיו מאחל בהצלחה ענקית לכל הסרטים והיוצרים שאני בעדם. אתם כבר יודעים מי אלו…