פסטיבל חיפה 2012: היום השני

יום קשה, חסר רחמים ואכזר עבר על כוחותינו שבכרמל אתמול. או שמא אומר: סרטים קשים, חסרי רחמים ואכזריים.
בין השעות 11:30 לחצות הליל הספקתי לראות חמישה מהם, וכמעט כולם מהאלימים והמטרידים ביותר בנמצא. בנוסף לכל זה גיליתי לא פעם שאני שונה מדעת הכלל ולחלוטין לא מסונכרן (אורון ואני פשוט הפסקנו לחלוק רישומים על סרטי היום באיזשהו שלב כי פשוט לא הצלחנו להסכים על כלום) ולכן קחו את דברי בערבון מוגבל. כפי שאני מקווה שאתם עושים רוב הזמן…

האמת היא שמתוך חמשת הסרטים רק על אחד מהם אני יכול להגיד בלב שלם שהוא סרט טוב, והוא דווקא זה שהכי פחות ציפיתי לו. לעומת זאת, אחד מהסרטים שראיתי אתמול הוא מופת של תיעוב ורוע שהטיס אותי משנאה יוקדת לחיבה רבה והכל תוך 103 דקות.

אז על חוויותי ביום השני של הפסטיבל (שהוא יום א' של השבוע) תוכלו לקרוא בפירוט ממש עכשיו.

"קאט" – Cut
והנה לכם פיסת האינפורמציה שהכי הפתיעה אותי ביום: הבמאי של הסרט היפני הזה הוא למעשה אירני בן 67. זה מדהים בהתחשב בעובדה שזה נראה כמו סרט ראשון של בחור מקושר בן 29. גג.
על פניו זו לא חוכמה לגרום לי לאהוב את הסרט הזה, כאשר כבר בדקות הראשונות הגיבור (דמיינו לעצמכם את הגרסה היפנית של ג'וזף גורדון-לוויט) צורח מהגגות המשקיפות על המודרניזציה היפנית שהקולנוע האומנותי גווע וצריך לדרוש במותם של האנשים שהפכו את הקולנוע לאירוע מסחרי. אחר כך הוא הופך למעין מרטיר של הקולנוע הקלאסי וכשהוא חוטף מכות איומות הוא מדקלם את מאה הסרטים האהובים עליו. הרי כל סינפיל שיושב באולם מרגיש כאילו המקרן יוצא מהמוח שלו ולפחות פעם אחת רכנתי לכיוון אורון ושאלתי אותו האם עופר שלנו ביים סרט ולא הודיע לנו.
הבעיה שמונעת ממני להגיד שזה סרט טוב – וגם זה רק אם אתם סטונדטים לקולנוע שישנים בתוך עטיפות של קלטות VHS – הוא שלא יכול להיות שמתוך העלילה הדלה שלו, הצליח הבמאי אמיר נאדרי למרוח פיצ'ר של שעתיים, כפי ששי רינגל ניסח זאת בנחרצות ראויה כמה שעות אחר כך. אלו לחלוטין עשרים דקות שאיכשהו הפכו לפיצ'ר ארוך. ארוך מדי.
באמת שלא סבלתי ולא השתעממתי, כפי שקרה עם כמה סרטים בהמשך היום, ושמחתי כשכל אהבת הקולנוע שלי הוזעה ממני החוצה תוך כדי צפייה בסרט אבל א) די ברור שצופי קולנוע ממוצעים לא יבינו מה רצו מהם. ובצדק. ו-ב) גם ההתחנפות הזו לסינפילים באיזשהו שלב ממצה את עצמה.
באמת שציפיתי ליותר.

הקרנה נוספת: יום ג', 2.10, 13:00 (סינמטק)

"ברבריאן סאונד סטודיו" – Barbarian Sound Studio
אפשר להכתיר את האכזבה הראשונה של הפסטיבל. סרטו של פיטר סטריקלנד היה אחד הסרטים עם הכי הרבה עיגולי דיו סביב שמו בעותק התוכנייה שלי: מותחן אירופאי על עולם הסאונד. כשחשבתי שזה לא יכול להשתפר אמר לי הסרוט יניב אידלשטיין שזו מחווה לקולנוע הג'יאלו האיטלקי ואז בכלל עשיתי לופים באוויר.
האמת שזה מתחיל מעולה: איש סאונד בריטי מגיע לאולפן הקלטות מפוקפק המנוהל על ידי אנשים מפוקפקים עוד יותר במטרה לעצב סאונד לסרט זוועות חדש על בתולות ומכשפות. האווירה המאיימת עובדת נהדר והסאונד כל כך משמעותי, באופן טבעי, שזה נע מגאונות צרופה לאונס אודיופוני מצמרר. האווירה הולכת ונבנית, העולם הפולנסקיאי המסוייט שבו ניצב גיבורינו מתהדק סביב צווארו, והמציאות – שמלכתחילה לא הייתה שיא היציבות – מאיימת לקרוס, עד ש… עד שלא קורה כלום.
כלום.
אחרי שעה בה דאגו להלחיץ אותי עם קאטים אינטנסיביים וצווחות בפיץ' שאוזן אדם לא אמורה לשמוע, ובכל זאת לא קרה שום דבר, הבנתי שאני בבעיה. זה לא השתנה גם בחצי השעה שלאחר מכן. עד סוף סופו של הסרט לא הבנתי לאן מנסים להוביל אותי.
הסרט הזכיר לי שני סרטים אחרים, אחד שאהבתי ואחד שממש לא. נתחיל עם השני דווקא: "פחד איקס", סרטו של ניקולס וינדינג רפן ("דרייב") בכיכובו של ג'ון טורטורו על גבר שמנסה לפענח את מות אשתו וקורס לתוך עצמו או משהו משעמם בסגנון; והנוסף הוא "אינלנד אמפייר", יצירתו הגדולה האחרונה של דיויד לינץ'. בזמן שלינץ' הצליח ללכת עד הסוף, "ברבריאן סאונד סטודיו" נתפס בעיני כמו תרגיל בבניית אווירה שהוא בערך ההגדרה של פול גז בניוטרל. אבל אולי פספסתי משהו…

הקרנה נוספת: יום א, 7.10, 12:00 (טיקוטין)

"רחמים" – Pieta
רק שנבהיר מראש: הפסקאות שתקראו עכשיו אינן בגדר המלצה. הדבר האחרון שאני צריך על הראש שלי עכשיו זה מישהו שירכוש כרטיס לסרטו האחרון של קים קי-דוק בגללי. לא נכנס לפינה הזאת בכלל. זו אינה המלצה. זכרו זאת.
נתחיל בזה: אני לא זוכר סרט שכל כך רציתי לצאת בו באמצע ההקרנה כמו חלקו הראשון של "רחמים". כל נים וכל שריר שלי שיוועו להשאיר את מופע הטרור הזה מאחורי ולצאת לאוויר הכרמל. לא הבנתי למה אני צריך לשבת ולצפות ב"הוסטל 5" בגרסתו הדרום-קוריאנית. את מעווי הגשימו עשרות צופים אחרים שקמו ונטשו את ההקרנה. אה, סליחה, כתבתי "נטשו"? התכוונתי "נמלטו בפאניקה". ממש כך. אני בעקרון לא נוטש הקרנות אלא אם כן קורה שם משהו שבאמת אני לא יכול לסבול (סף הגירוי שלי נורא נמוך כשזה מגיע להתעללות בבעלי חיים לצורך סרט. דברים כאלה אני לא מקבל. למשל) ולכן סירבתי לעזוב. וטוב שכך נהגתי גם הפעם.
אני לא יודע מתי ולמה, אבל באיזשהו שלב פשוט שחררתי הכל והפכתי לשפוט של הסרט. כאילו לחצו עלי מספיק חזק עד שמשהו סוף סוף הקליק. זה קרה בערך אחרי 40 דקות פחות או יותר וכשהסרט הסתיים חשבתי שמדובר ביצירה גדולה.
באופן כללי שתכירו שמדובר בסרט על בחור צעיר שעבודתו היא להגיע לאנשים שלוו בריבית אך לא עמדו במועד התשלום, ולהפוך אותם לנכים כדי לגבות מהם את כספי הביטוח. יום אחד מגיעה אישה הטוענת כי היא אימו שנטשה אותו והופעתה משנה את דרך חייו. אם אתם מחבבים את סרטיו המפורסמים של הבמאי כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב", "הקשת" ו"להרגיש בבית" – ממש, אבל ממש, אין לכם מה לחפש בסרט הזה.
הקולות מחוץ לאולם היו נחרצים ועצבניים. המילים "סטונדטיאלי", "בוסרי", "משעמם" ו"מתועב" נזרקו לחלל כמעט בכל מעגל שיחה, והאמת היא שאני לא יכול באמת להתווכח עם אף אחד. אבל אני כן חושב שזו חוויה חזקה ונדירה ששמחתי שהעברתי את עצמי, מה גם שהכל היה שווה בשביל שוט הסיום.
ושוב, אני לא ממליץ לאיש לראות את זה. אבל אם כן מצאתם את עצמכם בהקרנה הבאה של "רחמים" אני מציע להתעלם מהאינסטינקטים ולהשאר לצפות בסיפור הנקמה המעוות הזה עד סופו.

הקרנה נוספת: יום ב', 1.10, 20:30 (רפפורט)

"הדחיה" – La Demora
כשזה מגיע לסרט האורוגאיי הזה הכל יותר פשוט. זאת בעיקר מכיוון שזה סרט שהוא בעצמו מאוד פשוט. פשוט, יפה, מרגש ואמיתי. גם עליו אפשר לטעון שהוא סרט קצר שגדל לסרט באורך מלא, אבל לפחות מדובר בסרט קצר נפלא.
ורקסנה בלנקו מגלמת אם חד הורית שקורסת תחת הטיפול באביה המבוגר. בלנקו יחד עם קרלוס ויארינו בתפקיד האב שוברים את הלב בהופעותיהם וכך גם שאר הצוות עד אחרון שחקני המשנה. הבימוי עדין, מינימילסטי ונוגע והוא מגובה בצילום צנוע אך מצויין. כך הפך "הדחיה" (שעדיף היה לתרגם אותו ל"העיכוב") להפתעה היומית ולסרט שאני ממליץ עליו במיוחד.

עדכון מעכשיו: הסרט נבחר לייצג את אורוגוואי באוסקר.

הקרנה נוספת: יום ש', 6.10, 16:30 (רפפורט)

"מעבר לגבעות" – Dupa Dealuri
סרט הדגל של הקולנוע הרומני השנה עוטר בשני פרסים בפסטיבל קאן האחרון (תסריט ושחקנית). זהו סרטו האחרון של כריסטיאן מונג'יו שזכה בקאן ב-2007 עם "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" הכה פופולרי. תהרגו אותי למה.
אולי זה קשור לכך שזה הסרט החמישי שלי להיום, אולי לעובדה שמדובר בשעתיים וחצי – אבל אני חייב להגיד שאני לא זוכר מתי כל כך השתעממתי כמו כאן.
במרכז הסרט מנזר קטן ברומניה אליו מגיעה בחורה חדשה ומשבשת את הסדר הקיים. ואני מבטיח לכם שכל מה שדמיינתם בראשכם במהלך מאית השנייה בה קראתם את המשפט הקודם, הוא הרבה יותר מעניין ממה שקורה שם בתאכלס.
בתחילת הסרט מוצגות לנו שתי הדמויות הראשיות והקונפליקט בינהן, ומאותו הרגע נידונתי לראות את אותן עשר הדקות שוב ושוב שוב עד המערכה האחרונה שהיא אולי נהדרת (ועוד שוט סיום אדיר) אבל היא עדיין מגיעה אחרי שעתיים של מעגליות בלתי אפשרית המעלה כל מיני שאלות תאולוגיות כאלה ואחרות. אם לכך התכוון מונג'יו – לייצר רפטטיביות שאמורה להעניק תחושה של עולם שאינו מתקדם לשום מקום, או של חוסר יכולתה של הדת להעניק תשובות או מזור – תפדאלו. סחתיין עליו, הקטע התיאורטי הצליח לו. אני פשוט לא מבין למה זה היה צריך כל כך ארוך, זה הכל.
באופן אישי אני עם מונג'יו סיימתי את דרכינו המשותפת. אבל עם כל התהילה והפרסים והקהל המתמוגג שהרוויח, כנראה שלא אהיה הפסד גדול בשבילו.

הקרנה נוספת: יום ג', 2.10, 21:30 (רפפורט)

היום על פניו מחכה לי יום יחסית דליל ששיאו יהיה ב"אייס מן" בערב. אני מזכיר לכם שבאולם קריגר בשעה 22:00 יוקרן "כל השוטרים הם נבלות" המעולה, ובבוקר באודיטוריום, עותק משופץ של "לורנס איש ערב".

תהנו!