לקראת פסטיבל חיפה 2012: "המאסטר" – רשמים מהקרנת 70 מילימטר

קודם כל, וואו. צפייה בעותק 70 מילימטר של "המאסטר" ("The Master") של פול תומאס אנדרסון היא חוויה קולנועית מרהיבה בעוצמות שקשה מאוד לתאר. חבל שככל הנראה, הדרך היחידה לצפות בסרט בפורמט האידיאלי שלו היא לעשות את מה שעשיתי ולטוס לחו״ל (פסטיבל הקולנוע של ניו יורק ליתר דיוק), כי בארץ כבר לא מקרינים בפורמט הזה. יש בכך היגיון משום שעבר יותר מעשור וחצי מאז הסרט הקודם שצולם עבור הפורמט הזה.

ב-70 מילימטר הכוונה היא שגודל הפילם (אכן, לא צילום דיגיטלי) כפול, התמונה עוברת פחות הגדלה על מנת למלא את חלל בית הקולנוע בדימויים שיוצר האמן. וככל שמתקדמת הקריירה של פול תומאס אנדרסון, הוא משכלל את הרובד הוויזואלי, ובכלל את הרובד הטכני, של סרטיו. העבודה האסתטית בסרט כל כך מרשימה, עד שהיא מאיימת להפוך לסוג של נקודת תרופה: קשה מאוד לתוכן שהמבע הקולנועי הנפלא הזה מעביר להשתוות לצורה. והתוכן הוא תמיד העיקר. עוד נגיע לתוכן בטקסט זה וכנראה גם בטקסט מאוחר יותר אשר יכלול ספוילרים, כי המטרה של פוסט זה היא בעיקר לספק רשמים ראשונים מן החוויה של מה שסומן מראש כאחד מן האירועים הקולנועיים של השנה ולפחות עבורי, הסרט היה רחוק מאוד מלאכזב.

כמעט כל פן בסרט ראוי לציון על היותו עשוי מצוין. ראשית, המשחק של השחקנים הראשיים, חואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן, כמו גם שחקני המשנה. שנית, הצילום המרהיב של מיהיי מאלימארי (שהיה ידוע עד היום כצלם של פרנסיס פורד קופולה בסרטיו האחרונים). שלישית ורביעית, העריכה והמוזיקה ששוזרת את הכל, כאשר המלחין ג׳וני גרינווד משלב בין שירי ג׳אז קלים מן התקופה (הסרט מתרחש ברובו ב-1950, אם קפיצות קלות אחורה), מוזיקה קלאסית ומוזיקה מקורית ייחודית.

וכעת לדיון קצר וראשוני על הסרט עצמו: צופים המצפים לאמירה חד משמעית וקשה על כת הסינטולוגיה, עלולים להתאכזב, פשוט מפני שביקורת על ממסד בודד מסוים היא נושא קל מדי לטיפול עבור אנדרסון, בטח בשלב הזה של הקריירה שלו. הכת שבסרט אכן מוצגת לעיתים כרמאות וככזו שמונעת ממניעים מאוד לא טהורים, אבל לפרקים אחרים גם ככלי שיכול לעזור.

והגיבור הראשי של הסרט בהחלט צריך עזרה. הוא מלח משוחרר שאולי עבר טרואמה במהלך מלחמת העולם השנייה, בריון גס רוח האובססיבי למין ובכלל אדם לא ממוקד, הנאסף על ידי המאסטר ומשפחתו בגלל שיש לו פונטציאל כמטופל וכמבשר של דרך הטיפול החדשה שהמאסטר רוצה להעביר. חלקים נרחבים בסרט מובאים מנקודת מבטו או דרך תודעתו של הגיבור. הדבר מרומם את הסרט לפסגות של ביטוי יצירתי וגם מצביע על כך שמלבד קשר בין מנהיג כת רב עוצמה לאדם שברירי הנתון להשפעות, זהו גם סרט על אדם במשבר נפשי בחיפוש אחר משמעות לחיים, או חיים נטולי משמעות בפרקים אחרים. הסרט הוא דיוקן נוגע ללב של אדם אבוד, נוגע ללב למרות שרוב מעשיו ומחשבותיו של האדם הזה מעוררים רתיעה ו/או חלחלה. לעומתו, הדמות של המאסטר זוכה למספר רגעים בהם היא נראית בחולשתה, דבר ההופך אותה לעגולה יותר וגם מוסיף כוח לרגעים בהם הכריזמה שלה סוחפת אנשים.

אולם, בסופו של דבר, אני חש כי זהו סרט החוזר לנושא העומד במרכז כל סרטיו של אנדרסון והוא הקונפליקט בין שני הערכים האמריקאים החשובים ביותר. מצד אחד, העמדת האינדיבידואל ושאיפתו להצלחה גם על חשבון האחרים במרכז, וממול האמונה בערכי המשפחה והקהילה. בכל סרטיו של אנדרסון, הניגוד הזה – הקיים בלב החברה האמריקאית ואולי בלב כל החברה המערבית – מאיים לקרוע את גיבוריו. בעיקר אם הם בחרו בצד הראשון והמפתה יותר, של האדרת הפרט. אנדרסון מעדיף את המוסד המשפחתי או את המשפחות האלטרנטיביות הנוצרות בתוך החברה (גם צוות הפקת סרטי הפורנו בלילות בוגי מתפקד כמשפחה , למשל) אך הוא גם לא חושש להראות כיצד היא תרומת לא פעם לדיכוי ולהנחלת רצונות המובילים את הדמויות לאבדון. כל זה נתון על קצה המזלג, לאחר צפייה בה לא קלטתי את כל הרבדים, ואני מקווה שניתוח עשיר יותר ועתיר בספוילרים יעלה בהמשך.