אופיר 2012: סיכום עונה רגע לפני הטקס

בקיץ שבין כיתה י"א לי"ב עבדתי כמדריך בקייטנה. כאשר שלוש המדריכות האחרות ואני קיבלנו את הקבוצות שלנו עשינו את הדבר הראשון שלמדנו בנוער העובד: החדרנו בזאטוטים גאוות יחידה לקבוצה שלהם. לימדנו אותם שירי מוראל, ציירנו דגלים שהם רק שלנו, ופיתחנו הווי שיבהיר לילדים שהקבוצה שלהם היא הכי טובה בקייטנה ודאגנו שיסתובבו עם חזה מנופח וישאפו לנצח בכל התחרויות ולהיות ראשונים בכל המשימות.
מה שלא חשבנו עליו באותו הרגע זה שהקייטנה הזו הייתה מורכבת מילדים שהגיעו ממערכת חינוך אנטרופוסופית. בתור מי שהגיע מבית ספר ממלכתי רגיל ותיכון אזורי, לא הכרתי לעומק את צורת הלימוד הזו ולא עמדתי על ההבדלים השונים בין החינוך ה"רגיל" והחינוך האנטרופוסופי.
הילדים של הקייטנה בה עבדתי באותו קיץ הגיעו מבית ספר ללא מבחנים וללא ציונים, ללא רשימות נוכחות וללא דחיפה למצויינות המבוססת על תחרותיות.
כעבור לא יותר משלושה ימים של שירים, תחרויות וגאוות יחידה קבוצתית לקחה אותנו מנהלת הקייטנה לשיחת מדריכים. "יש לנו בעיה," היא אמרה, "ההורים מתלוננים. אנחנו חייבים להפסיק עם השירים והסמלים שמבדילים בין הקבוצות". הבטנו בה ארבעתינו מופתעים, הרי בתור מדריכים לשעבר בתנועת נוער ידענו שרק על זה מבוסס הווי הקייטנה ומעולם לא העלינו על דעתינו שיש בזה משהו לא טוב. "תראו," הסבירה לנו המנהלת, "הילדים האלו באים מרקע שונה משלכם. הם לא מכירים את הרעל הזה שאתם מחדירים בהם ולא יודעים לעשות את ההפרדה. ההורים המודאגים מספרים לי שכששני אחים מקבוצות שונות חוזרים הביתה הם מתחילי לריב למי הקבוצה היותר טובה. זה לא משהו שהם יכולים להשאיר רק בקייטנה וזה יוצר המון בעיות אחר כך. הילדים לא נתקלו בזה לפני והם לא יודעים איך להתמודד עם זה באופן ספורטיבי".

נזכרתי בסיפור הזה לא מעט במהלך סיקור האופיר שלנו השנה בבלוג. אחרי שקיבלתי טלפונים ופניות מיוצרים, אחרי שבמאים אמרו לי שהעלנו להם ציפיות בעקבות "נבחרת החלומות", אחרי ויכוחי הסרק על האוסקר, אחרי התגובות התומכות והתגובות הנעלבות מהאקדמיה, חשבתי לעצמי – אולי פה זה לא אמור להיות ככה. אולי האופירים פשוט צריכים בכל זאת להיות אירוע תוך תעשייתי נטול קליימקס שעובד על "שגר ושכח". כלומר, אני מטיל את הסרט שלי על האקדמיה ומאוד מקווה שהם יאהבו. אם לא אז לא. אני לא צריך את התחרותיות הזאת, את הטלפונים, העצבים, המתח, וברוב המקרים סביר שגם את האכזבה.
כשנכנסים הבלוגים והמסקרים פתאום זה הופך להיות גדול, פתאום יש לזה משמעות. מי צריך את זה בכלל?

אם אשאל את דודה שלי לגבי פרסי אופיר היא לא תדע על מה אני מדבר. אבל דווקא השנה אני לא זוכר סיקור כל כך נלהב של לפחות שלושה בלוגים קבועים, ואפילו עוד כמה שנפתחו במיוחד בשביל זה. מכיוון שזה המדיום היחיד שטורח להתעסק בפרס (בשיחה עם העורכת שלי ב"עכבר העיר און-ליין" ניסינו לחשוב על סדרת כתבות לאופירים ואת רוב הרעיונות שמטנו. לא מפני שזה בהכרח לא יעניין, אלא בגלל שהסרטים לא מוכרים ואף אחד לא יבין על מה אנחנו מדברים) נדמה שהרשת סוערת. אבל זו הייתה אשלייה.
וחבל, כי אתם יודעים למה? בעיני זה היה מרוץ מרתק השנה שמלמד אותנו לא מעט על התעשייה בארץ.

בשנה שעברה היה לנו את "הערת שוליים". שם זה התחיל ושם זה נגמר. מכיוון שסרבנו להכיר בכך שהטקס צפוי להחריד, ניסינו להכניס עניין בכוח ולשכנע את עצמנו של"בוקר טוב, אדון פילדמן" באמת יש סיכוי כלשהו. מהלך קלאסי של מסקרי פרסים. אבל האמת היא שכל הקטגוריות היו ידועות מראש ובדל הפתעה לא היה שם. בשנה שעברה יכולתי לשים את כל חסכונותי על הזוכים בכל הקטגוריות ולא הייתי מפסיד שקל.
השנה, אני אומר לכם מעכשיו, מתוך 15 הקטגוריות, אני לא יכול להתחייב על אף אחת מהן מלבד אחת: פרס המלחין. נצחונו של מרק אליהו בזכות "בלדה לאביב הבוכה" הוא המובטח ביותר מכל המועמדים בכל הקטגוריות מהסיבות הברורות: זהו סרט שמבוסס על מוזיקה, הוא אהוב, וכמובן שהעבודה שלו שם מדהימה (אם כי זה לא באמת פקטור בטקסי פרסים). מעבר לזה – כלום. הקטגוריות היחידות שאני די בטוח לגביהן הן פרס התסריט לשמי זרחין ופרס הליהוק לאורית אזולאי, שניהם על "העולם מצחיק". ב-85 אחוז בטוח.

איך שאני רואה את זה, שאר הקטגוריות פתוחות לחלוטין. אבל רק בגלל שבניגוד למה שחשבנו, השנה לא היה פייבוריט.
נכון, בהתחלה זה נראה כאילו "העולם מצחיק" הוא בלתי מנוצח. עם חיבת הביקורת, ההצלחה בקהל, חיבת האקדמיה לשמי זרחין (כל סרטיו היו מועמדים לסרט, בימוי ותסריט. הוא בעצמו זכה פעמיים על בימוי ופעם אחת על כתיבה) והקאסט הנוצץ, נדמה ששום דבר ממפת סרטי האקדמיה השנה לא מטיל אפילו צל מאיים. הבעיה היחידה של "העולם מצחיק", מהשלב הראשון, הייתה מילת ה-א'. אבל זה דיון כל כך מאוס עלי שכבר הרחבתי עליו בפוסט נפרד ולכן אבקש את סליחתכם אם לא אצלול אליו שוב.

הסרט הבא שהצטרף אל המרוץ היה "המשגיחים" של מני יעיש ובמרכזו שלושה צעירים מבת-ים שלוקחים את הדת והחוק לידיים. הסרט פתח את סיבוב הנצחון שלו בפסטיבל קאן שם גם ניכס לעצמו את אחד הפרסים, ובעזרת מערכת שיווקית מעולה של טרנספקס הפקות הצליח לגרום לכל חברי האקדמיה ולכל באי פסטיבל ירושלים לרייר מציפייה רק למראה הכיפה הגדולה שעל ראשו של רועי אסף. הוצאה של הסרט להקרנות מסחריות בשלב שבין פסטיבל ירושלים להצבעות האופיר הייתה יעילה לחלוטין. הביקורות פרגנו, הקהל שיתף פעולה והסרט היה לשיחת היום.
אני חייב להודות שבאופן אישי מעולם לא הרגשתי ש"המשגיחים" הוא איום על "העולם מצחיק" בתחום האופירים. אולי בקטגוריות המשחק והעריכה, אבל לא כשזה מגיע לפרסי התסריט, הבימוי והסרט. משהו בחספוס שלו, משהו בראשוניות של הסרט (וזה לא נאמר כדבר שלילי בכלל), מנע בעיני מחברי האקדמיה ללכת אתו עד הסוף.
גם "בלדה לאביב הבוכה" – אולי אחד הסרטים הכי מצופים של הקרנות האקדמיה – לא הרגיש כאיום אמיתי. התגובות הנלהבות איזנו תגובות צוננות לסרטו של בני תורתי וגם השקט היחסי בה הסרט עבר את פסטיבל ירושלים לא הבטיח יותר מדי. ועל אף זאת, אני מאוד הופתעתי מכך שתורתי נחסם מקטגוריית הבימוי והתסריט.
השחקן המרכזי האמיתי במרוץ מול "העולם מצחיק" היה, כך גילינו, "למלא את החלל". וזה אפילו לא קשור להתקבלות לונציה. האקדמיה בלעה את "למלא את החלל" בביס אחד וביקשה עוד. סרטה של רמה בורשטיין הילך קסמים על צופיו, וכפי שראינו בהמשך, זו לא היה נחלתם של חברי האקדמיה בלבד. אמנם לא כל המבקרים של ונציה היו תמימי דעים (ביקורת אחת כתבה שהצילום של הסרט נראה כמו סצנת חלום מדרמת טלוויזיה בסגנון הולמארק) אבל כשזה הגיע לשלב הזוכים כולם ידעו ש"למלא את החלל" לא עוזב את הלידו האיטלקי בידיים ריקות. חלק אפילו חשבו שפרס אריה הזהב יגיע לבורשטיין. "למלא את החלל" זכה לבסוף בפרס המבקרים ובפרס השחקנית הראשית. מרשים לא משנה איך מתסכלים על זה.

הטירוף של ונציה קרה שבוע לאחר שההצבעות לאופיר נסגרו. אם ההצבעה הייתה ממשיכה עוד כמה ימים, הייתי אומר ש"למלא את החלל" ניצח. אולי לא בסוויפ מוחלט כמו "הערת שוליים", אבל השילוב של חברי האקדמיה שמצביעים על פי צו ליבם וחברי האקדמיה שרק מחפשים את המועמד לאוסקר – כולם היו מגיעים ל"למלא את החלל".
אבל אנשי "העולם מצחיק" לא התכוונו לוותר כל כך מהר, ובשבועות שהקדימו את ההצבעה הם הוציאו את הטריילר הבינלאומי היפה הזה שנועד להזכיר לאקדמיה שלפני כמה שבועות זה היה הסרט האהוב עליהם, ושאולי האוסקר הוא לא כזה רעיון מופרך אחרי הכל.

אני די בטוח שהטריילר הזה עזר ל"העולם מצחיק". בכל מקרה, סרטו של שמי זרחין ו"למלא את החלל" רצים בראש בראש, וסביר שבעקבות זאת יתפצלו קטגוריות הבימוי והתסריט, לראשונה מאז 2005.
אל תדאגו, גם "המשגיחים" לא יחטוף איזה "נגיחת-הדקדוק-הפנימי" לפנים ובוודאי יחלץ לעצמו את פרס השחקן הראשי (רועי אסף) ואת פרס העריכה (אסף קורמן) ואולי אפילו את פרס שחקנית המשנה (רותם-זיסמן כהן).
בעיני אין ראוי יותר מאסף לפרס, אבל יש לו תחרות מאוד קשה מול שניים מהשחקנים המוערכים ביותר בישראל. שני שחקנים שכל שחקן מתחיל שואף להגיע לרמתם. הראשון הוא אורי גבריאל שכהרגלו נפלא ומרגש ב"בלדה לאביב הבוכה". זו מועמדותו השנייה ברציפות אחרי קטגורית המשנה ב"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" ועם נוכחות הסרט בכיכובו בקטגוריה הראשית, סביר שהרבה חברי אקדמיה אהבו אותו. גם יוסף כרמון של "חיותה וברל" הוא סוג של אוצר לאומי, אבל העובדה שהסרט לא נכנס לקטגוריות נוספות מלבד שחקן ושחקנית, מעידה על אחד משניים: או שהאקדמיה לא צפתה בסרט, או שהאקדמיה לא אהבה.

על כל אירועי מסגרת הפרינג'/גרילה כבר כתבתי בהרחבה ולכן אין צורך לפתוח זאת שוב, אבל אפקט נוסף שיצרה המסגרת הזו היא שקטגורית הסרט הטוב ביותר משוללת שני דברים שהתרגלנו לראות באופירים: הראשון הוא האנדרדוג, והשני הוא הארט-האוס.
המועמד לפרס הסרט "ג'ו + בל" הוא כנראה הסרט הכי מדובר וידוע מכל חבריו למסגרת ולכן בקונטקסט הזה "אנדרדוג" הוא ממש לא. כך יצא שאין אף סרט שהופיע במפתיע והסתנן במגניבות לתוך הקטגוריה. בשנה שעברה היה לנו את "אורחים לרגע" ולפני שנתיים את "מבול". השנה, כל ששת הסרטים סומנו משלב מאוד מוקדם. בזמן ש"העולם מצחיק", "למלא את החלל", "המשגיחים" ו"בלדה לאביב הבוכה" היו ברורים, ו-"ג'ו + בל" היה די סגור כנציג השוליים, המקום השישי היה יחסית פתוח, אבל המועמד הסופי "רוק בקסבה" היה רחוק מלהיות "הסרט הקטן שהצליח". "חיותה וברל" או "לרדת מהעץ" היו ממלאים את משבצת האנדרדוג שכפי הנראה לא היה בה צורך השנה.

הדבר השני שנחסך מקטגורית הסרט, כאמור, הוא הארט-האוס. כל חמשת המועמדים לפרס הסרט הם סרטים מתקשרים עם זיקה לקהל שלהם. האמת היא שזה לא עניין יוצא דופן בנוף האופירים. מה שבאמת שונה הפעם הוא שאין גם שום סרט ארט-האוס בשאר הקטגוריות. בשנים הקודמות היה לנו את "השוטר" (שבע מועמדויות מרכזיות), "הנותנת" (שחקנית, צילום, תלבושות), "פלנטה אחרת" (מוזיקה), "אנדנטה" (פסקול, עיצוב אומנותי), "פובידיליה" (שחקן, עיצוב אומנותי, פסקול) ועוד. השנה קולנוע הארט-האוס – בלי קשר אם הוא שוליים או לא – כשל מלהתמקם בשום מקום. להוציא את "ההתחלפות" שמחזיק את סוג הקולנוע הזה על כתפיו באופירים של 2012.

לי באופן אישי היה משהו אנטי-קליימטי כאשר הוכרזו המועמדים במסיבת העיתונאים, אבל זה בגלל שאני רגיל שהאופירים שוברים את ההגה פה ושם, וכמובן, נשארתי עבד לטעמי הקולנועי האישי. אבל כשזה מגיע לשלב הזוכים, אני מברך על כך שהשנה יש מתח ותחרות, ולראשונה מזה איזה שנתיים – זה לא רק בתוך הראש שלי.

אבל אם לחזור לתחילת הפוסט – האם אנחנו באמת צריכים את כל זה? האם המטרה ששמנו לנו להפוך את פרסי האופיר לסוג של שיא שנתי וחגיגה לקולנוע הישראלי שבה כולם יכולים להשתתף היא לגיטימית?
אני חייב להגיד לכם ולכן שאחרי העונה הזאת אני מתחיל לפקפק בכך. אבל יש לנו עוד שנה שלמה ומפותלת להרהר בזה ולהגיע למסקנות.
ושוב – שנה טובה לכולכם!