לקראת פסטיבל אייקון TLV: "שמע את קולי" + "רובי ספארקס"

במקביל לפסטיבל חיפה, בסינמטק תל אביב נערך מדי סוכות פסטיבל אייקון TLV למדע בדיוני ופנטזיה. מדובר בפסטיבל קטן יותר, ייחודי יותר וכזה המציג תוכן שחבל שלא יהיה חלק מן התפריט של חובב הקולנוע הישראלי, גם אם הוא לא מחובבי הז'אנרים להם מוקדש הפסטיבל. לראיה, בסקירה כפולה זו תמצאו שני סרטים שיקסמו לדעתי גם לקהל הנרתע מן המילים מד"ב או פנטזיה. את שניהם, אגב, כתבה שחקנית המופיעה בהם בתפקיד מרכזי.

שמע את קולי (Sound of my Voice)

בשנה שעברה, שיא הפסטיבל ואחד משיאי השנה היה הסרט ארץ אחרת (Another Earth) (הנה מה שאני כתבתי עליו, אור פירט יותר). זהו סרט שבמרכזו עמדה השחקנית/תסריטאית בריט מארלינג. במקביל לסרט ההוא, אבל ממש במקביל, מארלינג גם כתבה וכיכבה בסרט נוסף – את התסריט היא כתבה יחד עם הבמאי זל באטמנגלי, שיהיה אחד מאורחי הפסטיבל. שני הסרטים שונים מאוד ויחד הם מעצבים את מארלינג וחבריה ליצירה כתופעה ייחודית בנוף הקולנוע האמריקאי העצמאי, תופעה שהיה מעניין מאוד לעקוב אחריה (באטנמנגלי ומארלינג כבר השלימו צילומים של סרט נוסף, בהשתתפות שחקנים ידועים יותר).

הסרט הנוכחי עוקב אחר זוג (כריסטופר דונהם וניקול ויסיוס) המנסים לעשות סרט דוקומנטרי על כתות בלוס אנג'לס. הם מצליחים להשתחל לכת מיסתורית ולפגוש את המנהיגה שלה – מגי הכריזמטית בגילומה המהפנט של בריט מארלינג. מגי מספרת כי היא נוסעת בזמן שהגיעה מן העתיד, שנת 2054 ליתר דיוק. לאט לאט, היוצרים, בעיקר הגבר, נשאבים אל הכת ואל דמותה של מגי. ובשום שלב לא יחשוף הסרט לגמרי את כל סודותיו. מצד אחד, יש בו ביקורת על הכוח של הכתות, אבל הוא לא עושה זאת במחיר של הכפשה כוללת של מגי והפילוסופיה שהיא מציגה ולא במחיר של הליכה לכיוונים צפויים מדי.

לעומת ארץ אחרת, זהו סרט בעל עלילה מהודקת יותר ומורכבת יותר. הדרמה האנושית בין הדמויות יותר מרומזת, אבל היא עדיין שם והיא מגיעה לכמה שיאים דווקא במקומות מפתיעים. מארלינג מגלמת בכל אחד מן הסרטים דמות שונה מאוד ואמינה מאוד. בסרט הזה הדמות שלה מפתה, מטרידה ומבהילה בו זמנית, אך לעיתים היא גם נראית כדמות פגיעה מאוד וקצת אבודה, מבלי לאבד את התחושה כי היא מאיימת על השלווה של הסובבים אותה, כאשר הכוונה היא לא רק לחברי הכת. בעיקר, זאת נראית כמו דמות שאכן יכולה לסחוף אחריה קבוצה של אנשים לבצע מעשים קיצוניים. קשה לקבוע האם מארלינג מרשימה יותר כשחקנית או כתסריטאית, אך יש לה קול ייחודי בשני התפקידים אותם היא ממלאת.

שמע את קולי הוא מסוג הסרטים שקשה לכתוב עליהם הרבה מבלי לגלוש לספוילרים. זה גם סרט שטוב לחוות כמה מן הסצנות בו בצורה טרייה מבלי לדעת יותר מדי. דלות התקציב לא ניכרת בסרט, שהעיצוב שלו מוקפד ולעיתים יפהפה. הסרט אומר משהו לא רק על כתות, אלא גם על זוגיות, אלימות ויצירה דוקומנטרית.

רובי סאפרקס Ruby Sparks

זהו הסרט השני בסקירה, אבל הוא פונה לנתח קהל גדול הרבה יותר: מלבד השתתפות בפסטיבל אייקון TLV של 2012, הסרט יוקרן גם בפסטיבל חיפה ואף נרכש להקרנות מסחריות בארץ. את הסרט ביימו ג'ונתן דייטון ו-ואלרי פאריס ("מיס סאנשיין הקטנה"), אבל גם כאן אני רוצה להתמקד בתסריטאית/שחקנית של הסרט ולו מפני שביסודו זהו סרט על כתיבה.

להוליווד קשה לכתוב דמויות נשיות טובות בשנים האחרונות. אולי לכן השחקניות, אשר מודעות גם לכישורים שלהן וגם למגבלות שלהן, מרימות את הכפפה. אבל זואי קאזאן (הנכדה של איליה קאזאן הגדול, ובכלל נצר לשושלת הוליוודית) למעשה כתבה סרט על הבעיה שיש ליותר מדי דמויות נשיות בקולנוע.

רובי ספארקס מספר את סיפורו של קלווין (פול דאנו, בן זוגה של קאזאן בחיים) סופר שזכה להצלחה אדירה בגיל צעיר ומתקשה לשחזר אותה מאז. הוא מתחיל לכתוב את דמותה של רובי ספארקס, דמות שהוא היה רוצה להתאהב בה – קלילה, משוחררת מינית, עם מוזרויות קטנות וחביבות ובלי כל עומק. אחיו מטיח בו כי הוא אינו יודע לכתוב דמויות נשיות. אבל באורח פלא, רובי ספארקס מתעוררת לחיים ומתחילה לחיות בביתו של קלווין כבת זוגו לכל דבר. אנשים אחרים יכולים לראות אותה. היא עדיין לא דמות מורכבת במיוחד, אבל זה מספיק על מנת להתסובב בעולם, או לפחות להסתובב בקומדיה רומנטית עם אלמנטים של פנטזיה.

למען האמת, רובי היא אכן דמות די מקסימה והסרט משחק בחוכמה על כך שהיא יותר פנטזיה גברית מדמות אמיתית, לפחות בשלב הראשון. הבעיה של הסרט היא דמותו של קלווין. הדמות של סופר חנון במשבר יצירה נראתה כבר ביותר מדי סרטים והסרט הזה לא מאיר אותה באור חדש או מקורי וככל שהוא נמשך היא הופכת לרדודה יותר ויותר. דאנו הוא שחקן מאוד מוכשר ומדי פעם יש לו הבזקים שמראים עד כמה (לקאזאן יש יותר רגעים כאלו) אבל בסופו של דבר, הוא לא מתחבר לכדי דמות, או דמות שבוראת דמויות אחרות.

צמדד הבמאים התפרסם קודם כל בבימוי קליפים, לפני שזכו להצלחה עם מיס סאנשיין הקטנה ומשהו בסרט הנוכחי הרגיש לי "קליפי": יש בו חלקים של שלו דקות שעשוים מעולה, בעיקר מבחינת ההומור והעיצוב הויזואלי (שהוא פשוט, אך יעיל) אבל גם פרקי זמן דומים שנראים די מביכים.

יש בסרט הרבה דברים אשר יכולים להפוך אותו לחביב הקהל – הוא מצחיק מאוד לפרקים ויש בו מספר הופעות אורח של שחקנים מפורסמים שכיף להיתקל בהם – במיוחד אם לא יודעים שהם מופיעים בסרט הזה, ולכן אני לא מציין אותם. אבל לי נראה כאילו הוא מנסה להיות חביב מדי. יש גם תחושה כי היוצרים שלו חשבו שהוא הרבה יותר מקורי מכפי שהוא באמת. בסופו של דבר, זהו סרט מהנה למדי לפרקים אך גם מאכזב.