"360", סקירה

כמו נשיפה אחרונה על גחלים כבויות שמציתה בהם לפתע זיק חדש, כך גם טרנדים קולנועיים מאוסים מאיימים לגווע ברגע שמגיע סרט חדש המתגאה להשתייך אליהם. אם חשבתם שנפטרנו סופית מאופנת ריבוי העלילות והסיפורים בסרט אחד אוניברסלי, לא כך הדבר. אין הכוונה לפסיפסים בנויים לעילא כמו שהתמחה בהם רוברט אלטמן מחד, או לקומדיות רומנטיות מלאות כוכבים וכוכבות וחסרות נשמה מן העבר השני. מדובר בסרטים האלה שמנסים לקשור יחדיו מספר עלילות בכמה קצוות תבל, כדי לומר משהו עמוק על כך שכולנו בני אדם והעולם הוא מקום די קטן. שיא היומרנות היה "בבל" ("Babel") של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, והיה נדמה שהתרסקותו היחסית לפני כחצי עשור סימנה את הסוף. אבל כעת מגיע סרט המתיימר לעשות סיבוב שלם סביב העולם, לפחות על פי שמו – “360”. בפועל, הוא מתרחש במעגל מצומצם יותר.

במהלך 110 דקות נבקר בוינה, בראטיסלבה, פריז ולונדון האירופאיות, ריו דה ז'נרו הדרום-אמריקאית וגם בדנבר ופניקס אשר בארה"ב. נלמד להכיר גלריה של כמה עשרות דמויות, אשר סיפוריהן מצטלבים ומקבילים לסירוגין. הקשרים בין הדמויות הן ספויילרים, לכן רק אמנה אותן: זה מתחיל עם צמד אחיות סלובקיות שאחת מהן עובדת כזונה (לוסיה סיפוסובה). זה ממשיך עם איש עסקים בריטי (ג'וד לאו), בוסית שמנהלת רומן עם עובד שלה (רייצ'ל ווייז), קשיש שמחפש את בתו האובדת (אנתוני הופקינס), צעירה ברזילאית נבגדת (מריה פלור), עבריין מין שמשתחרר לחופשי (בן פוסטר). וזה מסתיים עם גנגסטר רוסי (מארק איווניר) והנהג שלו (ולדימיר ודוביצ'נקוב) שמחזירים אותנו להתחלה. לכל אחד ואחת סיפור משלה, שבדרך כלל קשור לאהבה או הגשמה, וגם אוסף של דמויות לווין. העניין מכפיל, לכל הפחות, את מספר הפרצופים בסרט, ויש להוסיף למצבה גם כמה דמויות שהשמטתי מן התקציר כדי שאספיק לכתוב משהו גם על הסרט עצמו.

את הלולאה הזו כתב התסריטאי המוערך (יתר על המידה) פיטר מורגן, שחתום בשנים האחרונות על דרמות כגון "המלכה", “המלך האחרון של סקוטלנד" ו-”פרוסט/ניקסון". כנראה שאחרי כל הביוגרפיות הקולנועיות הללו, שמתמקדות בגיבור או גיבורה יחידים, החליט מורגן להגדיל את הקנבס, כשם שכבר עשה בסרט "מכאן והלאה" שביים קלינט איסטווד. התסריט גם מבוסס באופן חופשי עד מאוד על הקלאסיקה "המעגל" של ארתור שניצלר. למרות כל זאת, סובל הסרט מאותם תחלואים קבועים של אחרים מסוגו – לא כל הסיפורים והדמויות מעניינים באותה מידה, אין איזון אמיתי בין העלילות, ההקשרים מאולצים במקרה הטוב ואין להתעלם מניחוח הגחמתיות שמדיף "360”. כלומר, מה אמור הצופה המתוזז להבין על העולם בו הוא חי בתום הצפייה? שהחיים מורכבים? שהיכן שיש ייאוש יש גם תקווה? שרוע יש בכל מקום אבל גם טוב? בשביל תובנות שכאלה ישנם סטיקרים בחנויות מתנות. מה גם שהסרט מבטיח הרבה יותר- הוא מתחיל כאילו הוא עומד לזעזע את ליבת כדור הארץ, לא להקיף אותו בחיבוק יענו-מנחם.

על הבימוי הופקד פרננדו מיירלס, שמאז שיצר את "עיר האלוהים" המופתי בשנת 2002 נדמה כמחפש את דרכו הקולנועית. אחרי הסרט ההוא, שהקפיץ אותו לתודעה שמחוץ לגבולות ברזיל, הגיע המעבר הצפוי להפקות ענק עם "הגנן המסור", ואז הגיעה גם נפילה בדמות "על העיוורון". איפה היוצר החד והחריף של "עיר האלוהים" ואיפה הבמאי להשכרה שחתום על "360”, כאשר בין הסרטים מבדילות עשר שנים בלבד.

שלא תבינו לא נכון – בהחלט מורגשת יד של במאי ב-”360”. אולי אפילו יד של אחד שקצת מתאמץ לעיתים להזכיר שיש מי שמנווט את הספינה ולכן בוחר לסטות מן הדרך הראשית ולטלטל מעט את נוסעיו, שלא יירדמו. יש גם לא מעט הברקות בימוי – כמו השימוש הקומי הכי מוצלח ברינגטון בסרט שאינו קומדיה מאז "שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילן. או בחירות סגנוניות מעניינות, בעיקר בתחום העריכה, כמצופה מסרט הרוקם יחדיו חוטים חוטים של עלילות לכדי מארג אחד. מיירלס, יחד עם העורך דניאל רסנדה (“עץ החיים”), מלחימים יחדיו סצנות ופריימים ממש על בד האקרן, ולא חוששים גם לפצל את המסך כשצריך – כולל רגע אחד מרהיב של פיצול אופקי, כלומר לחלק תחתון וחלק עליון, שלא ממש נהוג בקולנוע.

הדבר פועל לזכותו של הסרט כשם שהוא מסב לו נזק. מחד, בעת שאנו חוזים בקשרים הנרקמים, הסיפורים בהחלט מתהדקים זה אל זה ונדמה שהם אכן קשורים האחד באחר. מאידך, כל תפר שנראה גס מדי או מטולא, חושף את התסריט במערומיו. מסתבר שאת המקומות בהן הזרימה הנראטיבית אינה חלקה או טבעית, גם העריכה לא הצליחה להושיע. כך שבסופו של דבר, הצפייה בבליל של שפות, שפע של קווי עלילה, ים של פרצופים ושום דבר מרתק באמת מאחורי כל זה – יכולה להיות חוויה די מייגעת.

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר ת"א בתאריך ה-30.8.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין.