"מרגרט" ("Margaret"), סקירה
17 באוגוסט 2012 מאת אורון שמירבשנת 2000 הפציע קנת' לונרגן עם הדרמה הנוגעת "מישהו לסמוך עליו" ("You Can Count on Me"), והיה מועמד לאוסקר הראשון שלו על התסריט הנהדר. בתוך שנתיים התהדר במועמדות נוספת, על מעורבותו בתסריט של "כנופיות ניו יורק". הוא אף התנסה בכתיבת קומדיה (“בואו נדבר על זה”) וסרט ילדים (“הרפתקאות רוקי ובולווינקל”), אבל הוליווד והעולם ציפו רבות לסרטו השני כבמאי.
מאז 2005 עובד לונרגן על "מרגרט" ("Margaret"), אשר רק בשנה שעברה יצא סוף כל סוף לאקרנים במולדתו. מהדורת הדי.וי.די של הסרט מוכיחה כי לפעמים סיפור מאחורי הקלעים של יצירת סרט יכול להיות מרתק, מותח ומטלטל לא פחות מהסרט עצמו.
הכל השתבש בחדר העריכה. הבמאי לא הצליח ליצור גרסה של פחות משלוש שעות, למורת רוחם של אולפני פוקס. ברגע שחרג מקצבת הזמן המותרת לו על פי חוזה תבעו האולפנים את המפיק גרי גילברט, שמצידו תבע בחזרה – גם את הבמאי. לונרגן סירב להרפות מן הפרוייקט שלו, או להיעזר באנשי מקצוע אחרים שהוצעו לו, חלקם בכירים ומיודדים עימו, כמו מרטין סקורסזה, הבמאי של אותו ”כנופיות ניו יורק” בין היתר. הסיטואציה הייתה למגוחכת כאשר לונרגן נאלץ ללוות כסף מאחד השחקנים שלו, מתיו ברודריק, כדי להמשיך לעבוד. לבסוף הוא הרים ידיים ואל בתי הקולנוע שוחררה בשנת 2011 גרסה בת שעתיים וחצי, בעריכת סקורסזה והקבועה שלו – תלמה סקונמאקר. הסרט התאדה מהר מאוד, אך מספר מצומצם של מבקרי קולנוע כתב עליו ועל תהליך היצירה שלו באדיקות, תבע לצפות בגרסה המקורית. המבקרים השיגו את נצחונם – והזכירו את חשיבותם ואת תפקידם האמיתי – כאשר שוחררה לדי.וי.די גרסת הבמאי שאורכה 186 דקות.
הסרט מגולל את קורותיה של ליסה כהן (אנה פקווין), צעירה ניו יורקית חובבת דרמות. בבית הספר היא מרבה להתלהם בדיונים פוליטיים הנוגעים לסכסוך הישראלי פלסטיני, לשחק עם רגשותיהם של חבריה הזכרים לכיתה (ג'ון גלאגר, רורי קאלקין) וגם לפזול אל עבר אחד המורים (מאט דיימון). בבית מצפים לה אימה השחקנית (ג'יי סמית' קמרון) ואחיה הקטן והמשועמם (סיירוס הרנסטד), וגם שם היא מקפידה לחולל פרובוקציות. ליסה עתידה לצאת לטיול עם אביה, שנמצא בצד השני של ארה"ב, ויוצאת לשופינג לכבוד המאורע. בדרך היא ספק עדה וספק גורמת לתאונת אוטובוס במהלכה נדרסת למוות אשה. באקט שמעורבות בו חרדה, אשמה וגם חמלה כלפיי הנהג (מארק רפאלו), משקרת ליסה בעדות שלה למשטרה. אבל העניין מכרסם בה והיא מתחילה לבחוש ולבחוש בכוס התה שהיא העולם, לאמלל את הסובבים אותה ולבסוף לצאת למלחמת חורמה נגד מערכת הצדק המעוותת בכלל והנהג בפרט.
ככל שהעלילה הולכת ומסתבכת, מתהדקת כחבל סביב צווארה של הגיבורה, מתווספים קווים סיפוריים ושחקנים מוכרים נוספים בתפקידי משנה, כגון ז'אן רנו, אליסון ג'ני וברודריק שהוזכר לעיל. בסופה של צפייה מפרכת מתבהרים שני דברים. קודם כל, ברור לגמרי מדוע התקשה היוצר לערוך את הסרט העמוס והגדוש הזה, שמתעכב על ניואנסים של מערכות יחסים בין בני אדם. לונרגן מצטיין במיוחד בבניית דמויות מורכבות ורבות שכבות ופרצופים ובהתנהגות אנושית שהיא כה אמינה, עד כי אחד הדיאלוגים בסרט – על כך שזוהי אינה אופרה והדמויות אינן חלק מן הדרמה הנפלאה שהן חייה של הגיבורה – מרגיש אותנטי במידה אבסורדית.
שנית, הסרט הזה הוא בהחלט סוג של אופרה, אותה ניתן למקם היכנשהו בין "כפסע מיצירת מופת" לבין "כשלון מוחלט ומפואר”. אודיסיאת התבגרות אפית ופומפוזית שחותכת בבשר וכואבת בכל הגוף. דרך התמוטטותה והתעצבותה מחדש של מתבגרת, נובר הסרט בכל הפצעים הפתוחים של אמריקה בעשור הקודם – מצלקות ה-11 בספטמבר, דרך שנאת זרים ועד המשבר הכלכלי. אולם, יש משהו מאוד אוניברסלי בסיפורה של ליסה, הנערה האבודה, המבולבלת, המעצבנת בטירוף אך הכה מעוררת הזדהות למצוקה הניכרת שלה. יש רגעים ששונאים ואוהבים אותה בעת ובעונה אחת, מה שאפשר להגיד גם על הסרט עצמו. נקווה שסרטו הבא של הבמאי יגיע תוך פחות מתריסר שנים.
"מרגרט”. בימוי: קנת' לונרגן, ארה"ב 2011, 186 דקות, אנגלית עם תרגום באנגלית.
הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית
הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-9.8.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין.
הביקורת עושה חשק לראות את הסרט. בתחילתה גם נאמר שמאחורי הקלעים יכולים להיות מעניינים לא פחות מהסרט עצמו, מה שהזכיר לי את הסרט "משהו טוטאלי" של גור בנטוויץ' שהמייקינג אוף שלו היה מוצלח בהרבה מהסרט עצמו.
סרט די גרוע, ממש אכזבה. זניח, ריקני ובעיקר מעצבן.