מהדורת שבת: 11 באוגוסט 2012
11 באוגוסט 2012 מאת אורון שמירשבוע אופירי במיוחד עבר על סריטה, כפי שודאי שמתם ושמתן לב. לא הרבה עניינים אחרים הטרידו את מנוחתנו ואצבעותינו. אבל שכן עשו זאת אך לא מצאו את דרכם אל הבלוג, מוגשים לכן ולכם ממש כאן למטה, באריזה מהודרת של מהדורת שבת. בין היתר תוכלו למצוא בפנים כמה מילים ולא מעט קטעי וידאו על: "טד" של סת' מקפרליין, עמוס גוטמן, סרטים משנות השבעים, פסקול אלטרנטיבי לג'יימס בונד, "חיותה וברל", הג'אד אפטאו החדש ששמו "This is 40", ומספר דרכים מוזרות במיוחד להגיע אל סריטה דרך גוגל. תהנו.
אור
אתם תאלצו לסלוח לי, אבל אני בכלל לא זוכר שהשבוע הזה קרה. חוץ מזה, אני מפחד שאם אני אכתוב עוד מילה על "טד" או על פרסי אופיר, סריטה יקרוס לתוך עצמו. אז רק נעשה טיזינג קצר למחר ואז נעבור לחיפושי הגוגל השבועיים.
חלק מהקטע הטריקי של לסקר את האופירים הוא השלב הזה שבו אתה מצד אחד רוצה לייצר עניין אצל הקהל ולספר על הסרטים והמרוץ, מצד שני אנחנו לא נורא אוהבים לכתוב ביקורות על סרטים שטרם יצאו (כי מה הטעם? הם עוד לא יצאו!), על אחת כמה וכמה סרטים ישראלים.
אז מה עושים? מנסים להיות כמה שיותר דיפלומטיים וכמה שיותר צנועים. להזכיר לעצמנו שאנחנו מעדיפים לשמור על אמת פנימית ולא להגדיל את הטראפיק, ומתרכזים בחיובי בעיקר. לעיתים רבות זה ממש לא קל. אנחנו ממש לא מושלמים בקטע הזה וקוראינו הקבועים בטח מזהים את הסדקים בחומה ויכולים לקרוא בין השורות.
לאלו שלא – מחר נעלה כאן את "נבחרת החלומות של סריטה" והם למעשה טקס האופיר האישי שלנו, עם המועמדים והזוכים כפי שאנחנו היינו בוחרים בהם. זה עולה בתפר שבין סיום סבב ההצבעות לבין הכרזת המועמדים (אגב: כאן, אצלנו, בזמן אמת, ביום שלישי) ולכן אנחנו יכולים לעשות את זה בראש שקט.
אז כדי לגלות מיהם נבחרי הבלוג לפרסי האקדמיה, חזרו אלינו מחר בבוקר.
ועכשיו, כמיטב המסורת, חיפושי גוגל בלתי אפשריים שהביאו כל מיני אנשים בלתי אפשריים בעצמם לסריטה במהלך השבוע:
נתחיל בלאחל בהצלחה לבחור שחיפש "סרטים שלא יכולים לאכזב". הצלחה מסוג אחר נאחל למי שחיפש "מה קרה לג'וקר בסרטו של באטמן במציאות"… שמישהו יספר לו שבאטמן והג'וקר לא קיימים במציאות. אבל תעשו את זה בעדינות, בסדר?
"צפיה סרטון של ניתוח באברי מין" הוא עוד חיפוש שהביא לסריטה, אלוהים יודע למה, ואלוהים יודע למה אני צריך לדעת את זה.
לפני כמה שבועות סיפרתי לכם על חיבתי לשילובים של שמות אישים שיחד עם שמות של סרטים מייצרים משמעות די משעשעת (אז זה היה "אורי קליין קח את זה כמו גבר"). השבוע היה לנו את "שניצר אף פעם לא מאוחר מדי". אותי זה הצחיק.
עופר
אם אתם רוצים הוצאה מחודשת של מארז סרטי עמוס גוטמן (ואתם רוצים, תאמינו לי), זה דף הפייסבוק בשבילכם. ההוצאה הקודמת לא הייתה מושלמת, אבל חלק מן הסרטים של גוטמן קרובים לשלמות ומדובר בבמאי שכל חובב קולנוע ישראלי וכל חובב קולנוע בכלל ראוי שיכיר.
אני מניח שרובכם לא רוצים לשמוע עוד על רשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים על פי משאל Sight & Sound. אבל לי לא נמאס. רק במהלך השבוע המגזין יפרסם ברשת את רשימת ה-100 המלאה ופירוט ההצבעות של כל מבקר ובמאי (זה כבר פורסם בדפוס והנה חלק מן הרשימות). הרשימות האישיות מעניינות יותר, במידה רבה, מן הרשימה המאוחדת. למשל, הרשימה המגוונת/מוזרה של מירנדה ג'ולי, שבכל זאת כללה את "ורטיגו" – היא דבר מרתק. מכיוון שאני שקוע עכשיו בדברים אחרים, אני לא יודע מתי אפרסם משהו על חלק מן הסרטים שהצליחו ברשימה ("ורטיגו" ו"סיפור טוקיו", לפחות). אבל אני מתייחב כאן לעשות זאת, אם לא בשבועות הקרובים, אז בחודשים הקרובים.
בימים האחרונים אני שומע מה שנראה לי כהתלהבות יתר מטד. שמח בשביל מי שאהב את הסרט. באופן אישי, משתמש בזה כתרופת נגד:
בגזרת הטריילרים הישראלית: טריילר ל"חיותה וברל" אחד מן הסרטים הישראלים שהכי הרשימו אותי בתקופה האחרונה. טריילר שהוא סוג של סרט קצר בפני עצמו:
אורון
השבוע מצאתי את עצמי מול כמה וכמה סרטים משנות השבעים, רובם אמריקאיים. מצאתי את כולם מרתקים מהתחלה עד הסוף, סרטים פועלים על המוח והרגש בו זמנית, כל הזמן, מבלי לייגע או אפילו שתשים לב לכך באמת. ותאלצו להאמין לי שכל קשר ביניהם הוא מקרי בהחלט, מלבד העניין הפעוט הבא – הם גרמו לי להרגיש ניכור מוחלט כלפיי הקולנוע שנעשה היום. משהו בתסריטאות ואפילו בעריכה – שני אלמנטים שעשויים להיראות ארכאיים לצופים מסויימים – פשוט הרגיש לי נכון יותר. הרבה פחות מלוטש או אפילו משוכלל ממה שהפך כבר לסטנדרט היום, אבל הרבה יותר דיבר אליי. דווקא בסרטים עכשוויים סופר-מהוקצעים שכמעט אי אפשר להבחין בקאטים שלהם, או למצוא פגמים בתסריט שלהם מרוב שהסרט רץ חלק – אני מוצא עצמי משתעמם עד מוות מוחי. אולי אמשיך לנסות לחקור את העניין הזה, כי נדמה שהחל מהאייטיז ואילך המצב השתנה בעיניי. ומכל מה שראיתי, אמליץ על "לני" ("Lenny") של בוב פוסי, בו מגלם דסטין הופמן את הקומיקאי לני ברוס. למרות שפוסי והמיוזיקלס שלו הם ממש לא כוס התה שלי, ולמרות שהסרט הזה לא מושלם, הוא פשוט עשוי נכון יותר בעיניי מתשעים אחוז מהדברים שאני רואה בדרך כלל. קשה להסביר, זו בעיקר תחושה.
לגמרי בלי שום קשר, האייטיונז שלי היה על Shuffle השבוע והזכיר לי את קיומו של ההרכב המעולה "The Last Shadow Puppets". אז אם זה לא מאוחר מדי, אני מציע אותם כמבצעי שיר הנושא ובכלל כאחראים לפסקול של ג'יימס בונד, "סקייפול" ("Skyfall"), עליו דיברנו בשבוע שעבר. פשוט תקשיבו לזה ותדמיינו את 007 יורה ברעים ומנשק בחורות. בעצם, מישהו כבר חשב על זה לפניי והרכיב שניים מהשירים שלהם על גבי הקרדיטים של בונדים קודמים:
וגם:
למרות שאני אישית חושב ש-"The Age of the Understatment" הוא הטרק הכי בונדי באלבום ואין מדובר כאן באנדרסטייטמנט.
הצדק כל כך איתך, בכל הנוגע לסרטים אמריקאים משנות ה-70 והייתי כוללת גם את שנות השישים המאוחרות. והדעה שלי אף מוקצנת יותר. אם כבר דסטין הופמן, שנתן אז את הופעות חייו, למשל "כלבי הקש" הפרובוקטיבי והאלים אך הטעון והזכיר או אפילו "הבוגר", שהוא סרט קיטשי אבל לא קיטשי כמו היום – אלא נסבל יותר, אמנותי יותר, יותר עם מסר. אם כבר אלימות – התפוז המכני, בחירה מובנת מאליה, שאני בחיים לא אשכח. ועוד ועוד. אפילו נלך יותר מוקדם, למשל, מרד הנעורים. בכוונה אני מביאה יצירות גדולות, שאני לא בטוחה שלקלאסיקות האלה דווקא התכוונת, אבל אלה יצירות שלא שוכחים. לא מושלמות, לא מלוטשות, כן כתובות היטב ומלאות בחן, כאב ויצירתיות, ומי שיצפה בהן לא יצא מהאולם כמו שהוא נכנס אליו. מה היום יש לנו להכריז עליו קלאסיקה? באטמן? קומדיות? סרטים שלסטייל יש בו יותר מילה מלמילים עצמן? היום הסרטים החזקים הם בשוליים, מדי כמה שנים מבליחים ונעלמים… אבל נדיר שסרט הוליוודי יסחרר אותך נפשית ולא רק חזותית, יגרום לך להרהר על כל החיים מחדש, דבר שאז היו עושים אמני הקולנוע בקצב מסחרר. אמנם אז הם לא יכלו טכנית להשתולל יותר מדי עם המראה של הסרט, אבל ידוע כי אנשים נוטים לפרוח דווקא ככל שמגבילים אותם יותר. ואילו היום, כשהקולנוע חופשי ומשוחרר מבחינת מראה, ואין דבר שאי אפשר להראות, מחפשים רק את נקודת השיא הויזואלית החדשה, ועד שיש סרט שנוגע לך בנימי הנפש, ובכן, אתה יכול להחזיר את נשמתך לבורא ולחיות מחדש בזמן הזה.
מי שורד לאחר 40 שנה, אם לא הסרטים הנוגעים והמשמעותיים ביותר?
אני לא בטוח שיש להסיק משהו על כלל או אפילו על הממוצע של הסרטים הנעשים היום, מתוך צפיה בסרטי שנות השבעים, ובדיוק מהסיבה הזו.
גם אז, רוב מוחלט של הסרטים היה "לא משמעותי" "מתוסרט מדי / מתוסרט פחות מדי", "קיטשי מדי", "אמנותי מדי", סתמי, חלש, מתיימר, מתוחכם, מתחנף, ומה לא? המוני סרטים שעשו רעש והצליחו בקופות באותו הרגע, אבל לא שרדו את מדפי ספריית הוידאו יותר מכמה שנים.
כשהגיעה המהפכה הדיגיטלית, רק אחוז קטנטן מהסרטים הגיע לדיוידי ולגרסאות דיגיטליות, אותו אחוז של סרטים, שהיה בהם הקסם. אותו הקסם כפי שתיארת אותו, מתוסרט אבל עם פגמים, זורם אבל לא כל פריים, ערוך בחכמה אבל ברגישות, ועוד המוני פרטים קטנים שהופכים את אותם הסרטים לכאלו שארבעים שנה אחרי, מישהו מאתר סריטה במדינה קטנה במזרח התיכון יכתוב עליהם פוסט.
פימה – "לני" זה הכי קרוב לקלאסיקה שראיתי בשבוע שעבר וגם זה בדיעבד (לא ידעתי שהוא היה מועמד לשישה אוסקרים, נגיד. והפסיד הכל). או אולי בעצם "השיחה" של קופולה. הסרטים לא משנים, זו הנקודה, בדיוק כפי שניסחת – כאילו פעם כתבו את התסריט כך שהסיפור הנכון יותר (עבורי) יסופר, שהפרטים יתגלו בסדר הנכון ובדרך מעניינת. או ערכו כך שרק מה שצריך יהיה בפריים, ומה שלא בפריים – או שהוא לא חשוב או שהוא הכי חשוב. היום סרטים מרגישים לי דחוסים יותר עריכתית ודלילים יותר תסריטאית.
מני – מכיר את הטענה לגביי מה שורד ומה לא, אבל אני מדבר איתך על רשימה רנדומלית לחלוטין. על מוסכמות קולנועיות וסגנוניות שהיו רווחות באותה תקופה וקסמו לי. ואם לסמוך על מספרים וסטטיסטיקות, אני לא חושב שאפשר להשוות בין, לצורך העניין, חמישיות האוסקר של כל שנה משנות השבעים לבין חמש החמישיות האחרונות, נגיד. אין חמישה סרטים אמריקאיים שאני גם אוהב באמת וגם מרגיש שיש בהם גדולה, בשנה נתונה, מאז 2007 בערך. גם כמותית וגם איכותית הסבנטיז ניצחו אצלי השבוע וביאסו לי את ההווה.