"אף פעם לא מאוחר מדי", סקירה

הסיפור של "אף פעם לא מאוחר מדי" החל, מבחינתי, באוקטובר 2009. יאיר "סינמסקופ" רוה הזמין אותי (ועוד המון אנשים אחרים) לתרום כסף לסרט חדש שמעוניין להצטלם במחוזותינו. כל עניין גיוס הכספים הקהילתי והאלטרנטיבי היה אז בראשית הפופולריות שלו בארץ, והרגשתי תחושת שליחות אמיתית כאשר נענתי בחיוב להצעה. 100 ש"ח ליוצרים צעירים המצלמים את סרטם הראשון, ועוד כזה שנשמע על הנייר מקסים למדי, היו נראים לי כמו השקעה יותר מאשר תרומה. לא כיוון שאתעשר מדיבידנדים כאשר הסרט יעלה לאקרנים וישבור קופות (לא היה נראה שלהפוך ללהיט היה חלק מהתוכנית), אלא כי באמת שלא עשיתי הרבה לטובת הקולנוע הישראלי שכל-כך יקר לליבי בשנים האחרונות. אולי קניתי כרטיס פה ושם, או כתבתי בחיוב על סרט או כמה. ממש לא הרבה.

שנתיים לאחר מכן, באוקטובר 2011, ראיתי לראשונה את הסרט בפסטיבל חיפה. אודה שהתרגשתי קלות, שרציתי לראות האם הסרט יהיה מה שדמיינתי, אבל מבלי לגלוש למחשבות של "היה שווה / לא היה שווה". בימים אלה, כמעט שלוש שנים מאז גיוס הכספים ושלבי הפרה-פרודקשן, מתמודד הסרט על פרס אופיר בקטגוריית הפרינג'/גרילה (ובקטגוריות הרגילות, כמובן) וכמו כן מתחיל את סיבוב הסינמטקים שלו. ואם לשפוט לפי התוצר המוגמר, אין ספק שמקומו בסינמטק ולא בסינמה סיטי. מדובר בסרט ארטהאוס לכל דבר, שלוקח את הזמן שלו בכל הנוגע לקצב ולכן יהיה קהל שלא ימצא אותו מתקשר במיוחד. עם זאת, אני משוכנע שיהיה גם קהל שיתרגש, יתפעל או יעריך אותו. אני נפלתי איפשהו בין שתי ההגדרות האלה.

אז לפני שצוללים פנימה אל הסקירה, אזכיר את הגילויים הנאותים – יש לי מעורבות, גם אם מזערית, בסרט הזה. אתם מוזמנים לחשוב שדעתי משוחדת, למרות שאני מבטיח אחרת. ואותו רוה שקישר אותי עם הפרוייקט, קשור משפחתית לבמאי עדו פלוק, מוזיקאי בדרך כלל, כפי שהוא טורח להצהיר בכל פעם שהוא כותב על הסרט בבלוגו. אבין אם זה נשמע ברנז'אי מדי, אבל תאלצו לסמוך עליי שאכתוב ללא אינטרסים זרים.

רציתי לכתוב על "אף פעם לא מאוחר מדי" כי אני חושב שמגיע לו יחס. ראשית, בשל נקודת המוצא שלו. כלומר, הניסיון לגעת בז'אנר לא מאוד נפוץ בקולנוע הישראלי, בטח לא העכשווי – סרטי מסע. במיוחד קופצים לתודעה סרטי מסע אמריקאיים משנות השבעים, כמו אלה שהשפיעו על "עד קצה העולם" ("Into the Wild"), או סרטי מסע דרום-אמריקאיים מהעת האחרונה, שכמוהם תוכלו לתפוס בכל שנה בכל פסטיבל סרטים (נגיד "עולם חשאי" בפסטיבל ירושלים האחרון, או "עצי השיטה" מפסטיבל חיפה). המשותף לכולם הוא החשיבות של הטבע והטופוגרפיה ביצירת אווירה ובשיקוף מצבו הנפשי של הגיבור, שמסעו הרוחני הופך לפיזי, או להיפך, במהלך הצפייה.

פלוק וצוותו לא רק שהשכילו ליצור סרט מסע ישראלי בתוך גבולות הארץ הקטנה שלנו, אלא הציגו אותה ואת נופיה המגוונים כשיא הפאר, כעולם ומלואו. מעבר לרצון להפוך רבים מן הפריימים לגלויות מלאות באהבה מפעפעת לארץ, הצילום של איתי מרום גם מצליח לרומם את הסרט מן העשייה דלת התקציב ומעניק לו ייחוד ואווירה קסומים ומשונים. מכירים את הטריקים הקבועים לחימום הלב, כמו צילום בשעות הדמדומים? אז בסרט הזה, כל שקיעה לא רק מנחמת או נועדה לסחוט קריאות התפעלות, אלא גם צובטת קצת. יחד עם "מנתק המים" שמתמודד אף הוא על האופירים השנה, זוהי שנה מופלאה לצלם איתי מרום.

לסרט יש כמובן גם עלילה, אשר מצדיקה את כל צילומי הנוף רבי ההדר. במרכזה ניצב הרצל (נוני גפן), בן 30 ששב ארצה אחרי שהות רבת שנים בדרום-אמריקה. כדי להתחיל להתאפס, הוא מוצא עבודה בתליית פוסטרים ברחבי ישראל, אותה הוא מבצע מתוך וולוו מודל 85', עם קסטות ישנות ועותק דהוי של רובינזון קרוזו. בדרך, הוא עוצר למספר תחנות כדי לפגוש אנשים שהיו משמעותיים לו, מנסה להרכיב ולהבין מחדש את הפאזל שהם חייו.

גפן בורא כאן גיבור תלוש ודי אבוד, המתנהל במרחב היפהפה שסביבו כזר בתוך ביתו שלו, בחצרו האחורית ממש. הוא מתחיל להסתמן כנסיך הקולנוע העצמאי של ישראל, כאשר סרט נוסף בו הוא מככב ואותו גם ביים, "לא בתל אביב", זכה מוקדם יותר השנה בפסטיבל קולנוע דרום ואף התקבל לפסטיבל לוקרנו היוקרתי. לצד הנסיך מופיעה מי שכבר הוכתרה כנסיכת האינדי המקומית – קרן ברגר. גם לה זוהי תקופה רבת חשיפה, כאשר "2 בלילה", סרטו של רועי ורנר בו היא מככבת לצד ירון ברובינסקי, עולה סוף סוף לאקרנים בחודש הבא. ברגר אמנם לא מופיעה הרבה בסרט הנוכחי, אבל מספיקה לה סצנה אחת נועזת במשותף עם גפן כדי להיות אחד התפקידים היותר זכורים בו.

בקיצור, ל"אף פעם לא מאוחר מדי", יש תזמון קרוב למושלם בכל הקשור למועד ההפצה שלו. יש לו גם מעלות רבות נוספות, כמו מוזיקה של העילוי אשר גולדשמידט (המלחין של "סיור מודרך") וכמה מהסצנות הפיוטיות ביותר שראיתי בקולנוע הישראלי בתקופה בה תפסתי את הסרט. חביבה עליי במיוחד סצנת הספר הצף באמבט, שפשוט ריגשה אותי. ברם, יש לו גם לא מעט אלמנטים פחות מוצלחים, אשר העיבו עבורי על החוויה הכוללת.

ראשית, אני חושב שבאופן אישי נהיה לי נורא קשה עם סרטי ארטהאוס לאחרונה, בכל שפה. הרי גם להם יש מוסכמות, גם להם יש קלישאות. זו לא צריכה להיות בושה לסטות מדי פעם מדרך המלך של הסרט האמנותי, גם אם זה במחיר של יצירת רגע או שניים שכן מתקשרים עם הקהל בשפה פשוטה יותר. כיוון שמצאתי כמעט כל דבר בסרט הזה כסימבולי מאוד (סצינת הפתיחה, למשל, היא תספורת עצמית ובואו לא נתחיל לדבר על החפצים בו שצוברים משמעות), נותרתי מתוסכל כאשר היו סצנות סתומות בעיניי, כאשר לא הצלחתי לעשות כן. כאשר סצנה מסויימת נמשכה יתר על המידה, או הייתה חסרת תכלית במבנה הסיפורי או ביצירת נופך אווירתי מתגבר. מה שמוביל אותי אל האלמנט שהרגיז אותי ברוב הסרטים הישראלים שראיתי בכל המירוץ הנוכחי לאופירים.

נהוג לומר שאם יש משהו שלא עולה כסף ולא דורש תקציב קולנועי מופרך, זהו התסריט. עניין שהקולנוע הישראלי יכול וצריך להצטיין בו, בדיוק משום שבאפקטים ותפאורות ענק אנחנו פחות חזקים, מאז ומעולם. חסרה לי בסרט הזה מסגרת סיפורית איתנה יותר, או דיאלוגים שיהיו פחות מאולתרים/אותנטיים ויותר מקדמי עלילה או מעניקי אינפורמציה חשובה על הדמויות ועברן. במערכה האחרונה, כאשר נדמה שגם הסרט חש כי הוא מתחיל לאבד קשר עם הצופים, התקלקלה עבורי מערכת היחסים המורכבת שהלכה ונבנתה בין הרצל ובין זכרו של אביו דווקא משום שהוא הלך בכיוון הארטהאוסי המקובל. אור עמד על כך היטב ברישומיו על הסרט מימי פסטיבל חיפה, אז לא אכביר במילים ואסיים בנימה חיובית.

זה נהדר ונפלא בעיניי שנעשים בארץ סרטים עצמאיים כמו "אף פעם לא מאוחר מדי", גם אם התוצאה לא הייתה שלמה לטעמי. ואני יותר ממבסוט להיות אחד מרבבות אנשים שגם בזכותם הוא נעשה. בתור יצירת ביכורים, עדו פלוק מפגין כאן יד ועין של במאי עם פוטנציאל עצום, אשר ודאי ילכו ויתעצבו עם הזמן ועם סרטיו הבאים. ואין לי ספק שיהיו עוד, אחרי הסרט המקסים, העדין והאמנותי, גם עם יתר על המידה, שהוא יצר עם צוותו במעט כסף והמון יצירתיות וכשרון. חפשו אותו בסינמטק הקרוב אליכם.