אופיר 2012: חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי

היום נפתחת ההצבעה לפרסי אופיר 2012. זהו זמן מצויין לחזור אל "חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי" – פינתינו השנתית בה אנחנו משתמשים באמצעינו הצנועים לכוון את הספוט, ולו לרגע קל, אל סרטים ויוצרים שקולם עלול להשכח בין סרטים דומיננטים יותר במירוץ לאופיר.

לכל עונת פרסים – לא משנה איפה ומתי – יש מספר חסרונות. המרכזי שבהם הוא שככל שהזמן מתגלגל סרטים מסויימים תופסים יותר ויותר נפח, לעומת סרטים שאין להם את היכולת להכנס למרכז השיח. במילה אחרת: האנדרדוגים.
מכיוון שחברי האקדמיה אינם אך ורק חברי אקדמיה – אלא גם ובעיקר אנשים עסוקים עם עבודה ומשפחה ומה לא – לעיתים ההצבעות נעשות באופן אוטומטי על ידי שמועות או חוסר זמן. 29 סרטים מתמודדים השנה. קל מאוד ללכת לאיבוד שם.
כאן אנחנו נדחפים לתמונה.

במירוץ לאופיר (לפי דעתינו. אנחנו לא באמת מתחקרים את אנשי האקדמיה בתום ההקרנות), ישנם ארבעה סרטים שפתחו ספרינט מרשים ומעורר קנאה בדרך לפרס: הראשון הוא כמובן "העולם מצחיק" עמוס השחקנים של שמי זרחין שגם יצא להקרנות מסחריות, גם קיבל יופי של מסע פרסום וגם חובק על ידי הביקורת והקהל.
השני הוא "המשגיחים", או בשמו השני, 'הנשיפה בעורפו של "העולם מצחיק"', שגם הוא יצא כבר לקולנועים אחרי גיחה מוצלחת בפסטיבלי שדרות ירושלים. סביר להניח שאם אתם קוראים עיתונים או אתרי חדשות באופן קבוע כבר יצא לכם להכיר את הסרט.
השלישי הוא "למלא את החלל" שקפץ לכותרות לאחר שהתקבל לפסטיבל ונציה. סרטה של רמה בורשטיין כבר הצליח לגרות את סקרנותם של חברי האקדמיה שמילאו את אולמות ההקרנה פעם אחר פעם.
האחרון הוא "בלדה לאביב הבוכה", שמגיע אחרי עשור של ציפייה לבמאי זוכה האופיר של "כיכר החלומות" בני תורתי. "בלדה" זכה לתגובות מעולות בפסטיבל ירושלים (כמו גם בפרס המוזיקה) ובפסטיבל דרום. על אף שטרם הופץ בקולנועים כבר נכתב עליו לא מעט, וההתרגשות ממנו בלתי נתנת להתעלמות.
את ארבעת הסרטים האלה לא תמצאו פה ב"שמע נא תחינתי" מכיוון שהם חזקים מספיק, והרי אנחנו רוצים לדבר רגע על אלו שפחות.

ביום ראשון, כיומיים לפני הכרזת המועמדים הרשמית, נפרסם פה את נבחרת החלומות שלנו, שהיא רשימת המועמדים כפי שאנחנו היינו מייחלים אליה. אם מישהו היה שואל אותנו.
עד אז אתם יכולים גם להתרענן ברשימת "שמע נא תחינתי" של שנה שעברה (האמת? הלך לנו לא רע) ואז להכנס לקרוא על האנדרדוגים המצוחצחים של השנה.
אנחנו שוב מתנצלים על הפנייה בלשון זכר, כמובן שכל מילה פה מיועדת לגברים, נשים, ובאופן כללי לכולם.

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לגל תורן ("לרדת מהעץ") בפרס השחקן הראשי
לא תמצאו קטגוריה צפופה ומותחת יותר השנה מפרס השחקן הראשי. בין רועי אסף, לאלי פיניש, למשה איבגי, לרותם קינן, לאורי גבריאל, לאסי דיין, לאוהד קנולר, ליוסף כרמון ולעוד כמה לא פחות חשובים – יושב לו על עץ ירוק באמצע מגרש ריק ומדומיין גל תורן, על פניו הוא עוטה מסכת אב"כ ועל גבו הוא סוחב סרט שלם.
"לרדת מהעץ" הגיח רק בשלבים האחרונים של הקרנות האקדמיה אחרי שמעל 20 סרטים הוקרנו לפניו. זו לא המשבצת הכי חמה שאפשר לייחל אליה, אבל הכיף המדבק של הסרט הזה הצליח לרענן את השוחות. הרבה מזה בזכות תורן שעובר מדמות של לוזר אבוד למוביל חברתי, מפגוע לפוגע, ומיאוש מוחלט להקלה גדולה. תורן מג'לגל בין כל אלה בלי שיראו את התפרים. וזה לא פשוט בכלל.
(אור)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לשרון טל ("ההתחלפות") בפרס השחקנית הראשית
זה רחוק מלהיות מסוג התפקידים עליו זוכים בפרסים. למעשה הדמות של שרון טל מייצגת בסרט את הדבר הכי קרוב ל"נורמליות", אבל השחקנית עושה עם הדמות הרבה יותר. לכל ניואנס שלה יש אופי, יש כאב, יש הומור. היא גם האנטגוניסט בסרט וגם הלב הרגשי שלו, דבר אשר היה מהווה סתירה ברוב הסרטים, אך לא בסרט הזה. זהו משחק מהפנט דווקא משום שהוא לכאורה קטן ומינורי.
(עופר)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לאריאל כהן ("טאקע מאמע") בפרס התסריט
אתם חושבים שאנחנו לא רציניים, אבל אנחנו בהחלט כן. מפתה להצביע לתסריט בעייתי של סרט אהוב, אבל אפשר לעשות צדק אמיתי ולפרגן לאחת מעבודות הכתיבה הכי שלמות ומושחזות באופירים השנה. תשכחו מ"סרט על נשים חרדיות" – אריאל כהן מגיש את המותחן הפסיכולוגי הכי מהוקצע ובנוי לתלפיות שראיתי כבר שנים, והכל בתוך מגבלות הז'אנר החרדי, מה שרק מגביר את ההישג. זהו הסרט הכי מותח מבחינה נראטיבית שראיתי השנה באופירים, והוכחה ניצחת שסיפור מעולה תמיד יתגבר על דלות הפקה או פגמים טכניים.
(אורון)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לגיא רז ("חיותה וברל") בפרס הצילום
שוטים מורכבים מאוד לביצוע? יש. חותם ייחודי של הצלם? יש. רגעים יפים של הצילום והעמדת מצלמה? יש. אבל כל אלו כבר הפכו לסטנדרט בקולנוע הישראלי. הגדולה של גיא רז בסרט הזה היא שכל שוט פונקציונלי לגבי הסרט ולגבי היחס בין הדמויות לסביבה המקיפה אותן. כל שוט הוא גם יפהפה וגם מציג עולם אכזרי כלפי הדמויות. סימבולי מבלי לאבד את תחושת הריאליזם. מוקפד אבל לא משתלט. מהמם בזכות הטכניקה שלו אבל מהמם יותר בזכות המצב שהוא מעביר.
(עופר)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לאופיר לייבוביץ' ("יותר איטי מלב") בפרס המלחין
המוזיקה שהלחין לייבוביץ' לסרטם של ינאי גוז ויוני זיכהולץ יוצאת דופן בנוף הקולנוע הישראלי. היא הולכת נגד המובן מאליו בכל רגע נתון ועם זאת לא מונעת מהצופה להשאב פנימה. להפך. היא הולכת יד ביד עם הסרט אך נשארת זכורה גם לאחר שהוא הסתיים, היא מסתורית ושונה אבל לרגע לא משתלטת על שאר האלמנטים. לייבוביץ' עשה יותר מללוות את המסע האורבני הזה: הוא הלחין את תל אביב שהיינו רוצים לחיות בה – קסומה, מהפנטת, אפלה ומסתורית. ככה נשמעת תל אביב שקיימת אך ורק במוחם של אמנים.
(אור)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לשלו גלבר ("ג'ו + בל") בפרס שחקן המשנה
וואללה…באמאשכם…איזה קטע…יא אללה…תצביעו וזה…מהכפת לכם…(צחקוק. צחקוק).

מספיק רק להיזכר באינטונציה של שלו גלבר ב"ג'ו + בל" בשביל להיקרע מצחוק. יודעים למה? כי אתם מכירים אותו, את הסטלן-מת-שמנמן-מצחקק הזה. הוא טוב מכדי להיות בדיוני, ובתוך כל העולם הפנטזיונרי של הסרט דווקא הוא מוריד אותו לקרקע, מחזיר אותנו לישראל של כאן ועכשיו. מעבר לכך שזו הופעה קומית מבריקה ומנצחת, מדובר בעיניי באייקוניזציה של פלח אוכלוסיה שלם. את מה שניסו "הדילרים" לעשות במשך כל הסרט, גלבר עושה במלמול אחד.
(אורון)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לסשה פרנקלין, איילת ורשל ואסף פיין ("ריח פועלים") בפרס העריכה
"ריח פועלים" הוא למעשה שני סרטים שונים, עלילתי ודוקומנטרי, המחוברים לסרט אחד. על העריכה בסרט הזה לדעת לקשר בין הסרטים השונים ליצירת משמעות אחידה, לבלבל את הצופה בנקודת מסוימת לגבי הסרט בו הוא צופה, אך בעיקר לא לבלבל אותו יותר מדי. העובדה שהסרט הזה עובד נובעת אך ורק מתוך העריכה.
(עופר)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לאורית אזולאי ("ההתחלפות") בפרס הליהוק
להצביע על אורית אזולאי, אחת המלהקות המוערכות-ובצדק, כעל אנדרדוג – נשמע קצת מוזר בהתחלה. אך בעוד עבודתה בולטת ב"העולם מצחיק" עקב גודל הקאסט ומורכבות התפקידים, הייתי רוצה להזכיר דווקא את פועלה ב"ההתחלפות". אלה לא רק שני שחקנים ראשיים חצי-אנונימיים שפשוט עשו את הסרט, או דמויות המשנה המלוהקות מושלם כמו שירי אשכנזי בתפקיד הסטודנטית המלחיצה. זה ברמת הניצבים, הביטים. חישבו על האיש הגבוה במעלית ותגידו לי שיש תו אחד בפנים שלו ששגוי לסצנה. זו עבודת ליהוק של אמנית אמיתית.
(אורון)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לנאיל כנג' ("התפוררות") בפרס העיצוב האומנותי
באחת הסצנות בסרטו השני של תאופיק אבו-וואהיל ניתן להבחין ברקע בתמונת פורטרט קטנה של הבמאי הגרמני ריינר וורנר פאסבינדר. הרפרנס הזה באחורי הפריים מצליח להבהיר את כל התפיסה של הסרט, ובעיקר התפיסה הויזואלית. עולם הסרט הוא על פניו ריאליסטי, מוכר, חברתי ופוליטי – אבל שקיים רק במסגרת של תחושות, מרקמים, צבעים ורגשות. החללים של "התפוררות" הם תודעתם של גיבורי הסרט הרבה לפני שהם ייצוג "נורמלי" של הסביבה. התאורה שצובעת את הרהיטים, הוילונות שצובעים את הקירות, החפצים שתוחמים את הדמויות, כל אלו מצליחים לרגש ולסלול נתיב גם במקומות בהם הסרט הולך לאיבוד.
(אור)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לנמרוד אלדר ("מנתק המים") בפרס פס-הקול
פרס פס-הקול נוטה ללכת לסרטים בהם יש סאונד ייחודי ובומבסטי: סרטי מלחמה, סרטים בהם המוזיקה היא דבר בולט או שיש כמות גדולה של דיאלוגים. אבל לייצר אווירה ריאליסטית באמצעות פס-הקול בסרטים בהם כמעט דבר לא קורה – זו לא רק משימה קשה לא פחות, אלא גם משימה קריטית לסרט. פס הקול של "מנתק המים" משתלט על הסרט בדרך עדינה, מייצר אווירה ומדגיש את מה שצריך להדגיש, מבלי להיות מודגש.
(עופר)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע לעמיר מנור ("חיותה וברל") בפרס הבימוי
ב"חיותה וברל" עמיר מנור מציג, כמעט לאורך כל הסרט, שילוב בין וירטואוזיות לפשטות, כאשר הבימוי המרשים שלו משרת סיפור שהוא בו זמנית אנושי וסימבולי. לבימוי של מנור יש קו אחיד והוא מבקש להעביר מסר מובהק בכל סצנה, אך הוא משכיל לא לעשות זאת על חשבון ניואנסים של התנהגות. בגדול זהו סרט כמעט ללא חסרונות טכניים – את דעתי על הצילום שלו כבר קראתם בפוסט זה – אבל חלק מן הגדולה של מנור היא גם בעבודה עם שחקנים. הוא מצליח להוציא תצוגות משחק מרשימות מרבקה גור ויוסף כרמון בתפקידים הראשיים, אך גם כל אחד משחקני המשנה המגיעים לסצנה בודדת, מבצעים את מלאכתם בצורה מרהיבה. כיוון שמדובר ברמה אחידה, אין לטעות שחלק ניכר מן הקרדיט חייב ללכת לבמאי.
(עופר)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע ל"ג'ו + בל" כנציג הפרינג'/גרילה
אהבתי היוקדת לרוני קידר בכלל וסרטה הארוך הראשון בפרט, ודאי ידועים לכל קוראיי וקוראות הבלוג. עם זאת, אני מוכרח להלל בפעם המי-יודע-כמה את "ג'ו + בל" כסרט העצמאי הטוב של השנה. מה גם שהוא נעשה לחלוטין וללא סייג בלי שום תמיכה של קרן או גוף קולנועי. לחלוטין מכספה ומדם ליבה של היוצרת המוכשרת. האם ראיתם סרט ישראלי מגניב ממנו בשנה האחרונה? האם ראיתם עוד סרט ישראלי אותו חילצה הבמאית מהפאקינג קישקעס שלה רק כדי להגיש אותו נא ומדמם להנאתכם על המסך הגדול? שורות מחץ, דמויות גדולות מהחיים, עלילה מבורדקת להפליא, קולנוע שוליים אורגנלי יותר מזה? אני לא. ואני בכלל הייתי מצביע לו כאחד מסרטי השנה שלי באופירים, פרינג' או לא. אבל המסלול הזה, שפתחה האקדמיה השנה, עשוי לאפשר לו להיות מועמד, כביכול כשווה בין שווים, על פרס הסרט הטוב ביותר. שם מקומו.
(אורון)

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע ל"ההתחלפות" בפרס הסרט
רגע. עצרו הכל. "ההתחלפות"? אנדרדוג? הרי זהו גם סרט של במאי שכבר יש לו זכייה באופיר לשמו, גם הוקרן בפסטיבל ונציה וחיפה, וגם יצא להפצה מסחרית. איך יוצא שהוא עלול לחמוק תחת עיניהם הבוחנת של חברי האקדמיה?
התשובה היא: בקלות. "ההתחלפות" משום מה לא הצליח לקבל את תשומת הלב שהגיעה לו. הוא יצא לפני זמן רב ונעלם מהמסכים מהר מדי. הקהל לא בא והמבקרים מחאו כפיים מנומסות. בתוך כל הראז-דאזל של הקולנוע הישראלי נראה שסרטו של ערן קולירין הלך והצטמק עד שנדמה כי ששכחו ממנו. אבל אסור לשכוח ממנו. אסור לשכוח את הסרט הכל כך נדיר הזה, הכל כך עדין ושקט, הכל כך מקורי.
אנחנו אוהבים לקוות שבעוד שנים מספר כאשר יביטו אחורה על הקולנוע הישראלי של 2012 "ההתחלפות" יהיה חלק משמעותי מהשיח, ושיבוצו בשישיית סרטי השנה של האופיר הוא ההזדמנות הראשונה של אנשי התעשייה בארץ להנציח אותו. חברי אקדמיה יקרים, אל תשכחו את "ההתחלפות".