• סרטים חדשים: ״אל תשכחי אותי״
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • אימת החודש - מאי 2019

חייבים לשים לזה סוף: על סרטים שנמשכים קצת מעבר לסיום שלהם

23 ביולי 2012 מאת עופר ליברגל

בסיום ספר הראיונות שערך קמרון קרואו עם בילי וויילדר, נותן וויילדר 11 (למעשה 10) טיפים לתסריטאים. עקב היותו של וויילדר אחד מן התסריטאים הגדולים בהיסטוריה, הייתי מצפה שתסריטאים ברחבי העולם ייחסו חשיבות לרשימה הצנועה הזו לא פחות מאשר הם מייחסים לסיד פילד או רוברט מקי. בכל אופן, דומה כי שתי העצות האחרונות, שהן למעשה עצה אחת, די נשכחו היום. או שלמעשה, רוב סרטי הקולנוע שנעשים ברחבי העולם בוחרים בנתיב הפוך. ראשות הדיבור לוויילדר (תרגום שלי):

10. המערכה השלישית חייבת להיבנות, להיבנות, להיבנות בקצב ופעולה עד למאורע האחרון ואז-
11. זהו זה. אל תישאר בסביבה.

החצי הראשון של עצה 10 עדיין מיושם בסרטים רבים. אבל הוא בעיניי הפחות חשוב. יותר ויותר סרטים, בארץ, בארה"ב ובעולם, ממשיכים עוד כמה סצנות אחרי השיא. מנסים לסגור כמה שיותר קווי עלילה. מדגישים את המסר של הסרט. עונים על שאלות אשר יכלו להישאר לא פתורות. נותנים פתח לסרטי המשך, כאילו שהקהל א יבין שסרטי המשך הם אופציה ממילא, ובמקרה זה אני לא מדבר על סצנות במהלך/אחרי הכתביות, שהן דווקא פתרון לא רע לדחף של האולפנים להתייחס לסרט בעיקר כמקדם מכירות לסרט הבא.

המגמה הזאת קיימת מן המיינסטרים ועד הארט-האוס. אפילו סרטים אשר אין בהם כמעט עלילה, נמשכים בימינו עוד סצנה, עוד סיקוונס, אחרי שהגיעו לסיום מושלם. נכון, לפעמים יש סרטים אשר מגיעים לסיום מושלם ואז מגיע סצנה מופלאה אף יותר – היו זמנים באנטוליה, למשל – אבל הם נדירים. לרוב, הסצנות האלו מדגישות נקודה שכבר הודגשה, או שלא היה צורך להדגיש. בכלל, דומה כי יוצרים מכל הסוגים והארצות פחות סומכים היום על היכולת של הקהל להבין דברים לבד. כאילו שכל התלונות לגבי פרטים לא בהירים בעלילה יהרסו את הסרט. כי היו כמה אנשים אשר התאכזו מן הסוף הפתוח (והמופתי) של הסופרנוס. כי היום צריך לדעת.

בלי קשר לסופים, הסרטים של רידלי סקוט די מדגימים את הרצון לספר כמה שיותר לקהל בקולונע העכשווי: האמביוולנטיות של בלייד ראנר, שהייתה אחת מן הנקודות החזקות של הסרט, פוחתת עם כל גרסת במאי עד שהאחרונה מתעקשת להגיד בגלוי ובגסות מה שהיה רק בגדר אפשרות מסקרנת ופתוחה במקור. הכוח של האימה בהנוסע השמיני היה שהמיתולוגיה של העולם בו מתרחש הסרט אינה מוסברת. ועכשיו, סקוט עשה סרט שלא רק מנסה להסביר אותה, אלא מנסה להסביר הרבה, הרבה פרטים שונים וזניחים לגבי העולם הזה. הסבר כל כך מפורט עד שהוא קורס לתוך סתירות וחוסר הגיון. עבורי, הסרטים שמשאירים דברים פתוחים ולא ידועים, לרוב מרתקים יותר מסרטים אשר מהללים את חוסר ההיגיון ופתיחת חורים חדשים על מנת לתרץ חורים קודמים בעלילה.

הדבר הזה הפריע לי גם בצפייה בעלייתו של האביר האפל (אין ספוילרים בפסקה זו, אבל ניתן לדלג אם מישהו ממש חושש). הסרט מגיע לנקודה אשר הייתה יכולה להיות הסוף, ואז נמשך עוד קצת זמן. ובנמשך עוד קצת זמן הזה כלולות הסצנות הבודדות אשר לא אהבתי בסרט הזה, שהוא בעיניי מייצג של העשייה ההוליוודית האיכותית בימינו בשיאיה. בכל זאת, המקרה של הסוף הזה מורכב יותר ונולאן הגיע גם בו לסוג של הברקה שכנראה מצדיקה אותו – אבל אני כבר מתקרב ללספר יותר מדי. ייתכן שהבעיה היא שכל כך הורגלתי לסופים מיותרים עד שחשבתי כי גם הסוף הלא מיותר הזה הוא חלק מן התופעה, הפסולה ברובה.

בהוליווד הקלאסית הסוף הזה היה קצר בהרבה, מה שאיני בטוח לגבי הסרט הארוך שקדם לו.  על מנת להגדיר את הסוף ההוליוודי הקלאסי, אלך למקרה המפורסם ביותר של סוף אשר נכתב תוך כדי הצילומים – קזבלנקה. ואני רושם את הסוף הזה דווקא משום שהוא לכאורה סותר את כל הטיעון שלי – הוא נמשך אחרי השאלה שמסקרנת את הצופים במהלך הסרט. ובכל זאת, הוא מהודק ומכיל שיא חדש, לא צפוי. והיום הוא היה ארוך יותר ומן הסתם מכיל עוד המשך, כי הוא עדיין נותר מעט פתוח. בכל אופן, מדובר בסרט ותיק בהרבה ולכן כן אדון בו בעזרת ספוילרים. אז אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כאן, או לדלג לפסקת הלפני אחרונה.

כאמור, הסוף של הסרט נכתב במהך הצילומים. אבל הכוונה היא לא לסצנת הפרידה בין ריק לאלזה ובטח שלא לבחירה של ריק שאלזה תסיים את הסרט עם לזלו. לגבי קו העלילה הזה, לא הייתה אופציה אחרת – אנחנו בשנות ה-40 וסרט בו אישה נשואה בוחרת בסוף הסרט לחיות עם גבר אחר פשוט לא היה מוקרן. מה גם שסוף כזה בונה את דמותו של ריק כאדם המעמיד בסופו של דבר את האידיאלים מעל הטובה האישית וזה הנושא המרכזי של הסרט. אם הבמאי והתסריטאים אכן לא סיפרו לאינגריד ברגמן את הסוף הזה (כפי שהיא טוענת) זה לא מכיוון שהם לא ידעו אותו, זה מכיוון שהם רצו לייצר אמביוונלטיות במשחק שלה. וזה עבד.

הסיפור הרומנטי הוא כאמור עיקר העניין של הקהל, ולכן סיום של ריק מביט על המטוס ממריא היה יכול סיים את הסרט בשיא. אבל זהו סרט שהעלילה הרומנטית היא רק נדבך אחד בו ומכיוון שממילא עקבנו אחרי ריק יותר מאשר אחרי אלזה, להשאיר אותו ממתין כנראה למעצר היה יותר מדי. אז התסריטאים הבינו כי הוא חייב לצאת מכך בדרך אלימה כלשהי. בריחה מרנו, המפקד מטעם המשטרה הצרפתית היא לא סבירה, אז הוא צריך להשתמש באלימות. עדיף נגד נציג הנאצים, אותו אנחנו באמת שונאים. ועדיף גם שהנאצי ישלוף אקדח ראשון, כי הרי גיבור חיובי לא שולף ראשון. אז זה נסגר. אבל איך המפקד הצרפתי לא יעצור את ריק לאחר מכן?

יום אחד נסעו האחים גו'ליוס ופיליפ אפשטיין במכונתיהם וצעקו זה לזה "עצרו את החשודים הרגילים!", משפט אשר המפקד משתמש בו כלפי פקודיו לכשהוא רוצה לערוך חקירה שלא תעלה דבר. עד לנקוה זו, הוא עשה זאת למען הנאצים. הפעם הוא משקר למען ריק, למען האידיאלים הנכונים לפי הסרט. מכיוון שמדובר בשינוי קיצוני, הם הדגישו אותו על ידי כך שהוא ניפץ בקבוק של "מי ווישי", המסמלים את צרפת המשתפת פעולה. זו מטאפורה קצת ברורה, אך בקצב המהיר של הסוף (מהיר בהרבה מרוב הסרטים בימינו) היא מבהירה לקהל על השינוי שהתחולל בדמות, שינוי דומה לשינוי שריק עשה בהחלטתו להעדיף את האידאולוגיה על פני האישי. ולכן הם יוצאים לעבר חברות נפלאה. שורת הסיום, אגב, הוקלטה בנפרד כמה חודשים לאחר סיום ההפקה, כאשר עריכת הסרט כמעט הסתיימה. כל הסיקוונס הזה אורך 3 דקות והוא נכנס לקטגוריה של סיפוק שיא נוסף – הסיפור הרומנטי אומנם גדול מן החיים, אבל מכיוון שהסרט נוצר בעידן של נזילות מוסרית והוא עוסק ברובו בנזילות הזו, הוא חייב לספק סגירה יחסית גם לאמירה האידאולוגית שלו.

אבל זה עדיין לא נסגר לגמרי. אם הסרט היה מצולם כיום, כנראה היינו רואים סצנה של ריק ורנו מנסים לברוח מקזבלנקה, או של הכוחות האמריקאים משחררים אותם ממעצר (כמה בכירים באולפני וורנר אכן רצו להוסיף לסרט ברגע האחרון את כיבוש קזבנלקה בידי הצבא האמריקאי, שהתרחש לאחר צילומי הסרט, אך זמן קצר לפני צאתו לאקרנים). לפני או אחרי כן היינו רואים את אלזה ולזלו מגיעים בביטחה לניו יורק. האם למישהו מן הקוראים חסרות סצנות אלו?
(סוף ספוילרים)

סוגיית הסרטים הנמשכים מעט אחרי הסוף כואבת כי הסצנה המסיימת היא, יחד עם סצנת הפתיחה, היא כנראה הסצנה הכי חשובה בסרט. בכל סרט. כאשר אני רואה במאי שמצליח לייצר סיום מושלם אני סולח לו על פגמים אחרים. אבל כשאחרי סיום מושלם מופיעה עוד סצנה, אפילו אם מדובר בסצנה טובה, לדעתי זה מחליש את הסרט ופוגם בחווית הצפייה כולה.

עוד טיפ מוויילדר הוא "לתת לקהל לחבר 2+2" (וויילדר נותן את הקרדיט לארנסט לוביטש). סוף הסרט הוא מקום נהדר לתת לקהל לעסוק בפעולת חשיבה פשוטה זו, או אפילו בתרגילים מתמטיים מורכבים יותר. "הם יודו לך לנצח", מוסיף וויילדר על הטיפ הזה. אז ברצוני להודות לוויילדר על שלא חשף איך לעזאזל הדמויות בחמים וטעים ינהלו חיים נורמלים, שלא הראה את נורמה דזמונד נשלחת לכלא או לבית משוגעים, ושהוציא בסרט אחר סצנת הוצאה להורג משום שהבין כי הקהל יניח כי זה יהיה העונש של הגיבור והעדיף לסיים בשיא. זוהי אמנות לא פשוטה, וגם הטקסט הזה היה צריך להסתיים עוד קודם, שכן השורה הזו סתם מיותרת.

תגובות

  1. omer הגיב:

    אכן אמנות מיוחדת היא כיצד לסיים. ומתי. בכלל בחיים 🙂
    תודה על הפוסט הזה. בייחוד כשאני בלבטים קשים כיצד לסיים את הסרט שלי…בדיוק הקונפליקט שבו אני נמצא – האם יש לי סצנה אחת יותר מדי או לא.

  2. הו הגיב:

    מוזר. האם במאים לא עורכים פיילוטים? לא מבקשים מחברים לראות? משהו? קצת דעה של מישהו שלא היה מעורב בתהליך ההפקה, מישהו חיצוני לחלוטין שרוצה בטובת האנשים המעורבים בסרט?
    מוזר!

    1. omer הגיב:

      לרוב עורכים ומראים. גם אני מראה. זה לא אומר שאין לבטים…

    2. הם עושים את זה. לפעמים זה עוזר, לפעמים הם מתעקשים. לפעמים הקהל בפיילוטים מרוצה מסופים שאני לא אוהב.

      1. omer הגיב:

        מה המסקנה עופר? אי אפשר לרצות את כל אחד ואתה חייב ללכת עם הלב. או עם הראש.
        עדיף עם שניהם 🙂

        1. אין מסקנה. אבל העניין הוא שלפחות בארה"ב שם האולפנים דומננטים בעריכה הסופית, ונדמה לי שגם אצל עורכי תסריט בארץ, הקו בשנים האחרונות הוא לא לסמוך על הקהל ולנסות להסביר כמה שיותר דברים בסיום.

          1. omer הגיב:

            אני כותב "מסקנה" כבמאי. ולבמאי חייבת להיות מסקנה בסוף. ופה בארץ אין לנו אולפנים ולרוב הקאט הסופי הוא החלטה של הבמאי. אבל פה אנחנו נתונים "ללחצים" או "דעות" של המפיקים חברים קולגות האספירציות האישיות שלנו…ואתה רוצה גם להיות נאמן לעצמך, גם לתת קרדיט לקהל, גם לספק אותו וגם שהוא יבין מה אתה רוצה….מה שמזכיר לי שפעם לפני מיליון שנה, בשיעור של מילק אחד החבר'ה בכתה הראה תרגיל. ההקרנה הסתיימה ומילק הסתכל עליו ואז אמר לנו: " נו..?". אז הבחור המסכן ישר נכנס והתחיל לנסות להסביר מה הוא רצה. מילק עצר אותו ואמר לו – "שים את הידיים על העיניים. מה אתה רואה ?" אז הבחור עשה כך וענה: "כלום..שחור" ומילק ענה לו: "בדיוק. זה מה שאתה רוצה. כלום"

  3. N הגיב:

    סלח לי שאני אנצל את זה כדי לשאול – איפה אפשר להשיג בארץ את הספר של קרואו על בילי ווילדר? 🙂

    1. הספר לא תורגם לעברית. אפשר להזמין אותו מחו"ל, או לחפש בחנויות ספרים משומשים.

  4. avivitmishmari הגיב:

    דווקא רוברט מקי ממליץ במפורש להוסיף עוד כמה שניות לאחר סצינת הסיום והשיא הרגשי. הוא טוען שלאחר הקתרזיס של הצופים, זה פשוט מן הנימוס להשאיר אותם מול המסך עוד רגע, גם להירגע, וגם לספק סקרנות לגבי עוד פרט או שניים שלא נסגרו (אבל כמובן, הוא לא אומר שאלה צריכות להיות סצינות שלמות אלא רק רגע של אתנחתא).

  5. hamlet הגיב:

    Chinatown is good example for a perfect end,
    though it broke my heart

    1. הכל מושלם בצ'יינהטאון.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.