פסטיבל ירושלים 2012: דיווח #4 (עופר)

קצת הורדנו את את קצב צריכת הסרטים ביום, בתקווה שזה אומר ששוב ניתן גז לקראת סוף הפסטיבל. בינתיים, הנה עוד שלושה סרטים שהם גם מעניינים וגם מאכזבים בדרכם שלהם שהספקתי לראות במהלך הפסטיבל מאז העידכון הקודם: "ברני" של ריצ'ארד לינקלייטר, "בערפל" מפסטיבל קאן, ו"קומה" הכורדי.

בשעות הקרובות יעלה דיווח נוסף (ו-5 במספר) של אורון.

ברני

עבורי ריצ'ארד לינקלייטר הוא אחד מן הבמאים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי, לפחות בכל הנוגע לקולנוע עצמאי. אולם ביחס לקביעה זו, רק חלק קטן מסרטיו הם סרטים גדולים או חשובים. רובם סתם סבירים. בעיניי הוא מצטיין בעיקר בסרטים שפרק הזמן בו הם מתרחשים הינו עד יממה. הסרט הנידון מתרחש בתקופה שאורכת מספר שנים ובהתאם לכלל שניסחתי זה עתה, הוא אכן אינו אחד מסרטיו הגדולים. הוא כן סרט די מהנה רוב הזמן והוא מעלה לא מעט סוגיות לדיון, אבל במהלך הצפייה הוא פשוט לא מספיק סוחף, למרות שיש בו כמות די גדולה של דברים שפשוט עובדים.

הסרט מחזיר את לינקלייטר למדינת הבית שלו – טקסס. אם כי כפי שהסרט מבהיר סמוך לפתיחה, המדינה הדי ענקית הזו מורכבת למעשה מ-5 עד 6 תתי מדינות ולינקלייטר מתמקד הפעם לא באזור אוסטין הליברלי, אלא במזרח המדינה הקרוב ביותר באופיו לדרום ה"קלאסי" של ארה"ב. כלומר, חיים פשוטים, מוזיקת קאנטרי, אמונה הדוקה בישו וכו'. הסרט מתרחש בעיירה הקטנה קרתג' ("העיירה הקטנה הכי טובה בטקסס!" כתבו על זה איפשהו) ומבוסס על סיפור שהתרחש בה באמת בשנות התשעים. חלק מן האנשים שהכירו את הדמויות המעורבות מרואיינים בסרט בתור עצמם ומספקים את חוות הדעת שלהם על הדמוית. על אף שרוב הסרט אינו דוקומנטרי, עדויות של שחקנים המגלמים דמויות משולבות בתוך העדויות ה"מהימנות", לצד קטעים בהם לינקלייטר מביים את האירועים בעזרת שחקנים.

גיבור הסרט הוא, כצפוי, ברני (ג'ק בלאק) – בחור אשר משדר אדיבות, טוב לב ואמונה בדרכי האל. הוא מקדיש את חייו לבית הלוויות בו הוא עובד כעוזר מנהל ואותו הוא משדרג לרמה אשר כמעט גורמת לצופה לרצות למות. הוא גם פעיל מאוד בכנסייה, מארגן פסטיבל אמנות מקומית, משחק/מביים/מפיק בתיאטרון המקומי וקונה מתנות לאנשים שהוא חש כי הם זקוקים להן. מתוקף עבודותו בבית הלוויות, הוא מנסה לשמור על קשר ולעודד את רוחן של האלמנות.
אחת מאותן אלמנות היא מרג'ורי נוגנט (שירלי מקליין), אחת מן הנשים העשירות, הגסות והצנועות יותר בעיירה ואולי בטקסס כולה. משפחתה לא ממש רוצה עימה בקשר. ברני כן. ההפכים יוצרים חברות שעל טבעה המדויק הסרט לא ממש מתחייב, רק שדי ברור שבשלב מסוים מרג'ורי משתטלת על חייו של ברני. היא אומנם מספקת לו כסף לתחביביו היקרים (טייס, תיאטרון ותרומה לקהילה, לאו דווקא בסדר הזה) אך גם מפתחת כלפיו קנאות, וברני הוא אדם חברתי מאוד.

שירלי מקליין היא שחקנית שתהיה נפלאה בכל דבר, כולל באחרונה ביותר מדי סרטים לא טובים. התפקיד הזה לא מציע לה הרבה, אבל היא מפיחה בו חיים ואם הדמות שלה נשארת ברמת הקריקטורה, זה בעיקר בגלל שהסרט רוצה להציג אותה כסוג של קיצוניות מול ברני. לגבי ג'ק בלאק, אשר הרבה מאוד זמן לא הופיע בסרט טוב, המצב יותר מורכב – הוא כובש לעיתים, מפגין כישורים מגוונים, אבל לא ממש משכנע לאורך כל הסרט וקשה לקנות אותו כברני. מי שמפתיע לטובה בתפקיד לא אופייני הינו מתיו מקונהי, אבל על מנת לדבר על תפקידו צריך לגלוש לספוילר מסוים, מה שיקרה בפסקאות הבאות. הספוילר הזה הינו לאירוע אשר מתרחש בערך באמצע הסרט והוא מוזכר בתוכניית הפסטיבל ובערך בכל טקסט שתקראו על הסרט ולכן אני מרגיש שאפשר לדון בו לאחר אזהרה זו. מה גם שההיבטים הקשורים לספוילר הם היותר מעניינים לגבי הסרט. אז מי שלא רוצה לקרוא, מוזמן לדלג לסרט הבא.
בשלב מסוים ברני, הנוצרי ההדוק ואהוב על כולם, מתייאש ורוצח את מרג'ורי השנואה, ספק ברגע של טירוף. עוברים חודשים עד שמישהו שם לב כי מעט מאוד אנשים באמת סבלו מהעדרה של המנוחה. גם שהוא נתפס, למרות שהתובע המחוזי (מקונהי הנהדר) רודף אותו בלהט, תושבי העיירה פשוט מגנים על ברני, לא מאמינים כי ביצע את הרצח וגם אם מאמינים, לא סבורים שמגיע לו עונש כבד. וזה מתרחש בטקסס, המדינה בעלת מספר ההוצאות להורג הגדולה בארה"ב.
זהו מקרה די מרתק, כי מה הוא המסר הנוצרי, או האנושי במצב כזה? האם יש לאנשים יכולת לסלוח על פשע נורא, אם הפושע הוא אדם שפרט למעשה האחד הזה היה במרכז הקהילה והפך את העיירה למקום שטוב בהרבה לחיות בו, בעוד הנרצחת הייתה די זוועתית לרובם והתרומה שלה להקהילה גדלה רק בגלל שברני שיכנע אותה לתרום קצת? האם אנחנו עדיין מאמינים באותם ערכים כאשר הדבר נוגע לאנשים אותם אנחנו אוהבים?
הסרט מציג את המקרה, אך לא מציג עמדה חד משמעית לגביו. אף שקשה לא לחבב את ברני, הסרט עוסק לא מעט בצביעות הדרומית ביחס לדת, ענישה ובמידה פחותה להומוסקסואליות (כי הסרט לא מתייחב לגמרי לגבי הנטיות המיניות של ברני) ובעיקר מציג גישות שונות במקרה מבלי לאבד עין אירונית או כבוד לדמויות.

זהו סרט מאוד מעניין מבחינה תיאורטית, גם בגלל השילוב שלו בין האמיתי, המשוחזר והבדוי. אך בסופו של דבר, הוא פשוט לא סוחף מספיק. הוא מנסה להיות קומדיה, אך הוא מצחיק במעט מדי מקומות. הדמויות הראשית לא ממש מעוררת הזדהות עמוקה ולכן הדרמה נשארת מינורית ולא נוגעת, או לא מספיק נוגעת. התוצאה היא סרט בו השלם מרגיש מעט קטן מסך חלקיו, אבל החלקים השונים בהחלט מעניינים.

בערפל

הסרט הזה הוא אחד מן המצופים ביותר בפסטיבל ירושלים מכמה סיבות: הוא אחד מן הסרטים הבודדים אשר הגיעו לפסטיבל ישר מן התחרות הראשית בקאן ולא מן המסגרות המשניות, והוא גם זכה בפרס הביקורת של הפסטיבל. הבמאי שלו, סרגיי לוזניצה, מגיע לאחר הצלחה רבה בעיקר כבמאי דוקומנטרי. הסרט גם מתרחש במלחמת העולם השנייה ולקולנוע הרוסי יש מסורת חזקה במיוחד עם מלחמה זו ("העגורים עפים", "צא וראה", "בלדה לחייל", "נעורי איבן", "סיפור של אב" – רשימה חלקית בהחלט) בהתחשב בנתוני הפתיחה הללו – הסרט די איכזב.
שלא תהיה טעות – מדובר ביצירה עשירה המבוימת במקצועיות ומכילה מספר רב של רגעים מרשימים – על אחד מהם אתעכב בהמשך – אבל כמכלול היא מתקשה לייצר עניין לפרקי זמן ארוכים והאמירה שלה על המלחמה ועל האדם נותרת מעט באנלית מדי ורוב הדמויות לא ממש מעניינות.

הסרט מתרחש בבלארוס תחת הכיבוש הנאצי. המשטרה המקומית משתפת פעולה עם המשטר והסרט מתמקד בפרטיזנים המנסים לחבל במאמצי המשטרה והצבא הגרמני. הדמות המעניית ביותר היא דמותו של סושינה, שנעצר לאחר חבלה במסילה ומשוחרר לאחר שחבריו למשימה הוצאו להורג. הפרטיזנים עושים אחד ועוד אחד וסושינה עומד להיות מוצא להורג על בגידה – אלא שעימות עם האויב דוחה את התוכניות וסושינה מציל את חיים של חבר מחתרת (שנפצע) ולכן את רוב הסרט הוא מעביר במנוסה בחברת שני הפרטיזנים אשר רצו להרוג אותו זמן לא רב קודם לכן. יש גם סיפורים נוספים על חברי מחתרת, אשר איני בטוח במה הם תורמים לאמירה הכללית, שהיא פחות או יותר כי בזמן מלחמה קשה להיות נאמן לעקרנות וקשה גם לשרוד.

אבל יש בסרט רגעים גדולים, אם כי אחד מהם דווקא די קטן. למפקד המקומי המשחרר את הגיבור יש בחדר כלוב עם ציפור קטנה. הציפור הזו די מחייה את פסקול הסצנה בה הוא מציע לגיבור לבגוד. היא גם מחייה את התמונה על ידי כך שהיא מספקת מבט נוסף וגם מראה פן אחר אצל נציג הרוע בסרט. זוהי הברקה די פשוטה ודי מקסימה בעיניי. אך בסך הכל היו מעט רגעים מסוג זה בסרט. שאר הרגעים הרשימו בזכות שילוב בין שוטים אורכים – החל בפתיחה המזכירה (אולי מזכירה מדי) את מיקולש יאנצ'ו ההונגרי ודרך הרבה שוטים העוקבים אחר דמויות הולכת לאורך זמן רב. סיום הסרט, אשר העניק ליצירה את שמה, גם הוא מרשים. אבל הסרט בעיקר מרשים טכנית ומזוכה פרס הביקורת בקאן בהחלט ניתן לצפות ליותר.

הקרנה נוספת: שבת, 14/7, 17:00.

קומה

סרטו הראשון של הבמאי הכורדי-אוסטרי אומוט דאג הוא מבט על הקהילה בה הוא חבר. הסרט עוסק בעיישה, צעירה המתחנת בטורקיה עם צעיר כורדי-אוסטרי בן גילה, רק על מנת לגלות בהגיעה לוינה כי למעשה היא מיועדת לתפקיד אשתו השנייה של אביו הצעיר והיא נבחרה לתפקיד על ידי אשתו הנוכחית, הגוססת מסרטן. הקשר בין שני הנשים הללו מעניין והוא במידה רבה הנקודה החזקה של הסרט הצנוע הזה, הנע קרוב למחזות המלודרמטיים (עם לא מעט תפניות בעלילה) אך לא מוותר על מבט אנושי על הדמויות.

באופן לא מפתיע, הסרט הזה עוסק בעימות בין המסורת המשפחתית-תרבותית הכורדית לבין החיים במערב והרצון לביטוי עצמי. הסרט מצטיין בכך שלצד הביקורת שלו על החברה המסורתית, הוא מראה גם את היתרונות שלה ומתייחס אליה בכבוד. יותר מכך, זהו יותר סרט על אנשים מסרט על תרבות ומאבק בין דורות. אמנם לא כל מערכות היחסים בתוך המשפחה מפותחות היטב, אך בכל דמות יש מימד אשר מראה על עומק או אמינות. בסך הכל לא קולנוע גדול, אבל קולנוע שיודע מה הוא עושה ועושה אותו טוב.