פסטיבל ירושלים 2012: דיווח #1 (עופר)

לא נסעתי לטיול גדול בחו"ל אחרי הצבא – אני מטייל בעולם דרך סרטים. ככל שאני נחשף לסרטים ממקומות רבים ושונים יותר בעולם, לא רק שאני חווה תרבויות שונות, אני מבין טוב יותר את הדברים המשותפים לתרבויות ואת הנטייה של יוצרים ברחבי העולם להתעסק בתקופה קצרה באותם גורמים. למשל, השנה יש הרבה סרטים על/עם חיות בפסטיבל, ויש כמה סרטים שמסתיימים בשיר רוק מסיבה שלא ממש ברורה.
אחרי 11 סרטים שונים ומגוונים מאוד ביומיים וחצי (לא כולל צפייה שניייה בחיותה וברל הישראלי של עמיר מנור, שריגש אותי מחדש) אני מרגיש במידה מסוימת כאילו ראיתי יצירה אחת של אחד עשר במאים שונים על ההוויה האנושית בראשית המאה ה-21, בארה"ב, ספרד, ישראל, תאילנד, דרום אמריקה ואינדונזיה. ואחרי 11 סרטים, אני שמח לבשר כי עדיין לא נתקלתי באכזבה אחת (אם כי לפחות אחד מן הסרטים היה אכזבה עבור רוב הקהל). מדהים איך יוצרים ממקומות שונים בעולם נוגעים באותן סוגיות באותו הזמן, לפעמים אפילו בעזרת מוטיבים ויזואלים דומים. למשל, צילום בו המצלמה הפוכה, אותו ראיתי עד כה בלפחות שלושה סרטים, בכל אחד מהם הוא בא מסיבה אחרת ולפחות בשניים מהם עבד היטב. המבט על חיות ויחסם לבני אדם הוא מוטיב נוסף. היבטים אחרים יעלו כאשר אעבור על חלק מן הסרטים באופן יותר פרטני.

קשה לכתוב טקסטים מפורטים על כל הסרטים לאחר שצורכים אותם בדחיסות כה גדולה, ובכלל קשה לכתוב ב1 בלילה אחרי יום שהחל בצפייה בסרטים לא קלים ב-9 בבוקר. כי פסטיבלים, לפחות עבורי, לא נועדו עבור וודי אלן ודומיו, עם כל האהבה שלי אליהם. את וודי אלן אני אתפוס כבר בקולנוע. השבוע הזה יוקדש ברובו לסרטים מאתגרים בהרבה, רבים מהם יפלגו את הקהל. אני מגיש לכם כאן רשמים ראשונים, תגובות נפשיות לרגעים קולנועים שרוממו את נפשי.

"עולם חשאי"
נתחיל דווקא בקולנוע המסחרי ביותר שמוקרן בימים אלו: ברגע הכי טוב בסרט החדש בסדרת ספיידרמן, הגיבור מנסה במבוכה לקבוע דייט עם מי שתהיה אהובתו, אבל מצליח רק לגמגם משהו על כך שמתישהו הם צריכים… או אולי… לעשות משהו. ומה לזה ולסרט המסע המקסיקני בו אני דן: באחד מן הרגעים החזקים ביותר בסרט, הגיבורה שואלת את הגבר אותו היא פגשה אם יוצא לו לדבר הרבה בכזו פתיחות כמו שהוא מדבר איתה. שניהם מסכימים כי זה נדיר ולמעשה טרם קרה להם. עד אותו רגע, הדמויות מבלות לא מעט זמן מסך יחד אבל בקושי מדברות. זהו רק אחד מן הרגעים של קסם קולנועי אשר כלולים ביצירת הביכורים של גבריאל מורינו, סרט אשר כמו לא מעט סרטים לטיניים, עוקב אחר גיבור (במקרה זה גיבורה) במסע ובאנשים שונים שהוא פוגש בדרך. הפעם הגיבורה היא נערה שרק סיימה תיכון ומרגישה שאיש לא ממש מכיר אותה או מעריך את הייחוד שלה. בפעם הראשונה אנו חוזים בה מקיימת יחסי מין נטולי תשוקה ואהבה, כאשר הרגשות הללו מעוברים לנו בעזרת עריכה בין ההתרחשות הספציפית לדימויים ממקסיקו סיטי. ברגע השיא של הסרט, הצעירה אשר לא ממש מסרבת לגברים המבקשים לשכב עימה, תאבד את "בתוליה" בדרך אמיתית יותר, בסצנה מלאה באיפוק ותשוקה.
זהו סרט אשר מכיל הרבה דברים שיכולים לעצבן בסרטים אחרים, כגון השארת חלקים נרחבים בפריים לא בפוקוס או עריכה גלויה מדי. אבל בסרט הזה כמעט כל דבר ודבר עובד. הרבה בזכות השחקנית לוסיה אוריבה.

הקרנה נוספת: יום רביעי, 11.7, 9:30

"גלויות מגן החיות"
סרט מן הקצה השני של העולם, גם הוא על בחורה צעירה מאוד המגלה את עצמה ואת המיניות שלה. שני הסרטים גם כוללים קשר יפהפה בין הגיבורה ובין חיה, אלא שבסרט האינדונזי הזה (אם תרצו, הסרט האינדונזי של הפסטיבל שאינו מכיל רק אלימות) החיות נוכחות כמעט לאורך כל הסרט. הגיבורה כאן היא ילדה גם כשהיא מבוגרת, גם כאשר היא מושפלת, וגם כאשר היא נחשפת לדברים מכוערים וקשים מאוד. היא ילדה נצחית כי היא ננטשה/איבדה את אביה בגן חיות בראשית והסרט ומאז אומצה וגודלה בידי גן החיות עצמו, כאשר נדמה כי לנמרים ולג'ירף יש חלק משמעותי יותר מגידולה מאשר צוות הגן. לכן, כאשר בסופו של דבר היא עוזבת את המקום בחברת קאובוי קוסם, היא לא ממש אישה למרות שאין ספק כי היא כבר בוגרת ובעיקר מהווה אובייקט מיני.
לבמאי קוראים אדווין והוא משלב בסרט בין ראייה אידאית של גן החיות והחיים בכלל ובין מבט על אירועים כואבים. למרות שהסרט לא ממש סיפק כמות גדולה של דימויים בלתי נשכחים, הוא הצליח לא להיות משעמם – למרות שהעלילה לא התפתחה בדרך שהיא בהכרח לינארית. יש בו שני דימויים שבכל זאת ישארו איתי, גם אם לא לגמרי ברור מה בדיוק התרחש בהם.

הקרנה נוספת: יום שני, 9.7, 14:30

"לה סירגה"
בחזרה לאמריקה הלטינית ולתבנית ז'אנרית נוספת שהיבשת מספקת: לצד סרטי המסע, יש גם את הסרטים על המקום שהזמן ששכח. סרטים שכרגע מתרחשים בהווה, אבל יכלו באותה מידה להתרחש לפני מאות שנים בעזרת שינויים קלים.
המקום אשר עומד במרכז סרט זה הוא בקתה די מתפרקת, אשר זקוקה לתחזוקה תמידית. ייתכן והיא אמורה להיות מסעדה/אכסניה עבור תיירים, אך אלו כמעט ואינם פוקדים את המקום. מי שמנהל את המקום הוא אוסקר ומי שמשפרת מאוד את החיים בו היא אחייניתו אליסה, בת 19 המגיעה לאחר מות הוריה ולאחר נתק של שנים רבות. כן, גם הסרט השלישי שראיתי עוסק באישה צעירה אשר הגברים חושקים בה והיא מעצבת את אישיותה במהלך הסרט. כן, גם הסרט הזה טוב מאוד אם קשה לי להסביר עד כמה שלושת הסרטים הפיוטים הללו הם למעשה בעלי סגנונות שונים, מעט מנוגדים.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 13.7, 16:00

תביא ת'חומר
והנה משהו באמת שונה לגמרי – סרט אמריקאי דל תקציב, המתרחש ברובעיה השונים של ניו יורק (לאו דווקא החלקים המוכרים) ועוסק במאבקם של שני אמני גרפיטי להשיג 500 דולר על מנת לשחד עובד באצטדיון של הניו יורק מטס כדי שיוכלו לצייר גריפטי על אחד מסמלי האצטדיון.
כמו סרטים רבים אשר התחרו בשנים האחרונות בפסטיבל SXSW, העלילה אינה העיקר אלא הסיטואציות. וגם בהם, הדברים היותר מעניינים הם הדברים שכמעט נאמרים, או כמעט קורים. זהו למעשה סרט על כמעט כלום, אבל הוא נוגע במתחים חברתיים, ברצון להיפתח בפני האחר ובעיקר ברעב להצלחה. אבל כשאני חושב על זה, אחת מן הגיבורות היא אישה צעירה, בערך באותו גיל של הגיבורות הקודמות… טוב, הרצף עומד להישבר.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 10.7, 10:00

"אל תוך האין"
ואין כמו ורנר הרצוג על מנת לשנות את האווירה. הבמאי הותיק והמבריק בסרט ששמעתי עליו דברים טובים כבר זמן רב, ואני שמח שהתוצאה לא איכזבה.
סמוך לפתיחת הסרט הדוקומנטרי הזה הבמאי מצהיר כי הוא נגד עונש מוות. הוא יצא לעשות סרט על הנושא הזה, תוך התמקדות בצעיר שהראיות נגדו הן חזקות ביותר. מלבד הצעיר, מרואיין גם שותפו לפשע שזכה רק למאסר עולם, וגם קורבי משפחה של הנרצחים בפרשה בגינה הוא עומד להיות מוצא להורג, או להירצח בעצמו, תלוי בנקודת ההשקפה.
המבט של הרצוג על כל נושא הוא תמיד ייחודי ומעמיק. גם כשהוא לוקח צד ברור לגבי הסוגיה הפוליטית של הסרט הוא לעולם אינו מטיפני ותמיד מצליח למצוא את האנושי באנשים המטורפים ביותר, את הקולנוע הייחודי בסדרה של ראיונות. וכמו אצל תלמידו ארול מוריס, המרואיינים שלו לא חדלים להפתיע. הסרט הזה היה עבורי רכבת הרים רגשית, בצורה אשר לא תמיד קל לייצר בסרטי תעודה.

הקרנות נוספות: יום שלישי, 10.7, 16:00 / יום שבת, 14.7, 11:45

"חור המנעול"
הבמאי הקנדי גאי מאדין הוא יוצר בעל סגנון כל כך ייחודי, אשר כל סרט שלו מפלג את הקהל ומוציא לא מעט משתעממים.
בחלקו הראשון של סרטו החדש הוא אפילו פחות מתקשר מבדרך כלל, דבר שהוביל לכך שרוב האולם כבר היה ריק כאשר הגיעו החלקים העוצמתיים באמת של הסרט – רגעים שהם תענוג עבור חובבי הבמאי, אשר מקור ההשארה העיקרי שלו נותר הקולנוע האילם, גם בסרט זה שמכיל דיאלוגים רבים.
קשה עד בלתי אפשרי להסביר את עלילת הסרט, שאומנם עוסקת בגיבור בשם יוליסס השב לביתו לאחר היעדרות, אבל להגדיר אותה כעיבוד לאודיסיאה יעשה לה עוול עצום. למעשה, חוסר היכולת לבנות עלילה, או אפילו לאבחן בדיוק מהם הדימויים ביניהם מאדין חותך, הם הבעיה העיקרית של חלקו הראשון של הסרט. אבל את היצירה של מאדין צריך לחוות, להרגיש, לאו דווא להבין. ובסופו של דבר, בכיתי במשך לא מעט דקות במהלך הסרט.
״חור המנעול״ עוסק בדרכו בסיפורי רוחות רפאים בשילוב עם סרט פשע, אבל למעשה דן בנושאים הטיפוסיים לבמאי: משפחה מאוד לא מתפקדת, מיניות קיצונית ובעייתית, המצאות עתירות דמיון, הצצה ואהבה אבודה מראש. יש בסרט בחורה הטובעת בהדרגה תוך שהיא נוכחת בבית בו מתרחשת העלילה, זקן עירום הקשור למיטת בתו, איבר מין זכרי הצץ מתוך קיר ורוח רפאים המאוננת בתוך ארון. רק אנשים בודדים נשארו לשיחה עם מפיקת הסרט בתום ההקרנה, אך דבריה של המפיקה כי הסרט נהיה ברור יותר בצפייה שנייה ופחות ברור בצפיות שאחריה נראים לי הגיוניים מאוד. בעיקר נראה לי הגיוני הצורך לצפות ביצירה פעם נוספת. מאדין הוא יוצר כל כך ייחודי שמבריק כמעט בכל סרט, אך זה ממש לא הסרט שהייתי ממליץ עליו על מנת להתחיל להכיר את עבודותיו.

הקרנות נוספות: יום שלישי, 10.7, 22:00 / יום שישי, 13.7, 15:30

"אליס"
הגענו לסרט ישראלי עליו אני מתקשה לכתוב בקצרה, כי מגיעה לו התייחסות ארוכה בהרבה, על יתרונותיו וחסרונותיו. עבורי הדברים הטובים שבסרט הם רבים יותר ורובם נובעים מן העידון שבבימויה של דנה גולדברג, אשר דומה כי ניגשה ליצירה עם לא מעט אהבה ובעיקר הבנה לדמוית שלה, אף כי רבות מהן מתנהגות בדרך בעייתית מאוד.
הגיבורה שבשם הסרט הינה אחות בפנימיה לנערות שלקו בנפשן, אשר הזכירה לי מעט את האחות ראצ'ט ב"קן הקוקיה", רק שהסרט מגלה כלפיה הרבה יותר אמפטיה, למרות שיש לא מעט ליקויים ובעיות באופן בו היא מבצעת את התפקיד. הייתי מסמן את השחקנית הראשית אילנית בן יעקב כמועמדת ודאית לפרס אופיר, אבל הסרט לא מתחרה השנה.

הקרנה נוספת: יום שני, 9.7, 11:00

"ויואן לאס אנטיפודס!"
על פניו, דוקומנטרי פואטי נטול עלילה הוא בחירה לא טובה לסיום יום עמוס, אבל הקולנוע של ויקטור קוסאקובסקי הינו שירה מזן אחר, שקשה שלא להיות מוקסם ממנו. אפילו אם היא משעממת לפרקים, תמיד מגיע עוד רצף של מראות עוצרי נשימה או שימוש יצירתי וממזרי בעריכה. וכמה נחמד אחרי סרט בשם "אליס" להיכנס אל סרט שמתחיל בציטוט של לואיס קרול.
הסרט עוסק ב-4 "אנטיפודס", כלומר מקומות שנמצאים בדיוק בקצה השני של העולם ממקום אחר. עם מעט מאוד הסברים בתחלה, הבמאי מגיש לנו את הדומה והשונה בין החצאים השונים של העולם תוך נתינת תשומת לב שווה לנופים, לחיות ולאדם. אך לא מדובר ברצף דימויים מקרי, אלא ביצירה המצולמת היטב וערוכה בחישוב. לא פעם נעשה שימוש במצלמה הפוכה על מנת לקשר את הסרט לרעיון המנחה, אבל הבמאי יודע גם לשבור את הציפיות של הקהל מתחבולה זו. למרות שדומה כי חומרי מציאות הם הבסיס ליצירה, קשה לי להתייחס אליה לגמרי כדוקומנטרית, כי יותר משזהו מבט על העולם, זוהי שירה על השונה ברחבי הגלובוס למשהו אחיד, סיפור יפהפה וכואב על החיים עצמם, בין לוויתן גוסס, כבשים נשחטות, חרקים, חתולים, מים והר געש פעיל, זהו הסרט על היופי שבהתבוננות בהמשכיות הבלתי פוסקת של העולם. זה סרט שידע גם לפני התגליות הפיזיקליות של השבוע כי בכל דבר טמון חלקיק אלוהי.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 10.7, 11:00

ויש גם את הסרטים שראיתי ביום ראשון, שהיו די נהדרים ומפתה לכתוב עליהם. אורון גם ראה את כולם ואני די משוכנע שהוא יכתוב על טעם החיים, סרטו החדש (והמעודן סגנונית) של אלכס דה לה איגלסיה, אחד מן הבמאים האהובים עלי. ובטח שהוא יכתוב על הדשוט המפעים, שאני גם אחזור אליו אם לא בהמשך הפסטיבל, אז ברשימת הסרטים הגדולים של השנה – גם במקרה הזה, הבמאי פן-אק רטאנארואנג, עידן את סגנונו, בעיקר בכך שהוא הכניס הרבה יותר עלילה מתפתחת. זה לא מנע מן הסרט להיות עדות נוספת לכישוריו הייחודים של הבמאי.

על שני הסרטים הללו (ובעצם, על כל ה-10) יכול מאוד ללהיות שאני ארחיב בהמשך, אבל יש סרט אחד שאיני יכול לסיים את הפוסט מבלי להתייחס אליו בצורה ארוכה יותר, פשוט בגלל שכמעט כל מי שפגשתי באזור הסינמטק דיבר איתי עליו.

"החיות הדרום הפראי"
די בעייתי לבוא לסרט אחרי שלא מעט אנשים אמרו לך שמדובר ביצירת מופת. ייתכן ואם לא הייתי שומע את השבחים בתדירות כל כך רבה, הייתי מייצר אותם מעצמי. אבל בהינתן מערכת הציפיות עימה באתי על הסרט, אני נאלץ להכריז כי סרט הביכורים של בן זייטלין הוא "רק" סרט טוב מאוד, עם כמה רגעים בלתי נשכחים, משחק יוצא מן הכלל וחזון מקורי – וגם סרט עם כמה פגמים שבטלים מול האיכויות, אבל קשה להתעלם מהם כשמדובר בדברי שבח כל כך גורפים.

אבל למה להתעסק בבעיות כאשר אני מסכים עם השורה התחתונה: מדובר בסרט שחובבי קולנוע צריכים לראות ובסוג של אירוע קולנועי, גם אם לא מהפכני כפי שחלק מן אנשים עימם שוחחתי טענו.
בלב הסרט מערכת יחסים בין ילדה בת 6 ואביה, שמדי פעם מרביץ לה ולא תמיד מתייחס אליה. אבל הסרט בונה בעדינות, ורוב הזמן באיפוק ,את מערכת היחסים הזו, אשר מכילה שיאים רגשיים שניתן לסלוח להם על גלישה למחוזות הקיטש מדי פעם.
את מערכת היחסים זו, בה עסק המחזה עליו התבסס הסרט, ממקם זייטלין בדרום לואיזיאנה, אזור מוכה אסונות טבע שבמציאות של הסרט עומד בפני הצפה ותושביו נדרשים להתפנות. אבל גיבורי הסרט מנסים בכוח להיאחז בביתם ואדמתם, גם כאשר כבר לא מדובר ממש באדמה. הסרט נראה לא פעם כסרט פוסט-אפוקליפטי, אבל משיחה עם אחד מן המפיקים מתברר כי המצב האמיתי בדרום לואיזיאנה לא כל כך רחוק מן המתואר בסרט (ומה שעזר להשיג לוקשיינים מרהיבים של שטפונות).
הסרט גם עוסק הרבה בחיות מכל הסוגים – החיות שהגיבורים מגדלים, הורגים ואוכלים בצורה גסה (האב דורש מבתו לאכול "כמו חיה") כאשר המשמעות היא של חיית טרף פראית. ויש גם יצורים ענקים, אולי פרה-היסטוריים, אשר נראים מדי פעם בסרט ולא אמור להיות ברור לאיזה רמת מציאות הם שייכים. המסר הכללי הוא שהאדם הוא גם חיית טרף די פראית, בעלת יצר הישרדות מול איתני הטבע, אך להבדיל מן החיות, האדם רוצה שיזכרו אותו. לפחות לגבי דמויות הראשיות בסרט, החייתיות מאוזנת על ידי עולם רגשי עמוק.

כל השחקנים בסרט הינם לא מקצועיים וכולם עושים מלאכה איכותית. בעיקר הדבר נוגע לגבי הילדה קוונז'יין וואליס, שסוחבת על גבה בגיל 6 סרט הדורש ממנה להפגין מנעד רגשי לא קטן. גם דוויט הנרי, בתפקיד האב, סוחף לגמרי בדמות שלא הופכת לקריקטורה, או למעוררת סלידה, למרות שהתסריט בהחלט יכול היה ללכת למקמות הללו. עדיין מוקדם מאוד להמר על כך והסיכויים הם לאו דווקא גבוהים, אבל אני לא אופתע אם שני השחקנים הללו יהפכו לסיפור סינדרלה שיסתיים במועמדות לאוסקר.