פרסי אופיר 2012: הכירו את הקטגוריה החדשה – הליהוק הטוב ביותר

כחלק מהשינויים והשיפורים שקורים באקדמיה הישראלית לקולנוע, הצטרפה השנה קטגוריה חדשה המתרכזת בעבודת ליהוק שחקנים. זה אחרי שרק שנה שעברה התווספה קטגוריית האיפור לרשימות.
אני חייב להודות שעל פניו מדובר ברעיון אדיר. ליהוק הוא אחד התחומים הכי קשים והכי לא מוערכים בעשיית סרט, ואני שמח שהאקדמיה – אפילו לפני חברתה האמריקנית – מכירה בזה. ליהוק הוא לא פחות מקריטי בעשיית סרט, ומצריך מחשבה אומנותית לא פחות מצילום ומוזיקה. בנוסף לזה, תחום הליהוק בארץ – שנוטה להיות עצלני משהו בדרך כלל (על כך בהמשך) – יכול להרוויח הרבה מעידוד הכשרונות בשדה הזה ויש הרבה על מה להרהר בו.
לצורך העניין, גם איפור על פניו הוא תחום חשוב, אבל על אף שהוספתו הביאה לאחד האירועים הכי כיפיים שנה שעברה (כלומר, זכייתו של "כלבת") אני עדיין לא מבין מדוע פרסי הקולנוע הישראלים זקוקים לו. השנה עדיין לא נתקלנו בסרט שמצדיק קטגוריה נפרדת לאיפור, אבל טרם ראינו את כל הסרטים.

אז על חשיבות הקטגוריה החדשה, הסרטים הישראלים במירוץ ששווים אזכור ואיך אפשר בלי – הסכנות והבעיות הפוטנציאליות שבה, בהמשך הפוסט.

מנסיוני המועט בבימוי שני סרטים קצרים, אני יכול להגיד לכם שאין שום שלב במהלך הפקת הסרט – מכתיבת התסריט ועד עיצוב הפסקול – שאני סובל בו יותר מליהוק. ואולי בגלל זה תחום הליהוק הוא אחד המרתקים בעיני. מסוג הדברים שאני יכול לכתוב עליהם פוסטים למכביר.
ליהוק – כלומר, בחירת השחקנים לסרט – הוא עניין קריטי מאין כמוהו. זה הרבה יותר מאשר להחתים את השחקן המוכשר ביותר. כל כך הרבה מעבר לזה. זה לבחור את השחקן הנכון. גם השחקנים המוכשרים והמיומנים ביותר בתעשייה לא יכולים לעשות כל תפקיד והיכולת והסבלנות לעבור על פני עשרות – ואפילו מאות – של פרצופים, אין ספור אודישנים ולא מעט כאב ראש, היא משהו שבהחלט מצריך קטגוריה בפרסי הקולנוע השנתיים (ובאופן אישי אני חייב להודות שאני מאוד שמח שהמלהקת אורית אזולאי עלולה להיות זוכת אופיר בקרוב..).

כאשר בוחנים את הליהוק יש אין ספור דרכים לעמוד על טיבו. למשל, ישנם ליהוקים שהם אמירה של היוצרים. הבחירה בין שחקן מפורסם לבין שחקן שאיננו מוכר כבר היא קובעת הרבה יותר ממה שניתן לדמיין. כאשר מלוהק שחקן מוכר לתפקיד מסויים הצופה אוטומטית משייך אותו עם תפקידיו הקודמים. שחקנים מפורסמים תמיד מגיעים עם איזשהי פרסונה – קומי, סקסי, שלילי, חיובי וכו' וכו' – ומלהק (או מלהקת, כמובן) יחד עם הבמאי/ת, צריכים להחליט האם הם עושים בזה שימוש אוטומטי כדי לקשר את הצופה לאסוציאציה מיידית, או ללכת נגד.
אם לקחת דוגמא מפורסמת משנה שעברה, אפשר בקלות להשתמש ב"הערת שוליים" שהליהוק המבריק שלו עשה משהו חשוב עוד לפני שכותרות הפתיחה החלו. מצד אחד שלמה בראבא – שידוע כפרסונה קומית פרועה – נלקח לתפקיד דרמטי ואפילו עגום, דבר שכבר שבר את ציפיותיו של הצופה והשאיר אותו מופתע ומתוח; אך מצד שני ליאור אשכנזי נלקח, בעיני, על מנת שאוריאל דמותו, באופן אוטומטי תשתייך לנו עם הפרסונה המוכרת של אשכנזי: גבר-אלפא, ישראלי מאוד ומגה כריזמטי. אמנם מדובר בעולם האקדמיה ולא, לצורך העניין, בעולם הצבא. אבל כדי שנבין את הדרך שבה עולם התלמוד רואה את אוריאל, הצמידו לו את הגבר-גבר של העולם החילוני. שני השחקנים האלה, לדעתי, עשו בסרט הזה את תפקידם הטוב והמפתיע ביותר בקריירה שלהם.

האופציה השנייה היא לבחור שחקן פחות מוכר, שמגיע עם דף חלק. הצופה לא משייך אותו לשום תפקיד שונה ואנחנו לא יכולים לעשות את ההפרדה בין השחקן והדמות. שניהם אחד. בתיה בר של "עמק תפארת" היא דוגמא מצויינת לזה. כשראינו את חנה מנדלסון לא חשבנו "וואו, בתיה בר מעולה" מכיוון שלא הכרנו אותה. כל מה שראינו זה את הדמות של חנה ללא כל דיעה קדומה, ודעתינו עליה – חיובית או שלילית או שניהם ביחד – נבנתה תוך כדי הצפייה.
ליהוק גם יכול להיות אמירה של היוצר מעבר לתסריט. למשל, הבחירה בשחקן ערבי לתפקיד של יהודי (כמו למשל מוחמד בכרי בסדרה "אדמה") או חילוני גמור לתפקיד דתי (אסי דיין ב"חופשת קיץ" או "ההסדר") מייצרת איזשהו דיסוננס שמצריך את הצופה לעשות קישור בין השחקן והדמות. גם הבחירה השנה בעוז זהבי – אליל בנות – לתפקיד גיי ב"הסיפור של יוסי" היא אמירה.
זה משחק מסוכן כי אם זה לא עובד, הזיוף והסאבטקסט יעלו לפני השטח באופן שימנע מהקהל להסחף אל תוך הסרט. גם זו לעיתים מחשבה מודעת של יוצרים.

הליהוק באופן מיידי יוצר את הקשר הראשוני בין הקהל והדמות. בחירה בשחקן נאה מאוד תייצר חיבה אוטומטית אל הדמות, כאשר ליהוק של מישהו כמו, למשל, פול ג'יאמטי, תצריך עבודה יותר קשה של הסרט לייצר אצלינו אהדה. מבאס אבל, אתם יודעים, ככה זה עובד.

בארץ, בעיני, הליהוק בשנים האחרונות הוא קצת קל מדי. בדרך כלל נלקחים שחקנים מפורסמים שנכנסו לקטגוריות של טייפ-קאסטינג, כלומר ליהוק על פי נתוני עבר. ליהוק אוטומטי. ככה "בופור" ו"לבנון" ו"איים אבודים" יצרו שלושה סרטים עם צוות שחקנים כמעט זהה, שיצר השוואה מיידית ובלתי ניתנת להתעלמות בינהם. כולנו זוכרים גם את "מבול" ו"ציון ואחיו" שסבלו מאותו ליהוק. וזה חבל. צחי גראד ילוהק לתפקיד הגבר-גבר הכי ישראלי שיש, מיכאל מושונוב לנאבעך הנגרר והרגיש, אושרי כהן ואיתי תורג'מן כילד השכונות המגניב, דב נבון הוא הבחור התמוה והלא יציב מהדלת ליד, ודרור קרן לנפש העדינה שמתחבאת בתוך גבר עם מראה יום-יומי. זו הסיבה שבעיני לפרסי האופיר יש הזדמנות פז נהדרת לייצר עניין בעולם הליהוק הישראלי ולהרים מעלה עבודות ליהוק יוצאות דופן שכוללות גם ליהוק כנגד הטייפ-קאסט, וגם – ואולי אפילו יותר חשוב – מציאת כשרונות חדשים.
עוד משהו חשוב מאוד בליהוק היא העובדה שליהוק לסרט איננה בחירה של בודדים אלא של אנסמבל, ואם חשבתם שקשה ללהק תפקיד ספציפי, נסו להתחיל לתאם גם כימיה בין שני שחקנים שצריכים לגלם אויבים, אוהבים או קרובי משפחה. לא פשוט בכלל.

הסכנה הגדולה באמת של הקטגוריה הזאת היא שהיא תהפוך במהרה ל"פרס צוות השחקנים הטוב ביותר" ולא לפרס הליהוק. זה לא אומר שסרט עם קאסט נרחב לוהק פחות טוב מסרט עם שני שחקנים, אבל זה לא בהכרח הדבר (ליהוק אנסמבל גדול מאתגר מאוד בהקשר של יצירת כימיה בין הדמויות השונות וטשטוש תחושת אקלקטיות שעלולה לבוא עם פרוייקט מסוג זה). כמו שקטגורית עיצוב התלבושות הופכת להיות "הסרט עם הכי הרבה בגדים" וקטגוריית העריכה מהר מאוד הופכת ל"הסרט הערוך ביותר", כך גם הקטגוריה החדשה בסכנה להיות "הסרט עם הכי הרבה ליהוק שיש". אני מקווה שזה לא יהיה המצב ושאנשי האקדמיה יחכו רגע לפני שהם מסמנים את המועמד שלהם.

על פי אתר האקדמיה רק 17 סרטים מתוך ה30 הגישו מועמדות בטקגוריית ההליהוק. בחמישה מתוך ה17 המתמודדים על ליהוק הם הבמאים עצמם ("החיים בינתיים", "חדר 514", "המשגיחים", "חיותה וברל", "העפיפונים של ארמנד-הגרסה הבינלאומית") שזה, אפעס, קצת מוזר.
סרטים בעלי פרופיל גבוה עם ליהוקים מעניינים כמו "ד"ר פומרנץ", "ההתחלפות" (שרק על התגלית של רותם קינן מצריך מועמדות) ו"מנתק המים" אינם הגישו את עצמם לקטגוריה. אני מקווה שזוהי רק מעידה בירוקרטית והם יוכלו לשנות את זה. צריך לזכור שמדובר בשנה ראשונה, ואל הדברים האלה תמיד לוקח זמן להתרגל.

מתוך הסרטים שכבר הוצגו, לאקדמיה יש השנה יש כמה דברים מאוד מעניינים לבחון בשלב ההצבעה לקטגוריה. למשל, התגלית של ניקולאס יעקוב ("עלטה") וליהוק הילדים ב"עד סוף הקיץ".
בעיני, אם יורשה לי, אחת מהברקות הליהוק כרגע היא של גל פרידמן ב"המשגיחים".
אני הכרתי את פרידמן עד כה מכמה סרטים קצרים ובכולם הוא שיחק את הבחור המופנם והעצור, שמסתיר כאב או טראומה גדולה. הפנים החתומות שלו תמיד הביאו משהו מאוד דרמטי, מאוד כבד. מסוג השחקנים שיכולים למצוא את עצמם בטייפ-קאסט הזה במשך הרבה זמן. ועם זאת, מני יעיש, הבמאי וגם זה שחתום על הליהוק של "המשגיחים", ראה בפרידמן משהו מעבר וליהק אותו לתפקיד משנה של הבחור הפרוע והמסוכן. המופנמות והעגמומיות של פרידמן נעלמה לחלוטין ומתוכו פרצה דמות בלתי יציבה וקיצונית. אני חושב שהוא גם עשה את זה מצויין, והכימיה שלו עם רועי אסף (שעוד נרהיב עליו שבחים בהמשך סיקורי האופיר שלנו), משדרגת פלאים את הסרט הזה, שיש לו לא מעט בעיות.

לסיכום, ברוכה הבאה קטגוריית הליהוק. שאפו לאקדמיה. עכשיו, חברי אקדמיה נכבדים, זה בידיים שלכם.