"צ'יקו וריטה", סקירה

שנים הוא חסה בצילם של אחיו. גראוצ'ו עם הבדיחות החכמות, הצפצופים של הארפו אשר ביטאו את רצונו טוב יותר ממילים. אבל הוא הרגיש שהאנגלית השבורה שלו חיונית לקומדיה. והוא ידע דברים. עכשיו זה הזמן לחשוף את האמת שלו, בדוקומנטרי הצרפתי חדש בשם "האמת של צ'יקו" בו נלמד סוס סוף…
סליחה, מסתבר שקראתי את כותרת הסרט לא נכון. זוהי ו' החיבור, צ'יקו הוא בכלל נגן פסנתר, ריטה היא בכלל זמרת. וזהו סרט אנימציה ספרדי (אבל קובני בנושא ובנשמה) שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית האנימציה. אז מגיעה ל"ציקו וריטה" ("Chico & Rita") סקירה.

הסרט מתרחש על פני תקופה של עשרות שנים, מ-1948 ועד למאה ה-21. הוא מתאר סיפור אהבה בין שתי דמויות שאשאיר לקוראים לנחש את שמותיהם. מן הרגע הראשון שהם נפגשים, מדובר בתשוקה גדולה והבנה הדדית. מן הרגע הראשון, המציאות הכלכלית והפוליטית מפרידה ביניהם. בין אם זאת קובה של סוף שנות הארבעים או ארה"ב הגזענית של ראשית שנות הששים. בין עם אלו דיקטטורים, קפיטליסטים או קומוניסטים, האהבה שלהם, הנשמה של קובה – מדוכאת.

הסיפור לא מורכב במיוחד ואין צורך להתעכב על התפניות הצפויות שבו. באותה מידה, גם המסר הפוליטי די נדוש: העולם השלישי הוא פח הזבל של המערב, האמריקאים חמדנים ורואים בשאר העולם את בית השימוש שלהם (או יותר נכון, בית הזונות), כשאתה בארה"ב יש שם גזענות עצומה, גם אם אתה אמן מצליח, הצרפתים הם דווקא בסדר ומעריכים אמנות, אבל שם לא נמצא הלב. קומוניזם מדכא את הנשמה ולא מביא רווחה כלכלית. כל ה-V הנדרשים סומנו.

לגבי האנימציה – היא טובה. לא מהפכנית או ייחודית, אבל משרתת את הסרט היטב. הסרט יודע לשנות סגנון כאשר העלילה נודדת מקובה לניו יורק, מרכז ארה"ב או אירופה, אבל מבלי שזה ייראה מאולץ מדי. יש בסרט גם כמה רגעים פיוטים יפים, בעיקר בחלקו הראשון, רגעים אשר מציגים את האהבה שבו באופן די מרגש. לעומתם, סצנות אחרות בעלות פונטציאל רגשי נעשות בצורה פחות מוצלחת, או עם דגש רב מדי על המסר הפוליטי. אבל הלב של הסרט הוא אחר. הוא  במילה שטרם הזכרתי למרות שכבר רשמתי למעלה מ-300 מילים, והיא למעשה המילה היחידה שיש לומר על הסרט – מוזיקה.

הסרט הוא סיפור אהבה בין פסנתרן לזמרת, בין מוזיקה קובנית לג'אז אמריקאי, בין מוזיקה לבין העם. יותר משאוהבים נפרדים, זהו סיפור על הפירוד בין העם הקובני למוזיקה החיה והלבבית שלו. מוזיקה שכבר ריתקה את קהל שוחרי הקולנוע בסרטו הדוקומנטרי של וים ונדרס בואנה ויסטה סושיאל קלאב והסרט העלילתי הזה מעמיד אותה במרכז לא פחות. יותר משמות שלושת במאי הסרט (טונו ארנדו, חבייר מריסקל ופרננדו טרואבה, אם בא לכם לדעת) השם החשוב הוא ביבו ואלדז, מוזיקאי קובני קשיש אשר אחראי על המוזיקה ואשר חלק מסיפור חייו שולב בדמותו של צ'יקו.

מי שלא אוהב מוזיקה קובנית קודם כל מפסיד, ושנית – אין לא מה לחפש בסרט. זהו יותר קליפ ארוך עם קטעי קישור מאשר סרט, אם כי כקליפ הוא מוצלח למדי ומעביר היטב את רוח המוזיקה והתקופות. זוהי דרך חביבה להכיר תרבות שאולי אינה זוכה לחשיפה רבה, בתוספות עלילה רומנטית שעובדת חלק מן הזמן וביקורת פוליטית מוכרת מדי. לא סרט גדול מבחינה קולנועית (גם לא סרט מביך) אבל כן חוויה מוזיקלית שמעלה חיוך רחב על הפנים.