"זה הבן שלי", סקירה

כבכל שנה בתקופה זו, כמו שעון שוויצרי שתלוי בסלון של סבתא וכולם כבר מתים שיתקלקל, מגיעה אל בתי הקולנוע הקומדיה השנתית בכיכובו של אדם סנדלר. לכן, הרגישו חופשי לכנות את "זה הבן שלי" ("That's My Boy") בשם הלא-רשמי אך המאוד נפוץ "החדש של אדם סנדלר”. למרות שהפעם לא יהיה זה מדוייק לחלוטין.

במקרה של אדם סנדלר, הטעות הרווחת לפיה סרטים שייכים לשחקנים ולא לבמאים, דווקא מתקבלת. הרי אף אחד לא יגיד שהוא הולך לחדש של דניס דוגן, הבמאי הקבוע של סנדלר. אפילו לא אמא דוגן. סנדלר הוא באמת האיש החזק, הוא המפיק, הכוכב ולעיתים גם אחד הכותבים. יש להניח שהוא מעורב גם בכל אסקפט אחר של הסרט. כך ש"זה הבן שלי" הוא בהחלט הסרט החדש בכיכובו ובהפקתו, אבל דוגן לא חתום הפעם כבמאי ורוב שניידר לא יצוץ בתפקיד אורח. ניתן להניח גם שהתפקיד לא נכתב במיוחד לסנדלר, אלא נתפר למידותיו רק אחרי שלב הליהוק, כאחרון השחקנים. במילים אחרות, החדש של אדם סנדלר הוא לא בדיוק המנה הקלאסית של הבדרן. מה שלא הופך אותו לפחות גרוע או מפגר, אבל בהחלט מעניק לו את יתרון ההפתעה, אותו הוא מנצל מספר פעמים במהלך לא פחות מ-116 דקות.

סנדלר מגלם את דוני ברגר, בטלן הולל שהיה כוכב גדול בשנות השמונים, אחרי שהכניס להריון את המורה שלו למתמטיקה. היא מרצה עונש בכלא, והוא חוגג את נעוריו לשוכרה ומבזבז כספים. כרבע מאה לאחר מכן מס הכנסה מתערב ולדוני שלנו יש מעט מאוד זמן להשיג הרבה מאוד כסף. הפתרון הוא חידוש הקשר עם בנו (אנדי סמברג), פרי האהבה של הרומן האסור עם המורה. אלא שהבן לא רוצה מערכת יחסים עם אביו חסר האחריות, שינה את שמו ועומד להתחתן עם בחירת ליבו (לייטון מיסטר) כדי לפצוח בחיים חדשים ומוצלחים. תסמכו על דוני שינחת על הזוג המיועד ועל משפחתה של הכלה לעתיד בדיוק בימים הכי לחוצים, יחולל מהומה אדירה, ינסה להשיב את בנו אל חיקו ובעיקר יגרום להיווצרותן של סיטואציות מופרכות ומביכות.

את התסריט כתב דייויד קספ, המוכר בעיקר בזכות הסדרה "Happy Endings”. על הבימוי מופקד שון אנדרס, אשר ביים את "סקס דרייב" ובעיקר חתום על התסריטים של קומדיות מטופשות כמו "היא לא בליגה שלך” ו-”Hot Tub Time Machine”, סרט נוסף עם דגש חזק על אמצע שנות השמונים. כאמור, זהו ממש לא הצוות הקבוע של סנדלר, אשר אף חולק את המסך לראשונה עם מי שנחשב לאחד היורשים הפוטנציאלים שלו – אנדי סמברג. לאחר צפייה הן במערכונים בכיכובו – בעיקר בשירים הפארודיים של כנופיית "Lonely Island” וגם בסרט באורך מלא בדמות "Hot Rod” – אין ברירה אלא לקבוע שסמברג טוב בעיקר במנות קטנות.

גם על סנדלר קשה להרעיף שבחים, בשל הדמות העייפה, המורכבת מאותה פאה שלא לבש מאז "זמר החתונות" ("The Wedding Singer"), חיתוך דיבור אינפנטילי שלקוח בערך מאותה התקופה, ואפס מעוף. את הישועה ניתן לחפש אצל דמויות המשנה, ואף למצוא אותה בהופעות אורח של סוזן סרנדון (לא אגלה באיזה תפקיד) וגם של הראפר הנשכח ונילה אייס, בתפקיד עצמו. בעוד אייס הפגין הומור עצמי בריא כאשר בחר להשתתף בסרט המבכה את דעיכתם של כוכבי אייטיז הנאחזים בשולי שמלת התהילה שחלפה, סנדלר ממש לא נראה מודע לכל העניין. אם כי ברמת הליהוק, ההרהור בכך מתבקש.

ואם כבר להתגעגע לשנות השמונים, אז לקומדיות האמיתיות. כצופה קולנוע פעיל בשנים האחרונות, אני חש ערעור של מושגים מאוד בסיסיים בתרבות, כמו למשל "מצחיק". אז סליחה על הטרחנות, אבל בואו נעבור על זה שוב. מזעזע לא שווה מצחיק. מזעזע זה לא מצחיק – זה מזעזע. ומסתבר שהנושא ממש לא מובן מאליו, נוכח טקטיקת ההצחקה הרווחת בקומדיות היום (ואני לא מדבר על קומדיות אימה מסוגים שונים) הכוללת טלטול נשמותיהם של הצופים בתוך גופם. איך אני אמור לפרוץ בצחוק משחרר כאשר כלוב הצלעות שלי מכווץ כמו לפני תאונה וכל השרירים בגוף קפוצים, עקב ההתרחשות האחרונה על המסך? מי חשב שזה יהיה רעיון טוב לכפכף את המוסר של הצופים כדי לשעשע אותם? וכמה וולגרי, לעיתים ברמות שאינן מתקבלות על הדעת, יכול להיות סרט המשווק כקומדיה בלתי מזיקה (בארץ הוא מוגבל מגיל 16 ומעלה, בארה”ב 18 ומעלה)?

למרות שצריך להודות – דווקא ברגעים בהם הסרט תופס כיוונים אפלים או פרוורטיים לגמרי, הוא מצליח להפתיע. מפתיע, למקרה שמישהו תהה, זה מאוד קרוב למצחיק – אבל זה לא אותו הדבר. אגב, גם מגעיל ממש לא שווה מצחיק, אם אנחנו כבר בנושא. רחוק מאוד מכך. למעשה, מגעיל זה ההיפך ממצחיק. כל-כך ההיפך עד שמגעיל בהחלט עלול לעשות סיבוב שלם ולחלץ מן הצופה איבחת צחוק. אבל זהו לא צחוק של הנאה, אלא שחרור מיידי של תחושה מאוד לא נעימה בגוף. כמו השעון הצורמני ההוא בסלון של סבתא. כמו החדש של אדם סנדלר.

הטקסט הנ"ל פורסם בשינויים קלים בעכבר העיר אונליין