"A Lonely Place to Die", סקירה

האחים וויל וגו'ליאן גילבי יוצרים מותחני פשע ואקשן כבר עשור, אבל קנו לעצמם שם רק בשנה החולפת עם "A Lonely Place to Die”. חלוקת העבודה בין השניים היא שיתוף פעולה בתסריט ובעריכה, כאשר ג'וליאן חתום כבמאי יחיד. באמתחתם של האחים הבריטים ארבעה סרטים באורך מלא, כאשר המפורסם שבהם עד כה היה "Rise of the Footsoldier”. אבל הפעם הצמד התעלה על עצמו והעפיל אל פסגת היצירה המשותפת שלהם עם סרטם הנוכחי, אשר בצדק הטיל עליהם זרקור והמשלב מותחן טיפוס הרים מסחרר וסיפור חטיפה מחריד.

הכל מתחיל כאשר צוות של מטפסי הרים מיומנים עושה את דרכו במעלה עוד אתגר, אי שם בהרי סקוטלנד הקסומים והמאיימים. אליסון (מליסה ג'ורג') מובילה את שני חבריה רוב (אלק ניומן) ואד (אד ספילרס) אל עבר בקתה, שם ממתינים להם שני עמיתים נוספים (קייט מגאוון וגארי סוויני). בבוקר של יום הטיפוס המכריע, מוצאת החמישיה ילדה עזובה ומפוחדת בשם אנה (הולי בויד), שהייתה קבורה מתחת לאדמה. היא לא מדברת את שפתם והם מזועזעים מן הסיטואציה, אבל יהיה עליהם להתעשת במהירות שכן כדורי רובה מתחילים לשרוק בכיוונם. בזמן שסיפורה של הילדה ייחשף בפנינו ודמויות חדשות יצטרפו למרדף אחריה, יאלצו גיבורינו להתמודד עם משהו קטלני אפילו יותר משיפועים תלולים – בני אדם חמושים.

הסרט מנגן על עצביהם של הצופים ומשחק על כמה וכמה פחדים וחרדות קלאסיים – מפחד גבהים שזוכה כאן לייצוג מוחשי למדי, דרך קלאוסטרופוביה מלחיצה וכלה בדאגה אינסטינקטיבית לגורלה של ילדה חסרת ישע. אך כאשר נכנסים בני האדם הרעים לתמונה, לא יעזרו גם אינסטינקטים בריאים של הישרדות. המלחמה באיתני הטבע ובמצוקים מחודדים מתגמדת לפתע, והחבר'ה הרעים בסרט הזה מאוד אנושיים. אף אחד אינו הרוע המוחלט, ולכולם יש אינטרסים ומערכת שיקולים שהם מנסים להצדיק.

מה שמוביל אותנו אל מרכז הכוח של הסרט הזה כמותחן – הוא פשוט לא חדל מלהפתיע ולתעתע. נדמה שאף אחד אינו מי שהוא נראה באמת, והתחושה מתחזקת עד לפראנויה מוחלטת. סצינות שמתחילות עם אופי מסויים הופכות את עורן ללא אזהרה מוקדמת, מוסכמות עלילתיות יעמדו במבחן וההזדהות עם מצבם של הגיבורים תהפוך לטוטאלית. זאת משום שכמו דמויות המטפסים, גם הצופה יצטרך להישאר דרוך כל העת, לא לאבד ריכוז לרגע ולרוץ קדימה עם הסרט מבלי לדעת מהיכן תבוא ההתקפה הבאה. גם אם ברור לגמרי שהיא תגיע, אין זמן לעצור לחשוב או אפילו לתפוס את הנשימה.

כאשר כן תעשו זאת, כלומר כאשר הסרט יסתיים והאדרנלין יתפוגג, ייתכן ויתחילו לצוף חסרונותיו. פעולות מסויימות של הדמויות, שבמהלך הצפייה ייראו הגיוניות ואף מתבקשות, יהפכו למטופשות למדי אם תחשבו עליהן לעומק ובדעה צלולה ושקולה. אבל בלהט הרגע הן עדיין יהיו נכונות, כך שמומלץ להחזיק בסרט חזק ולא להרפות, אחרת תמצאו עצמכם מביטים מטה ולועגים לו ממרומי האולימפוס.

מאידך, בתום הצפייה ייתכן שדווקא יתבהר כי מדובר בסרט שגם הוא עצמו אינו כפי שהוא נדמה בתחילה, כלומר יש בו יותר בינה מאשר במבט ראשון. כדי להימנע מספויילרים, אציין רק את המערכה הראשונה של הסרט כמבוא ומצפן לקריאה נכונה בו. כאילו היוצרים מכוונים את הצופים שלהם להלך המחשבה הנכון על מנת להפיק הנאה מירבית. הם עושים זאת על-ידי שורות דיאלוג אגביות לכאורה, כמו הרגע בו אחת הדמויות מסבירה על חשיבות אלמנט ההפתעה בכריכים, או כאשר דמותה של מליסה ג'ורג' גוערת בחברה על אובדן רגעי של ריכוז שפשוט לא מקובל בטיפוס הרים. אלה שני מפתחות חיוניים גם עבור הקהל וזוג הכלים הקולנועיים בו נעשה השימוש המושחז ביותר בסרט.

למעשה, הסרט הזה שווה צפייה אפילו רק בזכות אוסף של כמה מן הרגעים המפתיעים ביותר שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. בתקופה בה מותחני הישרדות סבירים עד בינוניים כמו "שטח פראי" ("The Grey") מוצגים בבתי הקולנוע, טוב שיש גם סרטים ראויים באמת, כמו "A Lonely Place to Die”, שהם לא רק יעילים ואינטנסיביים, אלא גם מכילים כמות לא מבוטלת של מקוריות.

"A Lonely Place to Die”. בימוי: ג'וליאן גילבי, בריטניה 2011, 99 דקות, אנגלית בשלל מבטאים עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית ובהמלצתו של רון פוגל שוחר הנהרות וסרטי האדרנלין

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-7.6.2012 ובעכבר העיר אונליין.