"העולם מצחיק", סקירה

מאז הערת שוליים לפני כשנה, עלו למסכי הקולנוע בארץ לא מעט סרטים ישראלים עלילתיים, אשר זכו מן הקהל הרחב ליחס שנע בין התעלמות לבוז זועם. היו אולי כמה שכשלו מעט פחות, אבל לא היה שום סרט ישראלי שהפך למדובר באמת מחוץ לקבוצה היחסית מצומצמת של אנשי תעשיית הקולנוע והכתיבה על קולנוע. הדבר הזה אמור להשתנות החל מהשבוע עם עליית סרטו החדש של שמי זרחין העולם מצחיק, מכמה סיבות.

ראשית, זרחין הוא במאי ששלושה מתוך ארבעת סרטיו הקודמים (לילסדה, הכוכבים של שלומי, אביבה אהובתי) זכו להצלחה בקרב הקהל. שנית, הסרט הוקרן כבר במספר רב של מועדוני טרום בכורה או ועדי עובדים שונים, וכבר זוכה לבאז מפה לאוזן שנוצר לא רק על ידי מבקרים, אלא גם על ידי אוכלוסיות שונות ומגוונות. הסרט גם מכיל כמות גדולה מאוד של שחקנים מוכרים ואהובים ומשווק כלהיט לכל סוגי הקהל. אך אני רוצה להאמין שהסיבה השלישית היא החשובה ביותר – מדובר בסרט טוב מאוד. יש בו אמנם מספר נפילות, אבל גם מספר רב של רגעים קולנועיים מרשימים. הוא מדבר אל הקהל בגובה העיניים, מצליח לייצר שפה קולנועית המשכללת את סרטיו הקודמים של זרחין ובעיקר מביא לשיא את היתרון הגדול של הבמאי – היכולת לספר סיפורים מרגשים. למרות שמו של הסרט, הדרמה בו חזקה יותר מן הקומדיה (שגם היא לא רעה) וזה עובד לטובת היצירה השלמה.

זהו סרטו השאפתני ביותר של זרחין עד היום: אמנם כמעט בכל סרטיו הוא טיפל בלא מעט דמויות, אולם בסרט הזה לראשונה הוא מתנסה בגלוי בבניית "נרטיב רשת", בו מספר סיפורים מתערבבים זה בזה, מקבילים זה לזה אך נפגשים רק בנקודות מעטות, עד לסצנות האחרונות ממש. הבעיה בסיפורם כאלו היא שהם דורשים יותר זמן (והסרט אכן נמשך יותר משעתיים, דבר נדיר בקולנוע הישראלי) וקשה מאוד לשמור על רמה אחידה. ואכן, בכמה מן הסיפורים יש רגעים פחות טובים. אבל בסופו של דבר זרחין שוזר את כל הסיפורים למכלול אחיד ואפקטיבי רגשית, אשר מותיר את הקהל עם כמה סצנות שיישארו זכורות לאורך זמן.

אולם, הסרט לא שונה בהרבה מסרטיו האחרים של זרחין. שני אלמנטים מרכזיים בסרטיו, משפחה ונוסטלגיה, נוכחים בהעולם מצחיק במינון גבוהה. למעשה, שלושת הסיפורים שזוכים בסרט ליותר זמן מסך מתרחשים במשפחה אחת, בה שלושה אחים לא מדברים האחד עם השני, למרות שהם גרים באותה עיר – טבריה.

הסיפור הפחות מוצלח (אם כי גם בו יש מספר רגעים יפים) עוסק באחות הבכורה (אסי לוי), אם שכולה העובדת בחברת תיירות. היא נכנסת להריון, אלא שהיא לא זוכרת שהיא קיימה יחסי מין במשך זמן רב. יש לה מספר חשודים באונס שלה, אך במהלך הסרט מתברר כי ייתכן והסוד האמיתי נמצא בעבר הרחוק יותר.

האח השני (דני שטג) הוא אלמן ואב לשניים, אשר בנו מצוי בתרדמת במשך שנים. יום אחד הבן (משה אשכנזי) מתעורר בהדרגה, אלא שהוא צריך להתרגל לכך שהוא מבוגר בן 19 ולא ילד בן 10. האב והאח בן ה-17 (אור בן מלך) מנסים כל אחד בדרכו להחזיר אותו אל העולם. הקו העלילתי הזה מתחיל בצורה קצת חורקת אבל משתפר מאוד בהמשך ומצליח לאזן בין הומור לבניית דמויות אמינה, המביאה בסופו של דבר להזדהות רגשית עמוקה.

האח השלישי (אלי פיניש) הוא שדר רדיו המצוי בקשיים כלכליים, אך משקיע את כל כספו בטיפול בחברתו חולת הסרטן (אולה שור סלקטר), וזה לא ממש עוזר על מנת לעודד אותה. לכן הוא מנסה לאחד עבורה את הרכב הבידור האהוב עליה – ועל כל טבריה – הגשש החיוור. הוא אפילו מגיע עד לשייקה לוי.

מלבד הסיפור של האחים, בטבריה נערכת גם סדנת כתיבה שמטרתה להוציא ספר סיפורים המתרחשים בעיר. יחזקאל לזרוב מגלם את מנחה הסדנה, בה נוכחים בין הירת אברהם סלקטר, אבי גרייניק, שלומי קוריאט ורותם זיסמן כהן. את הסיפורים המסופרים בסדנה מדי פעם, אנחנו רואים בתוך הסרט, כאשר זאב רווח, לבנה פינקלשטיין, רותם אבוהב וישראל קטורזה מגלמים דמויות מתוך הסיפורים.

בסדנה נוכחת גם דמות אחרת. זאת שמעל למצופה, הדמות שמאחדת בין כל הסיפורים בסרט ומהווה את הלב שלו. צפי, שקרויה על שם העיר צפת, שלו רק טבריה הייתה כמוהה. היא מגולמת בידי נעמה שטרית. ובעוד שיכולתי לציין לגביי כל השחקנים שציינתי קודם שהם משחקים היטב (נכון גם לגבי משה איבגי, אלון ניומן, דרור קרן, ליאור רז, מיטל גל ועוד הרבה שחקנים אחרים המופיעים בסרט), במקרה של שטרית אני חייב לציין כי היא מתעלה על כולם, שורפת את המסך בחן כובש ומחזיקה את הסרט. היא מגלמת דמות המבטאת נתינה וחמלה – מנקה בתים בשביל הכיף, עוזרת מטוב לב ולא שופטת אף דמות על אף מעשה.

היא גם הכוכבת האנושית הראשית של הסצנה המפגישה בצורה הישירה ביותר בין שני הגיבורים הראשים של הסרט – הגשש החיוור והעיר טבריה. פעם בשבוע, באותה שעה, מושמע ברדיו המערכון "קפיטריה בטבריה". צפי יודעת אותו בעל פה ומצטטת אותו בעודה מהלכת ברחבי העיר, מחליפה את הדיאולגים המוכרים עם כל מי שנקרא בדרכה. נדמה לי שתוך זמן קצר הסצנה הזו לבדה תהפוך לקלאסיקה בקולנוע הישראלי.

גם בגשש וגם בעיר ישנו אלמנט נוסטלגי. ההומור של הגשש – שלוקח את הזמן שלו, מתענג על השפה ומשלב ביצוע מדויק של משחק ושירה – כבר לא רלוונטי היום. טבריה, הרחוקה מן המרכז, נראית לפעמים כמו עיר שהתקדמה בזמן אך גם נשארה תקועה בעבר. כאילו היא עיר שמתגעגעת לדבר שכלל לא התרחש. זוהי עיר שזרחין מכיר ונהנה לספר בה סיפורים.

טבריה היא למעשה מקום קדוש, רק שהוא אינו קדוש עבור האנשים שגרים בו. לכן התחושה האגדתית אך הלא פנטסטית שזרחין מעניק לסרט משתלבת היטב ברקע ויוצרת דיוקן אישי של העיר, אשר ידבר גם אל אנשים אשר מעולם לא ביקרו בה. כפי שציינתי, יש בסרט מספר רגעים חורקים ואני לא בטוח אם הפתרון היה צריך להיות קיצור הסרט בכמה דקות או דווקא להאריך אותו בעוד שעה. אך הדבר החשוב הוא שבסופו של דבר, כל אחד מן הסיפורים משאיר צביטה קטנה בלב, אם לא גורם לפרץ דמעות.

יותר מכל, מדובר בסרט שאוהב את הדמויות שבו, אוהב את העיר בה הוא מתרחש, אוהב את התרבות הישראלית (בעיקר הגשש, אבל לא רק), אוהב את האדם באשר הוא, אוהב את הקהל שלו ומסתכל עליו בגובה העיניים. זה לא סרט שנוצר עבור מבקרים, עבור קהל בחו"ל או עבור פסטיבלים. זהו סרט לקהל הישראלי. ואין סיבה שהמבקרים לא יאהבו אותו, או שקהל בחו"ל אשר אינו יודע כי העולם מצחיק אז צוחקים, לא יהנה גם הוא מן הסרט. זאת משום שהסרט עשוי בצורה מרשימה והלב האנושי שלו גדול וכובש. היכולת של זרחין כמספר סיפורים משתפרת מסרט לסרט והעולם מצחיק, נכון לעכשיו, הוא השיא שלו כיוצר.