"קירות צדדיים", סקירה

אקסיומה ידועה של הקומדיה הרומנטית הולכת כך: בחור פוגש בחורה. הם לא מסתדרים ולא נראה שהם מתאימים, אבל עד לסיום הצפוי ימצאו את עצמם זו בזרועות זה. כדי שנוכל לצעוד איתם במשעול המוכר והחיוני – גם אם המייגע לפרקים – של האהבה, הם חייבים כמובן קודם כל להיפגש. ליצור קשר ראשוני, גם אם טיבו עשוי להשתנות בהמשך. אבל מה אם הם לא נפגשים? מה קורה כאשר שני גיבוריו של סרט רומנטי נועדו להגיע להיכרות שתשנה את חייהם ותגאל אותם מבדידותם, אבל מצויים בקווים שרק משיקים זה לזה, או אפילו מקבילים? זוהי השאלה המרכזית אותה בוחן סרטו של הבמאי הארגנטינאי גוסטבו טארטו, ששמו "קירות צדדיים" ("Medianeras").

אנו מתחילים עם סיפורה של עיר – בואנוס איירס. הקריין מספר לנו על האבסורדים הקטנים שלה, בעיקר הארכיטקטוניים, אשר מאפיינים את רוב הערים הגדולות של תרבות המערב. הדובר הוא מרטין (חבייר דרולס), מעצב אתרים המבלה את רוב זמנו באינטרנט ובתוך דירתו הקטנטנה. בבניין מולו דרה בחורה בשם מריאנה (פילאר לופז דה אז'אלה), ארכיטקטית במקצועה אשר מתפרנסת מעיצוב חלונות ראווה. שניהם מצויים בתהליכי התגברות על קשרים רומנטיים שהסתיימו, מתגלגלים לתוך מערכות יחסים חדשות ולא מספקות ובעיקר נראים פשוט מושלמים אחד לשניה. כלומר, לו רק היה נתקלים כבר זה בזו ומאפשרים לבחון את התיאוריה ולהפכה למציאות.

הסרט משחק בעיקר על הרצון ההולך וגובר של הקהל שלו לראות את צמד הגיבורים מתאחד. הנה הם הולכים זה לקראת זו ברחוב, אבל מפספסים. והנה הם עומדים ממש קרוב, לגמרי במקרה, אבל לא מבחינים שהאושר ההדדי שלהם עשוי להימצא ממש מתחת לאף. ככל שאנו לומדים להכיר את שגרתם ואת עברם ואופיים של מרטין ומריאנה, כך מתברר עד כמה הם חייבים – גם לעצמם אבל בעיקר לצופים – להיות יחד. או לפחות לתת לזה צ'אנס. כאשר אחד מהם פוצח בניסיון חדש לקשר כלשהו, אפשר להתפלל חרישית שיצליח לו או לה, אבל מפתה יותר לאחל להם כישלון. אחרת לא ימצאו האחד את השניה. ברם, יש משהו לא הגון במשחק הזה של הסרט עם לבבות הקהל, בעיקר בשל האורך וההימתחות של העניין. וזאת למרות שאורכו של הסרט כולו הוא 95 דקות.

ההזדהות הזו עם הגיבורים עד כדי דאגה לגורלם ואיחולים חיוביים לעתידם, נובע מהגלוקליות שלו – מהלוקאלי שהוא בעצם גלובלי. הסרט אמנם מתרחש בבואנוס איירס, ודואג להזכיר ולהדגיש זאת בכל הזדמנות, אך למעשה נדמה כי הניסיון לספר באופן אינטימי על החיים בעיר שלך, מתאים בימינו באופן אוניברסלי למדי לרוב המטרופולינים.

זוהי עצה ידועה של מנטורים לקולנוע – עשו את הסרט האישי ביותר שתוכלו להעלות על הדעת, ותתפלאו כמה הקהל הרחב יגיב אליו כאילו היו אלה בעיותיו שלו. דווקא ניסיון הפוך, לנסות לנחש ולקסום לאיזה טעם קולקטיבי, סופו עשוי להיות מפלה. נדמה כי את הסרט הזה, דווקא עם כל הבהרה שלו לגביי העיר הספציפית בה הוא מצולם, אפשר בקלות היה לצלם בניו-יורק, ברלין או תל-אביב – ערים שגם בהן הצעירים מתגוררים ב"קופסאות נעלים" כהגדרת הסרט וחיים בעיקר באופן וירטואלי. כלומר עובדים, קונים, מתבדרים ואפילו מספקים את צרכיהם המיניים באינטרנט. רק לחום האנושי אין עדיין תחליף, לאינטרקציה אמיתית בין בני אדם. החוסר רק הולך ומתעצם ועימו הכמיהה.

מבחינת סגנון קולנועי, סרטו הראשון באורך מלא של טארטו מתהדר בכמות נאה של שטיקים מהזן החמוד ביותר שקיים. בין אם אלה רגעי אנימציה מכל מיני סוגים, שבבי סוראליזם קולנועי מהעולם של ז'אן פייר ז'נה או מישל גונדרי, וכמובן הווייס-אובר הדומיננטי. הוא מציף את הקהל בגודש של פרטים קטנים, משעשעים ולא לגמרי חשובים על גיבוריו, רובם ככולם הם מחשבות ושרעפים. שטף הקריינות ונהרות המילים המזמזמות ברקע, עומדים בסתירה גמורה לכמויות המילים שמוציאה מפיה כל אחת מן הדמויות הראשיות במהלך הסרט. שניהם בדרך כלל השתקנים במצב של דיאלוג או בכלל באינטרקציה עם העולם.

יש משהו עצוב ומלנכולי באמת בנושאים בהם מתעסק הסרט, אבל יש בו גם תקווה גדולה, אהבת אדם והמון חן וקסם. או שאולי במקרה הזה זו דווקא כן המקומיות, המתבטאת בספרדית המתנגנת. בתור דרמה קומית-רומנטית אמריקאית, נניח, עם שני פרצופים מוכרים לעייפה, סביר להניח שהיה הרבה יותר קשה להתאהב במוזרות ובזרות של צמד השחקנים הראשיים המצויין והמקסים. כמו גם, מאידך, להרגיש קירבה משונה אליהם או לרצות לנסות להבין ולחבק את שניהם.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין