מהדורת שבת: 2 ביוני 2012

זה נכון שאורון הוא בדרך כלל הMC של מהדורת השבת, אך גם הוא וגם עופר יצאו להתחבר לצד הסטודנטיאלי שלהם ועשו את דרכם לפתיחת פסטיבל סרטי הסטונדטים בגני התערוכה, שם יצפו ב"הדיקטטור" המדובר עם סשה בארון כהן. אני החלטתי לוותר על התענוג.
אבל כל זאת לא יעצור בנו מלסכם את הדברים שקרו השבוע שראוי לסכמם, וכך תוכלו לקרוא בהמשך הפוסט על הקרנות האקדמיה, שוברי הקופות בישראל, המלצות לפסטיבל סרטי הסטודנטים, הסוס מטורינו והחבר החדש של אורון.

כנסו כנסו.

אור

בזמן שאתם חיים את חייכם נטולי הדאגות, צוות סריטה פוקד כמעט כל יומיים את סינמטק תל אביב בצפייה דרוכה ואובססיבית בסרטי האקדמיה, אלו שמחיילים להגיע לפרסי האופיר שיתרחש בתחילת השנה העברית. בין שלושתינו כבר הצלחנו לראות מעל למחצית מסרטי האקדמיה.
אני לא אסגיר דבר על הסרטים שראינו ועל דעתינו עליהם ועל המירוץ – את זאת נשמור לסיקור שיחל ממש בתום סבב הקרנות הסרטים (איפשהו באוגוסט סביר להניח) – אז נאלץ לשמור אתכם במתח עד שנסיים לצפות בכולם, אבל בינתיים רק אסגיר שיהיה זה שקר אם נגיד לכם שזו משימה קלה.

כשאני לא נוכח בהקרנות האקדמיה אני מנסה להספיק את הסקרינרים שקיבלתי מפסטיבל TLV לקולנוע גאה שיחל ביום שבת הבא (ה9 ליוני) בכדי שאוכל להמליץ לכם פה בסריטה על הסרטים הראויים והמעניינים. פעם אחת כבר לא התאפקתי וכתבתי על שניים מהסרטים היפים ביותר שיוקרנו בפסטיבל, אבל אני מבטיח לכם שיש עוד.
המסגרת היחידה שלא אתייחס אליה היא תחרות הסרט הישראלי הקצר וזה, כזכור, מכיוון שאני משתתף בה. לכן הפעם האובייקטיביות היא ממני והלאה.

אם כך לא נותר לי אלא לחזור אל לוח הסטטיסטיקה של הבלוג ולספר לכם, על פי המסורת, אילו חיפושי גוגל תמוהים חופשו השבוע לפני שהגיעו אלינו:
כולנו יודעים שלפעמים זין עלול להוציא אותנו מטופשים. קורה לכולם. הפעם זה קרה לאחד המגגלים שחיפש את המשפט האהוב מ"הערת שוליים" בצורה הזו: "אני לא מוזרה אני פילולוג". אותי זה הצחיק.
בעיקר שמחתי שאדון פידלמן בעצמו הגיע ל"סריטה". או סתם מישהו אחר שחיפש "כמה עולה רסטורציה לפסנתר". נדמה שגם דמותו של עוז זהבי מ"הסיפור של יוסי" כנראה ניסתה לגגל את עצמה: "יוסי ואני פרונטלי" כך נכתב.
ומכיוון שחסכתי את זה מכם במשך כמה שבועות, הפעם נשברתי. הנה לכם כמה מחיפושי הזימה הבולטים של השבוע: "סקס כפוי באוטובוס", "סצנות מין בין גברים סרטים בחול", ו"אני ילדה אחת מחפשת גבר."
שבוע מצויין.

עופר

השבוע התבשרנו כי הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים" חצה את רף 300,000 הצופים הישראלים והוא כרגע הסרט הקופתי המצליח ביותר בארץ השנה (אם פספתם, אלו הגיגיו של אור בנושא). אני לא יודע מי יכול לנשל אותו מהתואר -אולי "העולם מצחיק" או "האמיצה" ולא נראה ש"עלייתו של האביר האפל". רוב הניסיונות להסביר את הצלחת הסרט מדברים על ההצלחה שלו בקרב הקהל המבוגר, אבל הסבר זה לדעתי מחמיץ את העיקר. הסרט פונה גם לקהל צעיר, השונה מאוד מן הקהל הרגיל של הסינמטק/קולנוע לב. חובבי "סרטי סטלנים" נהנים מן הסרט הזה, שדרך הדמות של המהגר האפריקאי הופך לאחת מן הקומדיות המוצלחות ביותר בתחום השנה. ומכיוון שהסרט לא באמת דן ברצינות בנושא ההגירה מאפריקה (או בכל נושא, למען האמת) אין אף פלג מן הקהל שנרתע ממנו. הוא הפך גם לסרט ש"חייבים לראות" אבל עבור לא מעט מן הצופים גם לסרט שכיף לראות. יש בזה משהו מעודד, לגבי היכולת המסחרית של הקולנוע לאחד קהלים שונים וגם משהו קצת מיייאש, כי יש בקולנוע לא מעט סרטים לא פחות טובים. או הרבה יותר טובים.

ולעיקר החדשות: הערב נפתח כאמור פסטיבל סרטי הסטודנטים, כשהאירוע המרכזי עבורי אינו ההקרנה של "הדיקטטור" אלא הענקת פרס מפעל חיים לליביו כרמלי, הבוס שלי בחמש שנים האחרונות בארכיון החוג לקולנוע, שהוא גם חבר ומורה שעיצב לא מעט מהשקפת עולמי לגבי סרטים ובכלל.

לגבי הפסטיבל עצמו, קשה לי להמליץ בו על דברים מכיוון שאני די מעורב בו: בחוברת שהוציאה האוזן השלישית לקראת הפסטיבל מופיע טקסט שכתבתי, ובקטלוג אני מוזכר 3 פעמים: על התרומה לגיליון האוזן השלישית, על סיוע כצוות הפסטיבל וכ"סגל אקדמי ועדת לקטורה" – מה שבעצם אומר כי ראיתי חלק מן הסרטים.

ואחרי כל זה קשה לי להמליץ על סרטי הסטונדטים, שהם הלב של הפסטיבל, פשוט כי אני לא יודע עד כמה העבודה באוניברסיטה גרמה לכך שהסרטים שהכי אהבתי הם של סטונדטים של החוג בקולנוע. למשל "רסן" של איתי ציקו, מנהלת צוות האירוח של הפסטיבל, שהציגה את סרטה גם בפסטיבל קאן. זה סרט שלא ניתן להישאר אדישים אליו – לסגנון המרשים שלו ולתוכן הטעון. הסרט יוקרן ביום א' ב:20:00 בסינמטק תל אביב במסגרת "מהפכה" של התחרות הבינלומית. מיד אחריו אני ממליץ להישאר בסינמטק: או למפגש עם הבמאי ההונגרי המצוין והפרובוקטיבי לעיתים גיאורגי פאלפי, שיציג את סרטו החדש "קאט אחרון" שמבטיח כרגיל אצל הבמאי, להיות שונה לחלוטין מסרטיו הקודמים. אם לא מצליחים להיכנס להקרנה זו, באולם הסמוך יוצג מקבץ "אהבה חדשה" של התחרות הבינלאומית, שמתחיל עם "סיפורים קפואים" הפולני, סרט די מקסים עם מספר רגעים חזקים מאוד. המפגש הזה מסתיים עם "פור אלזי" הבריטי, שהוא סרט קטן עם רעיון טוב וסרט די אידיאלי לסיום מקבץ הקרנות עם חיוך על הפנים. הסרט הישראלי השני שאני ממליץ עליו בתחרות הבינלואמית הוא "שחקן ספסל" של גיל ויינשטיין. הסרט כבר זכה להמלצה מפי אורי קליין וללא מעט יחסי ציבור בזכות הליהוק של אסי דיין לתפקיד שמתכתב עם חייו של אורי זוהר ובעיקר עם סרטו של זוהר "עיניים גדולות". הסרט הוא גם סנונית ראשונה מתוך פרוייקט של סרטים המתכתבים עם הקולנוע הישראלי, פרוייקט שאני בעדו באופן אוטומטי. אבל "שחקן ספסל" מצליח להיות גם סרט שהסיפור האנושי שבמרכזו הוא חזק יותר מן המחווה לזוהר ולדיין, שני ענקים של הקולנוע הישראלי המשתלבים בסרט זה לדמות שהיא גם אמינה וגם סימבולית לקולנוע שנעשה כאן. הסרט יוקרן ברביעי ב18:00.

חוץ מזה, יש בפסטיבל יותר מדי אירועים שחבל שאי אפשר להיות בכולם. בסינמטק יוצגו גם שני פרוייקטים הממשיכים מסורת של סרטים שהופקו במיוחד עבור הפסטיבל: ביום שני, "פרוייקט מים" המציג סרטים על הסכסוך הישראלי פלשתינאי כאשר אנשי צוות משני העמים עבדו בשיתוף פעולה. בשלישי זה יהיה "אחרת – תרבות שוליים" שממשיך מסורת של קולנוע תיעודי חברתי המוצג בפסטיבל, כאשר הפעם הדגש הוא על תרבות. קולנוע חברתי יוצג גם בבית העם (רוטשילד 69) מדי ערב. באוניברסיטה עצמה יערך בימים שלישי עד חמישי כנס אקדמי עם כמה מן המרצים הידועים ביותר בעולם בתחום הקולנוע.

אורון

אפרופו פסטיבל סרטי הסטודנטים – זוכרים את פוסט סיקור הפסטיבלים שלנו מלפני חודש? וזוכרים שהסרט "גרייס", שצירפנו את הטריילר שלו זכה בפרס בדוקאביב? אז עכשיו יש לנו כבר 2 מתוך 2, אחרי שסרט נוסף שכיבד אותנו בקדימון שלו, "קרב עיניים" של אורית פוקס, זכה בפסטיבל לסרטים קצרים בגליל בסופש שעבר. ברכות חמות, גם לשאר הזוכים והזוכות כמובן. אגב, "קרב עיניים" יוקרן גם בפסטיבל הסטודנטים.

אחרי התלבטות קצרה ולא קולנית עם עצמי, החלטתי להשאיר את הטקסט שלי על "היסטריה" בעכבר העיר אונליין בלבד. אני מעריך ששם גם תפורסם בלעדית דעתי הכתובה על "פיראנה 3DD", כיוון שאור סיכם זאת היטב. אתן לינק לכל המעוניין, כאשר יעלה לעכבר. "ממלכת אור הירח", לעומת זאת, הוא סרט שמגיע לו (לפחות) עוד טקסט אחד בבלוג. והוא לא הולך להיות מפרגן כפי שנדמה לכם. ממש לא.

את השבוע הזה התחלתי בכלל עם ההקרנה המיוחלת של "הסוס מטורינו", סרטו האחרון של הבמאי ההונגרי בלה טאר, אותו החמצתי בפסטיבל ירושלים לפני כשנה. חודשים רבים חיכיתי להזדמנות לצפות בסרט המדובר הזה באולם קולנוע ראוי לשמו, וכאשר סוף סוף הגיע לסינמטק תל-אביב ידעתי שזו שעת הכושר לה חיכיתי. מה אגיד – הסרט לא איכזב כלל. מדובר בעיניי ביצירת מופת אפית, אחד מאותם סרטים שנכנסים אליהם אדם אחד ויוצאים אדם אחר. משהו בי השתנה אחרי הצפייה בו, גם אם קשה לי להסביר במילים מה. בואו נגיד שזה כולל את העובדה שאני לא פוחד מהמוות יותר, ושלעולם לא אביט שוב באותה הדרך בתפוח אדמה.

עוד עניין שהתרחש בראשית השבוע הוא נעילתו של פסטיבל קאן ה-65. מעבר לשמות הזוכים שכבר המלצתי לצרוב בתודעה, הייתי רוצה לשוב ולפרגן (ולהפנות) לסיקור ולסיכום של אבנר שביט. מעבר לעובדה שאני אכול קנאה על כך ששביט חסך מעצמו הליכה לקולנוע בחצי השנה הקרובה כי הוא כבר ראה הכל, יש לי הרגשה שחלק גדול מדי מן הרשימה שלו לא באמת יגיע ארצה להקרנות. כך שאני שמח על שיצא לי לחוות את הפסטיבל והסרטים הללו דרכו.

מצד שני, לא ממש אכפת לי יותר מה מקרינים בארץ, כי השבוע שלי הסתיים עם רכישתו המיוחלת של מקרן קולנוע ביתי חדש (Optoma HD23, אם שאלתם). לעולם לא אצא מהבית יותר. בטח לא במהלך היורו. כולם מוזמנים ומוזמנות.