"פיראנה 3DD", סקירה

בשבועות האחרונים יצא לי להזכיר את "פיראנה 3DD", סרט ההמשך ל"פיראנה" האהוב עלי מ2010, בכל מיני הזדמנויות. זה התחיל בפרוייקט פתיחת הקיץ של סריטה ואז הגדלתי והתחקתי אחר כל טרילוגיית "Feast" אותה יצר ג'ון גולאגר, הבמאי שנשכר להחליף את אלכסנדרה אז'ה בהמשכון לשמו התכנסנו.
על פניו היה לי למה לצפות. הסרט הקודם אהוב עלי עד מאוד וגולאגר הוכיח ב"Feast" שהוא יכול ללכת רחוק. בגדול זה כל מה שאנחנו צריכים. אנשים שיוצאים לצפות ב"פיראנה 3DD" לא באים כדי לעבור חוויה משמעותית או ללמוד משהו חדש על החיים. כשאתה הולך לראות סרט כזה, במיוחד אחרי קודמו, אתה נכנס במודע כדי לבדוק כמה אתה מסוגל לספוג.
בוא נודה בזה. צפייה בסרט מסוג זה, שאיש לא מצפה ממנו לתחכום מלכתחילה, יש לה מטרה אחת: לראות איך אנשים מתים.
כן, יכול להיות שזה מראה משהו על הקיום שלנו, מציג תמונה מזעזעת של סף הגירוי האנושי ובאופן כללי מעיד על כך שהתרבות שלנו הולכת לכלבים. יכול להיות. אבל כשאני נכנס לאולם הקולנוע לצפות בסרט כזה אני מתיישב ואומר למסך: קדימה, חבר. תן לי את הכי גרוע שאתה יכול.

אז למה "פיראנה" הקודם של אז'ה הצליח בעיני, ולמה סרט ההמשך החדש של גולאגר נופל בכמעט כל פרמטר? התשובות ממש כאן.

"פיראנה" שיצא לקולנועים ב2010 זכה בכל הקופה בעיקר בזכות אלמנט ההפתעה. עצם הקרנתו במסכי מדינת ישראל הייתה פלא אחד גדול, שכנראה משוייך לעובדה שהוא היה בתלת-מימד והרי כל דבר בעל שלושה מימדים מגיע לבתי הקולנוע בארץ ללא סינון מוקדם.
אני לא זוכר שאי פעם צפיתי בהקרנה יומית בסרט כל כך אכזרי, מרושע וקיצוני. סצנת הפלופלור (אותה הזכרתי בפוסט הזה) עדיין טרייה במוחי. אבל מעבר ליכולת המרשימה של הבמאי הצרפתי אלכנסדרה אז'ה לא לראות בעיניים, הסרט ההוא היה פשוט טוב. המשחק היה לא רע, הדיאלוגים היו סבירים, הדמויות איכשהו לא נראו כמו פארודיה על בני אדם (אליזבת' שו, שובי אלינו!) והבנייה של התסריט הייתה נכונה לסוג הסרט הזה שלמעשה בנוי כמו שילוב חכם של אלמנטים מסרט אסונות ומסרטי אימה ישנים: זה מתחיל עם פרולוג שמובל על ידי דמות חיצונית, אל הצגת דמויות והסביבה במשך קצת יותר זמן ממה שבאמת צריך, השתלת רגעי אימה/גועל שמטרתם יצירת מתח ותו לא, ואז, בחצי השני של הסרט – במין מערכה שלישית ארוכה במיוחד – לשחרר את אלוהי הנקמות על כל מה שראית עד עכשיו אבל באופן קצת יותר מתוחכם: סט-אפ אחד הוא טבח פסיכי של מאות ניצבים בדרכים מקוריות ומדממות במיוחד; ובסט-אפ אחר, מקום שפועל פחות על זוועה ויותר על מתח ולחץ, סיפור ההשרדות של הגיבורים שהם בעצם המובילים את אלמנט ההזדהות והדאגה של הסרט. אחר כך מגיעים לסיום שפותח אופציה לסיקוול ונותן את ה"one last scare" שאין סרט אימה שלם בלעדיו.
"פיראנה" מ2010 תקתק כמו שצריך. הוא אולי לא ייכנס לרשימת הסרטים הגדולים אי פעם, אבל הוא בהחלט מהנה באופן יחסית אחיד לכל אורכו ונותן את מה שציפית לו עם עוד הרבה יותר.

"פיראנה 3DD" מצליח, לעומתו, להכשל בכל אחד מהפרמטרים אותם הוא צריך לעבור. והאמת היא, זה עוד משלב הקונספט.
"3DD" הוא סרט המשך, והוא בהחלט מודע לכך שהוא סרט המשך. הוא נעשה בזמן יחסית קרוב לסרט הקודם, ולאחר הפרולוג הקצר הוא פותח אקספוזיציה שמטרתה להזכיר לנו מה קרה בסרט הקודם, כאילו שלסרט הקודם הייתה עלילה שצריך להזכר בה וכאילו זה איכשהו רלוונטי לסרט הזה. הסרט החדש מקשר את עצמו אל הסרט הקודם ממש בהתחלה, ואז שוב כאשר שני ניצולים מהקודם מגיעים גם לסרט הזה (השימוש בוינג רהאמס בסרט הזה הוא כל כך מאכזב שאני חושב שאולי היה עדיף בלעדיו). ולכן, שאלת ה"למה נעשה סרט המשך?" הרבה יותר אקוטית.

כדי לצאת מנצח בסרט המשך אתה לא חייב שהסרט יהיה טוב יותר מהקודם, אבל אתה צריך במינימום להרחיב את הקנבאס כדי שיהיה לו איזשהו ערך. כלומר, אתה צריך אפקטים טובים יותר, אתה צריך בדיחות טובות יותר, במקרה שלנו גם רגעים מזעזעים הרבה יותר. אבל אתה בעיקר חייב – כדי לייצר איזשהי זכות קיום לסרט ההמשך – להפוך את האיום מהסרט הקודם לנורא הרבה יותר. ככה למשל עשו ב"מת לחיות" (1: בניין, 2: שדה תעופה, 3: ניו יורק), ב"הנוסע השמיני" שיחקו עם הז'אנרים מאימה לפעולה, למותחן למדע בדיוני, וכמות הסטים והניצבים פחות או יותר עלתה (זה אמנם לא בדיוק קו עלייה ישר, מכיוון שהסרט של פינצ'ר מעט שבר את זה); ב"שליחות קטלנית" האפקטים וההרס הולכים וגדלים מסרט לסרט, וב"אקס-מן" מתווספות עוד ועוד דמויות עד למלחמה רבת משתתפים.
ולכן, אם "פיראנה" הקודם התרחש באגם גדול באריזונה בו מאות צעירים באו לנפוש ומצאו את עצמם קרועים לגזרים, סרט ההמשך צריך להתרחש בחוף ים גדול במיאמי או הוואי. במינימום. הדבר שהיה נורא בקודם, צריך להיות בעשרות מונים יותר מאסיבי.

"פיראנה 3DD" מתרחש בבריכת שחייה.

ואני שואל אתכם – באמת? בריכת שחייה עם כמה עשרות מתרחצים? בשביל זה קמתם לעשות סרט המשך? ברגע שהסקאלה יותר קטנה, המתח מתכווץ. כי אם כבר שרדת משהו קשה יותר לפני שנתיים, אז מה הבעיה לנצח הפעם?
למרבה הצער הסרט גם מבאס – ואפילו לא באופן יחסי לקודם – בגזרת ההומור והגועל. לא הייתה פעם אחת שהסתכלתי על המסך פעור עיניים וחשבתי לעצמי "לא, נו. אין מצב שזה קרה עכשיו". אברי מין כרותים אני כבר רואה בקומדיות כמו "רחוב ג'אמפ 21". זה כבר לא אותו האפקט שהיה כאשר זה קרה פחות או יותר אותו דבר בסרט הקודם. גם האפקטים הפעם די על הפנים.
גולאגר הבמאי הביא אתו מעט מהטירוף של סרטי ההמשך של "Feast" אבל כנראה בגלל שהמינון בסרט הזה הוא יותר קטן, זה לא באמת עושה איזשהו אימפקט. אין ספק שלבחור יש יכולת לעשות משהו כל כך מזעזע עד שהוא כבר מצחיק – ואני חייב להגיד שיש כמה סצנות בודדות שעובדות יופי בסרט – אבל כשאתה בוחר לעשות סרט המשך אתה צריך להתעלות בלפחות איזשהו אלמנט אחד לבחירתך (תסריט, אפקטים, הומור, זוועה, ליהוק… משהו!) וגולאגר לא מנסה בשום מקום. אולי רק בלהביא את דיויד האסלהוף מ"משמר המפרץ" (או לפחות גרסת הבוטוקס של האסלהוף) לשחק בתפקיד עצמו, שהרגעים שלו הם אכן מהטובים בסרט.
אה, רגע. בעצם יש דבר אחד שכן מתעלה על כל השאר בסרט הזה – ציצים. בשם כל בני ה13 בעולם, כמה ציצים יש בסרט הזה. למעשה, יש כל כך הרבה שזה באיזשהו שלב כבר מאבד משמעות, כמו אחרי שהשם שלך מאבד משמעות אחרי שאומרים אותו המון פעמים. אבל ברגע שחשבת שראית את מנת הציצים השנתית, גולאגר מפיל ראש כרות אל עבר חזה עצום של בחורה בביקיני, שספק מנסה להעיף מעצמה את הקבאסה נטולת הקונטקסט, ספק משמשת ככלי לשירות פנטזיה מינית של – אני מניח – כל גבר על פני האדמה. אתם יודעים מה, עזבו. זו בטוח האופציה השנייה.

אז כן, סוג של נפלתי על האף עם הסרט ונדמה ששמתי את הכסף (הוירטואלי במקרה הזה) במקום הלא נכון. אבל זה בסדר, כי דברים כאלה קורים.
"פיראנה 3DD" הוא סרט מאוד מיותר. אם ראיתם את הקודם אז ממש אין לכם טעם לראות את זה. הוא אותו דבר רק בפחות מוצלח. ואם לא ראיתם את הקודם ועדיין לא הצלחתי לשכנע אותכם לעשות את זה, כנראה שסרטי אסונות חוקרי אנטומיה אנושית לא עושים לכם את זה.
לגיטימי.