"ממלכת אור הירח", סקירה

יש יוצרי קולנוע אשר ניתן לזהות את הסגנון הייחודי שלהם בכל סרט שהם מביימים, כמעט בכל סצנה. ויש את ווס אנדרסון, שהוא מקרה הרבה יותר קיצוני של התופעה – הוא פיתח סגנון שאומנם מושפע מידע קולנועי רחב והשפיע בעצמו על לא מעט יוצרים, אבל דומה כאילו הוא מנתהל בתוך יקום סגנוני נבדל משאר העולם. הסרטים של ווס אנדרסון נראים כאילו הם לקוחים מעולם בו הצבעים נראים אחרת. בו שירי הפופ המוכרים הם שונים לגמרי ובו אנשים מדברים בסגנון דיבור שלא דומה לאף דיאלוג ששמעת בחיים, בקולנוע או בספרים. יש לא מעט קווי דמיון בין העולם הקולנועי של ווס אנדרסון לעולם בו אנו חיים ואל העולם אותו אנו חווים ברוב הסרטים, אבל זה רחוק מלהיות אותו הדבר, או אפילו דבר קרוב.

לכן, הקולנוע שלו מתחלק לאוהבים ושונאים, או לכל הפחות למסמפטים ומסוייגים. כי למרות הסגנון הייחודי וההנאה שאני מפיק מסרטיו, קשה לי לחשוב על אנדרסון כעל במאי גדול באמת – יש משהו מאוד מכני בסרטיו, בחזרה שלו על נושאי עיסוק ועל מאפיינים ויזואליים. הסרטים שלו מכילים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כמות גדולה מאוד של שורות מבריקות או סצנות שמרגשות עד דמעות – אבל הם לרוב לא מתחברים ליצירה אחידה, למכלול שהוא גדול יותר מסך חלקיו. כלומר, סרטי אנדרסון תמיד מכילים משחק מעולה, פסקול נפלא וצילום מרהיב, אבל יחסית לסרטים שאלו הם נתוני הפתיחה שלהם – לי תמיד היה חסר בהם דבר מסוים. כלומר, עד שראיתי את סרטו החדש ממלכת אור הירח (Moonrise Kingdom). סרט שלקח לו קצת זמן לכבוש אותי אבל מהרגע שזה קרה, זה היה כיבוש טוטאלי שהחזיק מעמד גם צפייה שנייה ושלישית. וב"החזיק מעמד" אני מתכוון התעצם עם כל שנייה שחלפה.

ההישג הזה נובע בעיניי, בין היתר, מעידון מסוים בסגנונו של אנדרסון. מעריציו לא צריכים לחשוש, הוא עדיין נוכח בכל שוט ושוט בסרט, אך דומה כי הפעם קצת יותר בקטן. למעשה, דומה כי זוהי הגרסה של אנדרסון לסרט "קטן". הסרט אומנם מציג גלריה רחבה למדי של דמויות, אבל גם מציג סיפור די ישיר, כמעט בלי עלילות משנה ובלי שאפתנות יתר. להוציא את סרטו הראשון פשיעות קטנות (Bottle Rocket) היה תמיד מימד אפי בכל סרטיו של אנדרסון. בממלכת אור הירח המימד הזה משני יותר. לסיפור אומנם יש אלמנטים של אגדה ושל אהבה טוטאלית, אך מדובר באגדה קטנה.

אם נבודד את שני הנושאים המרכזיים הנידונים בסרטיו של אנדרסון, הם יהיו משפחה (או קבוצה, אבל לרוב משפחה ביולוגית) לא מתפקדת מצד אחד ואהבה רומנטית וטוטאלית מן הצד השני. אנדרסון הוא רומטיקן חסר תקנה – כשהדמויות שלו מאוהבות, זה עניין הרבה יותר גדול מחיים ומוות. לכן נדמה כאילו הדמויות שלו מדברות כמו משוררים רומנטים, יותר נכון כמו מתבגרים אינטליגנטים השואפים להיות חכמים. לכן אולי הסרט שלו שהכי אהבתי עד היום היה ראשמור (נקרא בעברית גם המירוץ לצמרת של מקס פישר) אשר הגיבור שלו הוא מתבגר. בממלכת אור הירח אנדרסון עוסק בגיבורים בני 12, כלומר ראשית גיל ההתבגרות, שלב בו אהבה תמימה וטוטאלית היא אפשרית והגיונית. אנדרסון יצא לעשות סרט על אהבה ראשונה כפי שהיא מופיעה בחלומות – אהבה דו צדדית, שיש לה הגיון משלה ושהמבוגרים הרציונלים אולי מבינים, אבל לא יכולים לקבל.

הסרט מובל בידי שני ילדים בני 12 הבוחרים לברוח יחד. הילד הינו סם, יתום אשר לא מצליח לגרום לאנשים לחבב אותו. הוא חניך צופים במחנה קיץ, באי השוכן לחופי צפון מזרח ארה"ב, והוא הכי פחות פופולרי בגדוד שלו אבל צופה מצטיין בכל הקשור לקריאה ושרטוט מפות ובניית מחנות בשטח. הוא מתאהב בסוזי, ילדה עם נטייה קלה לאלימות החייה בבית הוריה הפרקליטים בצידו השני של האי. לאחר שנה של חילופי מכתבים, הם מתאמים בריחה משותפת. אין להם יותר מדי ספקות לגבי האפשרות שהם יתפסו, אבל המילוט אל חיים משותפים הוא עבורם הכרח, כי אף אחד אחר לא מבין אותם. כמו רוב גיבורו של אנדרסון, הם יוצאי הדופן של החברה, סוג ייחודי של גיקים. הם לא מוכנים להתפשר על דבר. אי אפשר שלא להרגיש כי יש להם הפרעה נפשית כלשהי, אך קשה יותר שלא להתאהב בהם, שלא לדבר על הרצון ללקות באותה הפרעה נפשית, גם אם קשה לעמוד בדיוק על פשרה. נראה כאילו הם לא מתסכלים על העולם בדרך בה רוב בני אדם מתסכלים עליו. נראה כי הדרך שלהם לחוות את הדברים היא הדרך הנכונה יותר ויש משהו מתסכל בכך שכבר לא נחווה תחושה זו.

לא לחינם ממקם אנדרסון את הגיבורים שלו בשנת 1965 – יש משהו נוסטלגי בשימוש שלהם בטכנולוגיה ישנה יותר, אבל הסיבה העיקרית היא שהם חיים בתקופה בה ארה"ב עדיין לא עברת את השינוי החברתי של הכרה בבעייתיות המלחמה בויאטנם, באפליה הגזעית ובצדדים השליליים של המהפכה המינית. הסרט כולו מתרחש כמעט ברגע אחרון של תמימות, והוא שואף להקפיא את התמימות הזו לעד.

הרבה מן הקולנוע של אנדרסון מבוסס על ליהוק מוצלח. הוא יודע להתאים לשחקנים מוכרים תפקיד שהולם אותם בצורה מדהימה (הוא למשל המציא מחדש את ביל מארי). בסרט הזה הוא מתגלה כמהלק מוצלח של ילדים. הדבר נכון בעיקר לגבי גיבורי הסרט, המגולמים בצורה מרשימה בידי ג'ארד גילמן וקארה הייווארד. אבל הסרט לא זונח את דמויות המבוגרים – שורה של שחקנים מוכרים מגלמים דמויות משנה מקסימות, בהם דמויות אשר עיקר תפקידן הוא להאיר את הדמויות הראשיות באור אחר ודמויות אשר יש בהן מימד מרתק גם באופן עצמאי.

מבין הדמויות היותר מורכבות, המרשימה ביותר בעיניי היא דמותו של השוטר שארפ, השוטר היחיד על האי. הוא שוטר המנסה להיות בצד של הצדק והדאגה לתושבים, אך בו בזמן הוא מודע לכך שאין לו באמת הרבה כוח או הבנה של החיים. אין לו משפחה, אין לו אמון בקשר הרומנטי בו הוא נמצא ובמהלך הסרט הוא אומר כי הילד בן ה-12 הרבה יותר אינטליגנטי ממנו. הדמות הזו מגולמת בידי ברוס וויליס, אשר אינו זר לתפקידי שוטרים, אך הדמות שלו מצליחה להיות הרבה יותר משבירה של הטייפקאסט או ערעור על הזדקנות כוכב סרטי הפעולה. יש בה משהו כן ואמיתי.

דברים דומים ניתן גם לומר על המדריך בתנועת הצופים, המגולם בידי אדווארד נורטון. כמו השוטר, גם הוא מאמין בצורה מוחלטת בערכי הגוף אותו הוא מייצג, אך דומה כי הוא חסר מודעות עצמית לחלוטין וכי המקצועיות שבה הוא מנסה להתנהג לא הולמת את חשיבות הצופיות או חשיבותו בכלל. הסרט הוא סרט התבגרות, אבל הדמויות של הנערים הם לא הדמויות אשר עוברת את השינוי – המבוגרים זקוקים לתהליך התבגרות מורכב יותר, לאיזון האהבה שלהם למקצוע באהבה לחיים, לחוסר הסדר שמחזיק את הסדר.

הדבר נכון גם לגבי הוריה של סוזי, המגולמים בידי פרנסיס מקדורמנד וביל מארי – נדמה לי שכתבתי מספיק גם לגבי אופי הדמויות ורמת המשחק רק על ידי ציון הליהוק. בכל זאת, הניואנסים של מערכת היחסים בין שני הזוג ובינם לבין ילדיהם נחשפו בעיניי רק בצפייה שנייה – אנדרסון והשחקנים שלו מעבירים משבר לא רק באמצעות הדיאלוג, אלא גם באמעות שתיקות קטנות ושינויים מינוריים בהבעת הפנים. מארי ומקדורמנד מדגימים עד כמה הצלחה מקצועית ובית מרווח יכולים להיות דבר כואב.

אבל ייתכן כי בראש רשימת השחקנים המצטיינים של הסרט מופיעה דמות כל כך פונקציונלית שאפילו אין לה שם – קוראים לה רק "שירותי רווחה" וכשמה כן היא – מקצועית, נטולת רגשות אך פועלת למען הרווחה של הילדים, לפי מיטב הבנת החוק היבש. מגלמת אותה טילדה סווינטון, בשתי סצנות (ועוד שתי סצנות בהן היא בשוליים) והיא מצליחה להפנט בעזרת דמות שהיא כמעט לא דמות. הקאסט הרחב כולל גם הופעה משעשעת של ג'יסון שוורצמן, קריינות של בוב באלבן המקסים, שמשפר כל סרט בו הוא מופיע, מספר רב של ילדים המגלמים תבניות דמות וגם קצת הארווי קייטל. באופן מפתיע, לא ניתן למצוא אף אדם העונה לשם ווילסון לאורך הקרדיטים.

ממלכת אור הירח הוא סרט על אהבה ראשונה ועל האדרה של תמימות, גם בעולם שאיבד את התמימות. ולכן, צריך מידה מסויימת של תמימות על מנת להיכבש בקסמו. אבל כשזה קורה, זה מרגיש לא סתם כמו אהבה חדשה, אלא כמו אהבה ראשונה. כמו להתאהב בקולנוע בפעם הראשונה. אין ספק כי ראיתי סרטים מורכבים יותר (גם מבית היוצר של ווס אנדרסון עצמו), סרטים המשאירים יותר מקום למחשבה, או סרטים מצחיקים יותר. אבל לפחות בשבועות הקרובים, הסרט הזה הוא הסיבה לרבים מחיוכיי. אני מרגיש כי השלם שלו גדול מסך חלקיו. אני לא יודע אם זה יהיה המצב עבור כל או רוב הצופים, אבל יש בי חלק שרוצה שהסרט הזה יישאר פרטי שלי, שאוכל לברוח עימו ביחד. לא לנצח רק לכמה ימים, ללילה אחד. או אולי רק לעוד שעה וחצי, פעם נוספת.