סקירה כפולה לקראת פסטיבל TLV: "ביוטי" ו"קציר"

הפסטיבל לקולנוע גאה, aka הפסטיבל ההומו-לסבי, aka פסטיבל TLV, יחל את מהדורתו השביעית ב9 ביוני.
כמה ימים לפני שיתחיל אפרסם פה כמובן מבט לתכנייה עם המלצות לסרטים ולאירועים. עד אז אני רוצה לספר לכם על שני סרטים שיוקרנו בפסטיבל בהקרנת בכורה ארצית. שני הסרטים האלו הם סרטים לא פשוטים מבחינת הקצב שלהם, אבל הם בעיני צפיית חובה לאלו המתעניינים בקולנוע עולמי מסוג קצת אחר. חוזקם ויחודם גרם לי להרגיש שיעשה להם עוול אם יוזכרו בפסקה קצרה כחלק מפוסט התכנייה העתידי, וחשבתי שעדיף לתת להם קצת יותר מזה.

"קציר" הגרמני ו"ביוטי" הדרום אפריקני, שני הסרטים לשמם התכנסנו, הם מסוג הסרטים שבגללם אני מודה לאלוהים על פסטיבלים לקולנוע, כי אחרת אין שום סיכוי שהייתי מגיע אליהם. שני הסרטים האלו הם שיחוק די רציני של הפסטיבל (וכמובן של יאיר הוכנר, האוצר והמנהל), והיו יכולים לעטר את תוכניותיהן גם של פסטיבל כבדים כמו זה של ירושלים, בקלות. ולראייה, שניהם בני שנה כבר ושניהם מגיעים לתל אביב אחרי סבב די משמעותי של הקרנות מסביב לעולם.

"ביוטי" – Skoonheid
"יופי" הוא תרגום שם הסרט מאפריקאנס לאנגלית, ואני מניח שכך קיבל את השם "ביוטי" בתכניית הפסטיבל. זהו סרטו השני של אוליבר הרמאנוס.
הסרט הוקרן בפסטיבל קאן אשתקד שם זכה בפרס הראשון בתחרות לקולנוע הומו-לסבי. משם נשלח לייצג את דרום אפריקה בתחרות האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, אך למרבה הצער לא הצליח להגיע אפילו לתשיעיית הסמי-פיינליסטים.

"ביוטי" הוא מבט חודר ובלתי מתפשר בחייו של פרנסואה, מנהל מנסרה דרום-אפריקני בגיל העמידה, אשר מנהל חיים כפולים כאיש משפחה ומפרנס, אך גם כהומו בארון שעיקר תשוקתו יוצאת לכיוון כריסטיאן, סטודנט למשפטים צעיר ומבטיח. ונורא נורא יפה.
זה נכון שהסינופסיס הזה לא מבטיח יותר מדי על הנייר (ובאמת שדי נמאס מהרפרנסים האלה ל"מוות בונציה" כפי שקורה ממש עכשיו עם "הסיפור של יוסי") אבל הרמאנוס הבמאי מנתב את הסרט הרחק ממחוזות הדרמה ונדמה שרוב מאמציו הם להשטיח את הקלישאתיות הפוטנציאלית של סיפורו ולתת התייחסות בוחנת, כמעט קלינית, בגיבורו. כל זאת תוך כדי תיאור אינטנסיבי של ההתדרדרות האיטית של פרנסואה, אל עבר סצנת שיא קשה במיוחד.
הרמאנוס מתמקד בפרנסואה שבוהה בחיים שמחוץ להשיג ידו. הוא מעביר את רוב זמנו בבהייה באנשים, נוכח-נפקד, מה שממחיש את הסערה שמתחוללת בו. שוט הפתיחה הרציף והנהדר של הסרט עובר במשך שלוש דקות תמימות על אורחי חתונת ביתו של פרנסואה, עד שהוא מתמקד בכריסטיאן בפינת החדר, ומשמש כאקספוזיציה נפלאה לסגנון הכולל של הסרט.
עם זאת, שיטת הבימוי הזו לא עובדת מאה אחוז מהזמן. הסרט סובל מאיזושהי בטן רכה באמצעו ועל אף שקשה להימנע מהתחושות הקשות מתחת לפני השטח, די פשוט לנדוד החוצה מעט במהלך הצפייה.
אך כל החסרונות והאתגרים שמספק הסרט, כולם מתגמדים אל מול תפקידו הנפלא של דאון לוץ בתפקיד פרנסואה, בעיני אחת מהפגנות המשחק המרשימות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה. הדמות שהוא מייצר כל כך חד פעמית, כל כך אכזרית ומעוררת חיבה, שסביר שתייצר תמהיל של בלבול, רתיעה והזדהות בכל אחד מהצופים. אני סמוך ובטוח שאם הסרט היה נעשה בבריטניה או בארצות הברית, לוץ היה נחשב כשחקן מרכזי במרוץ לאוסקר של 2011. אתם חייבים לראות אותו.

אם הייתי צריך להמר הייתי אומר שהרמאנוס – שגם חתום על התסריט – משתמש בהומוסקסואליות של גיבורו כדי לייצר אלגוריה למדינתו דרום אפריקה, ועל הדרך שבה הגזענות והשנאה המודחקת של הדור הקודם, בסופו של דבר משחיתה והורסת את הדור הצעיר והמבטיח של המדינה בעלת העבר הבעייתי הזו. הסרט לא אומר שום דבר באופן מופגן, ורק נותן לנו להבין ולפענח בראשינו את תהליך הקריסה העצמית של פרנסואה/דרום אפריקה. זהו משל אכזרי אך גם מרתק במיוחד בדרך שבה הוא הולך לאט – לעיתים באופן כמעט בלתי נסבל – אל עבר התחתית, כפי שמסמל השוט האחרון ועמוס המשמעות של הסרט.

אחרי קאן הסרט הוקרן בפסטיבל "אופקים חדשים" בפולין, אתונה, טורונטו, ציריך (שם זכה לוץ בפרס השחקן, על פי האינפורמציה בתכניית פסטיבל TLV), לונדון, רוטראדם וגלאזגו.
כאמור, חווית הצפייה היא לא פשוטה בעיקר בגלל הקצב המדוד ומורט העצבים. לצופים הרגישים אסגיר בקטנה שבסרט ישנן סצנת סקס אחת קצרה וסבילה למדי, ועוד סצנה אחת אכזרית מאוד לקראת סופו שלא אחשוף מחמת הספויילרים. בכל מקרה, לאלו שאוכלים סרטי פסטיבלים ורוצים עוד, יש לכם כבר סיבה טובה אחת להגיע לתל אביב ביוני.

זמן הקרנה: 14.6, 19:00, סינמטק 3

"קציר" – Sadts Land Fluss
הסרט השני בסקירה המקדימה הזו לפסטיבל הוא סרטו הארוך הראשון של הבמאי הגרמני בנג'מין קאנטו, שגם יכבד אותנו בנוכחותו במהלך הפסטיבל, ואני מקווה שגם ראיון שאקיים אתו יתפרסם עוד לפני אצלנו בבלוג ואולי גם בעכבר העיר און-ליין.
"קציר" משתייך לסוג הסרטים האירופאיים שראינו הרבה לאחרונה, כמו "אוסלו, 31 באוגוסט" הנורבגי או "נשימה" האוסטרי (שהוקרן בפסטיבל ירושלים). זהו סגנון ריאליסטי, כמעט אגבי בדרך הסיפור שלו, שפועל על סוג אחר של דרמה. הסצנות לא תמיד בקונטקסט, ואינן מתחילות ומסתיימות בנקודה ברורה, ולעיתים נדמה שהקונפליקט נעדר מהן. האמת היא שאלו שהכי מזוהים עם הסגנון הזה הם האחים דארדן שהספיקו כבר להתיש אותו לעייפה. "קציר" מזכיר את סרטם הטוב ביותר של הדארדנים (או, בעיני, סרטם הטוב היחיד) "הבן". אבל עדיין, אני מצאתי את עצמי מתאהב בסרט הקטן הזה בכל דקה יותר וכל רגע "לא חשוב" בו הכניס אותי יותר ויותר פנימה.

הסטינג לסרט (שמו של הסרט, "עיר ארץ נהר" הוא המקבילה הגרמנית למשחק "ארץ-עיר") הוא חווה חקלאית בגרמניה, אליה נקלטים בני עשרה, לרוב ממשפחות הרוסות או סתם צעירים שאיבדו את דרכם. בחווה הזו מכירים מארקו, צעיר עם פנים חתומות ומבט שלא מסגיר דבר, ויעקב, בן גילו שוויתר על קריירה יציבה כבנקאי. לא הרבה מתגלה לנו על איך ולמה החליטו שני הגיבורים למצוא עצמם בחווה, והחלק היפה בעיני הוא שכנראה אפילו הם לא יודעים. לאט לאט, בתהליך שגם הוא נטול נבירה פסיכולוגית או דרמטית, מוצאים מארקו ויעקב זה את זה ומפתחים ידידות שמובילה להתאהבות ראשונה ומרגשת.

אחד הניצחונות הגדולים של קאנטו הוא בליהוק שני גיבוריו. לואקס סטלטנר בתפקיד מארקו וקאי מייקל מיולר בתפקיד יעקב מצליחים להביא איזשהי אותנטיות ורעננות של פעם ראשונה לתפקידיהם. לכן דמיינו לכם את הפתעתי כאשר בחיפוש פשוט בIMDB גיליתי כי לשניהם כבר מספר תפקידים מאחוריהם, והם אינם נון-אקטורים כפי שחשבתי.

"קציר" מצליח לברוח קילומטרים מכל מלכודת דרמטית שעלילתו – סיפורם של נאהבים צעירים ומבולבלים – מספקת לו. הוא נשאר מעט חיצוני, שוב, ללא ניתוח פסיכולוגי או נצלני, ובונה תמונה מהפנטת שנעה בין ריאליזם לפיוט. בסרט אין סצנות מין או עירום, ולכן הוא מתאים לכל הצופים שמעוניינים ביצירה שקטה וקאמרית. ובמיוחד לאלו שנמאס להם מז'אנר סרטי צעירים-הנאבקים-במיניותם-ועולמם-קורס-עליהם-והתקווה-אינה-באופק ("עם הראש בקיר", "משהו יפה").
"קציר" לא רק שנותן תקווה לגיבוריו, הוא גם נותן תקווה לסוג הקולנוע הזה, ובעיקר לצופים בו.

זמן הקרנה: 13.6, 22:00, סינמטק 3

תשריינו את התאריכים.