סקירה כפולה: "The Art of getting by" ו-"Everything must go"

שני סרטים אמריקאיים, שמצאתי אותם די משלימים – בראשון מביניהם, "סטטוס: ידידים" ("The Art of Getting by") , פרדי היימור ואמה רוברטס מתבגרים לנגד עינינו. בעוד בזה האחר, "Everything Must Go", הקומיקאי וויל פארל שב ומנסה את כוחו בתפקיד דרמתי-כמעט-טרגי, ונשאר ילד נצחי. או שלא. יכול להיות שחיברתי בין השניים, מבחינת תימות לפחות, מפני שראיתי אותם יחסית בסמיכות. אולי בעצם אין ביניהם קשר, מלבד בראש שלי. אתן ואתם תשפטו.

תמיד מעניין לעקוב אחר הקריירות של ילדים-שחקנים ולראות האם ימשיכו במקצוע גם בבגרותם. הרי על כל דרו ברימור ושרה פולי – שהפכו מילדות חמודות לשחקניות מוערכות – יש לפחות מקולי קאלקין או היילי ג'ואל אוסמונט אחד, אשר כוכבם דעך באותה המהירות שזרח. לכן, שמחתי לגלות שפרדי היימור (“ריקוד לאור ירח”, “צ'רלי בממלכת השוקולד”) הפך מאחד הזאטוטים הפחות מרגיזים שנראו על המסכים בשנים האחרונות, לנער גבעולי וגמלוני שמפגין ניצוצות נאים של משחק בסרט התבגרות חדש. העובדה שלצידו מככבת אמה רוברטס (“בית מלון לכלבים”), האחיינית של ג'וליה והחלק החביב עליי במשפחה ההיא, רק הפכה את הסרט למסקרן יותר.

מדובר ב”The Art of Getting By”, אשר הוקרן קצרות בארץ תחת השם “סטטוס: ידידים” וזכה להתעלמות די גורפת. הוא אכן נראה חסר ייחוד במבט ראשון, אך שב וצץ בידי כמעט בכל ביקור בספריית ההשאלה, עד שחזר למדף לטובת סרט אחר. לבסוף נכנעתי לו תחת המנטרה שאי אפשר לטעות עם סרטי התבגרות, אשר שבה והוכיחה את עצמה כנכונה גם הפעם.

גיבור הסרט הוא ג'ורג' (היימור), צייר מוכשר שלא ממש מוצא את מקומו בבית הספר. העובדה שהוא מופלה חברתית ממש לא מזיזה לו. להיפך – מזמן לא חזיתי בדמות מתבגרת שנדמית מלאת ביטחון עצמי למרות הנידוי החברתי שלה ובהסתמך על גישה ניהליסטית-אובדנית משהו. מי שכן מבחינה בו ואף מנסה להתקרב היא נערה בשם סאלי (רוברטס) – מקובלת, חכמה, יפה, שנונה, אבל די מתוסבכת. בין השניים נרקם אט אט קשר ידידותי אשר הולך ומתהדק. האם ג'ורג' מצא סוף סוף סיבה לחיות? האם יצליח לסיים את לימודיו ולעשות משהו עם הכשרון האמנותי הניכר שלו?

גם אם התשובות ברורות מאליהן, העלילה הולכת לכיוונים נוחים יחסית ושום אסון נוראי לא מתרחש – הסרט עדיין שווה צפייה. זאת בעיקר הודות לדינמיקה בין שתי הדמויות הראשיות, מהמתבגרים המרתקים ביותר שהציע הקולנוע המסחרי כבר זמן רב. הקרדיט הולך לשורות הדיאלוג המנצחות של גאבין ווייזן, שגם ביים, אבל בעיקר לשני השחקנים הראשיים שלו. יהיה מעניין להמשיך לעקוב אחריהם.

"The Art of getting by”. בימוי:גאבין ווייזן, ארה"ב 2011, 83 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

מן הצד הנגדי של הסקאלה הקולנועית נמצא הסרט הבא, בו כמעט כל פיתול עלילה מפתיע, גם אם באופן אנטי-קליימטי. זהו סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי דן ראש. שמו "Everything Must Go” ומככב בו וויל פארל בתפקיד דרמתי. כמו מצחיקנים רבים לפניו, גם פארל מנסה מעת לעת להוכיח שהוא שחקן רציני. וממש כמו בפעם האחרונה שבה עשה זאת, “מעבר לכל דמיון", התוצאה מוצלחת.

פארל מגלם גבר שחייו משתנים בקיצוניות בבוקר אחד – הוא מפוטר מן העבודה ואשתו זרקה את כל רכושו לחצר, בתקווה שיעזוב. לגיבורנו המיואש והאלכוהוליסט אין באמת לאן ללכת, מלבד אל תחתית פחיות בירה רבות. לכן, הוא מחליט לגור על המדשאה הקדמית שלו. שוטר וחבר (מייקל פניה) מקציב לו חמישה ימים, שעל פי חוקי אריזונה מותרים לקיומה של "מכירת חצר”, גם אם לא נמכר בה שום דבר. שכנה חדשה והריונית (רבקה הול) ונער רגיש וטוב לב (כריסטופר ג'ורדן וואלאס) ינעימו את זמנו עד הדדליין.

אחרי פתיחה מופלאה המכילה כמה שיאים של קולנוע מינורי, הסרט מסתמן כדרמת אינדי אפקטיבית ומלאה ברגש מעודן. אבל אז מגיעות התפניות העלילתיות. ובכל פעם שמתבהר סוף סוף לאן הסרט הולך, הוא כמו מסרב לצעוד בשביל שנפתח עבורו. כל קו עלילה חדש נפרם באופן די מפתיע וזריז למדי. בדיוק כאשר מתנסח המשך המשפט "אה, הבנתי זה בעצם סרט על…” מגיעה סצינה המוכיחה אחרת. התהליך הרבה יותר כיפי והרבה פחות מתסכל לצפייה מאיך שהוא נשמע. במיוחד משום שמסקנות ותובנות סופיות בהחלט מגיעות יחד עם הקרדיטים – כן, גם זה סרט התבגרות.

"Everything Must Go”. בימוי: דן ראש, ארה"ב 2010, 97 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-19.4.2012