"העדינות", סקירה

ודאי הבחנתם בנוכחותם המסיבית של סרטים צרפתים בבתי הקולנוע. הגורם העיקרי הוא פסטיבל הקולנוע הצרפתי שהסתיים זה מכבר, משאיר אותנו עם כמה וכמה מנציגיו אשר תפסו כעת מקום של קבע בהקרנות מסחריות. אחד מהם הוא סרט הנעילה של הפסטיבל, "העדינות" שמו. מדובר בעיבוד קולנועי לספר רב מכר באותו שם, גם בארץ תחת הוצאת "כתר", מאת הסופר דויד פואנקינוס. הוויכוח העתיק לגביי איכות הספר מול הסרט נדמה פחות רלוונטי הפעם, שכן אפילו היוצר עצמו לא יכול לבוא בטענות שהאדפטציה החריבה את יצירתו – הוא חתום עליה בעצמו. ראשית כתסריטאי ושנית כבמאי, במשותף עם אחיו, סטפן, מלהק מפורסם במולדתו (“מולייר”, “חצות בפריז”).

הסרט מתהדר בכוכבת-העל אודרי טוטו, המגלמת את דמותה של נטלי קר. בראשית הסרט אנו נחשפים לשגרתה המאושרת עם בעלה האהוב (פיו מארמיי), אשר נקטעת באכזריות עם מותו הפתאומי והסתמי. נטלי מתאבלת, קוברת את עצמה בעבודה ונכלאת בבועת מגן. המצב מתגלה כהכרחי משום שהבוס שלה (ברונו טודסקיני) היה דלוק עליה עוד מהתקופה שהייתה נשואה, וכעת מחפש הזדמנות להתקרב. אבל נטלי שמה עין, ועוד כמה איברים, דווקא על עובד זוטר ולא מרשים בשם מרקוס (פרנסואה דמיאן). המשרד כולו רוגש נוכח הקשר המתהווה בין העובדת הבכירה והיפהפיה לבין השבדי הגמלוני, אבל נטלי מוצאת את עצמה נסחפת אחר טוב הלב והשוני הניכר שמוקרנים מן הבחור.

אחד האלמנטים השגורים במעבר שבין ספר לסרט הוא הווייס אובר, אותו כלי קולנועי שלכאורה מאפשר לבמאי לבטא את רחשי ליבה או הרהוריה הכמוסים של דמות מסויימת בצורת קריינות, על רקע תמונה או פעולה. הרי בספר זה כל-כך טבעי ובקולנוע תמיד מזוייף ורק לעיתים רחוקות חינני. הוסיפו לכך את העובדה שווייס אובר זוכה כמעט תמיד לתפקיד מפתח בסרטים צרפתים, ותבינו כי התוצאה הייתה יכולה להיות אובר ווייס אובר. אבל לא – מלבד הפתיחה והסיום, שכמו מכניסים ומוציאים אותנו מחוויית הקריאה/צפייה בעזרת דמויות משתנות, הסרט חף מקריינות וגדוש דווקא באימג'ים רבי משמעות, כיאה לקולנוע. הכל באמת נעשה בעדינות בסרט הזה. כל-כך בעדינות עד כי קשה להבין מה הוא בעצם רוצה להביע.

משוכה שהאחים פואנקינוס דווקא מתקשים לדלג מעליה בחן היא ליהוק דמות "המכוער”. קצת מאכזב בהתחשב בעובדה שאחד הבמאים הוא מלהק ידוע והשני הוא זה שברא את הדמות עוד בשלב הספר, אבל מרקוס הוא יותר "מכוער של סרטים" מאשר דוחה אמיתי. הוא בסך הכל קלוץ שלבוש רע ונוטה להקריח. לא בדיוק משהו שנורא קשה להסתכל עליו, כמו שמציירים אותו שוב ושוב עמיתיו למשרד. השחקן משתדל להגחיך את עצמו ככל שניתן, נתפס תמיד בפרצופים משונים, מאמץ שפת גוף המשדרת חוסר נינוחות ומקנח בהליכה דובית/גורילאית. אבל סיפור אהבה שיירקם בינו ובין מישהי מהליגה של טוטו לא נראה בלתי סביר ברמה שמנסים למכור לנו בסרט.

באשר לטוטו, אאלץ לא להפתיע ולספר שהיא עדיין אחת השחקניות המדהימות בדורה. האשה הזאת פשוט לא צריכה לעשות כמעט כלום כדי להפנט. לא בזכות היופי הלא שגרתי שלה, אלא משום שהיא פשוט יודעת ומודעת כל-כך טוב לכל שריר שזז לה בפנים ולכל שינוי בגובה הקול. אמנית אמיתית. אבל להחמיא לטוטו על משחק זה בערך כמו לצלם עוד סרט בפריז – תמיד נכון, לעולם לא באמת מחדש. הבעיה במקרה זה היא הדמות הלא מרתקת, כמו גם המסגרת הסיפורית הלא מגובשת בה היא מתנהלת.

"העדינות" הוא סרט שלא לגמרי החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. הפתיחה, על זוג יפה ומאוהב המשחזר את פגישתו הראשונה, עושה חשק לעוד קצת מהזוג הזה. האם הוא היה כה אידיאלי ומאוהב כל הזמן? האם הייתה זו רק תקופה? אבל מות הבעל קוטע את הזוגיות, משנה את הסרט. ואז מגיע תקופת אבל ארוכה, עם נסיונות התאוששות רבים מדי עד שמגיע האירוע המחולל. למרות שהוא מוזכר בכל התקצירים והקדימונים נדמה שבואו מתרחש רק באמצע הסרט, פחות או יותר. ואז מגיע סיפור האהבה המתקדם בהססנות יותר מאשר בעדינות. כל אלה הן אמנם בחירות שכמו נועדו להימנע מקלישאות הסרט הרומנטי. אבל הן גם מנכות את הסרט מן הרומנטיקה שהכרחית לו, מותירות תחושה שלא באמת קורה שום דבר דרמתי או חשוב לאורך רוב רובן של 108 הדקות של הסרט. זה מרגיש מינורי מדי כדי להיות סיפור אהבה אמיתי, נשאר ברמת הידידות, אבל גם הססני מדי בכדי להיות סרט מעורר השראה על הזדמנות שניה אחרי אובדן גדול. להגנתו של הסרט ניצב שמו, אבל לפעמים עדינות היא בעיקר כיסוי לחששנות של היוצרים, לחוסר החלטיות או יכולת לבחור כיוון או להעמיק בתימות בהן בחרו לעסוק.