• ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה
  • סיכום הסיכומים מהדורת 2016
  • ההופעות הכי טובות שלא יהיו מועמדות לאוסקר הקרוב

"אמריקן פאי: האיחוד", סקירה

7 באפריל 2012 מאת אורון שמיר

אחד הדברים היותר מעצבנים בלהתבגר הוא כל עניין הבינה של בדיעבד. לו רק היינו יודעים שלתעודת בגרות אין שום משמעות בעולם האמיתי, אולי היינו משתוללים קצת יותר בתיכון. לו רק היינו יודעים שגם אחרי התואר הראשון נעבוד בשביל 30 שקל לשעה במקרה הטוב, אולי היינו לומדים משהו מעניין יותר מפיזיותרפיה. וכן הלאה וכן הלאה. בתקופת התיכון, כמו כל דבר בחיים, הכל קיצוני יותר. מחשבות כמו "אני לא מאמין איזה מפגר הייתי בגיל 15 כששמעתי את הלהקה הזאת", כשאתה בן 16 – הן עניין שבשגרה. הצפייה ב"אמריקן פאי: האיחוד", מזכירה משהו מן החוויה הזו. תחושת "אין סיכוי שאהבתי פעם את החרא הזה" עלולה ללוות את הקהל לאורך הצפייה, כאשר אפילו הסרט עצמו מצטרף בשלב מסויים. אז איך אמריקן פאי החדש? מביך בערך כמו להיתפס מאונן על-ידי ההורים שלך. רק בגיל 30.

מודה שאף פעם לא באמת הבנתי את הקטע עם הגרב...

זהו גם גילם הנוכחי של גיבורי הסרט, כולם כיכבו בטרילוגיה המקורית וכעת חוזרים יחדיו לפרק הרביעי. או השמיני אם כוללים את ארבעת סרטי "American Pie Presents” שהיו למעשה ספין-אופים שהגיעו ישירות לספריות. ג'ים (ג'ייסון ביגס) ומישל (אליסון האניגן) נשחקים בחיי הנישואין וגידול בנם הבכור עד כדי כך שאין להם זמן לשכב. גם קווין (תומאס איאן ניקולס) נשוי באושר, אבל לא לאהבת נעוריו, ויקי (טארה ריד). אוז (כריס קליין) מגיש תוכנית ספורט והפך מפורסם מספיק בכדי לככב ב"רוקדים עם כוכבים" ופינץ' (אדי קיי תומאס) הפך להרפתקן. ארבעת החברים מתכוננים לפגישת מחזור של התיכון בעיירת הולדתם, ומחליטים להגיע כמה ימים קודם כדי להתעדכן. הם גם בוחרים לא לספר על-כך לגלגל החמישי הנצחי שלהם – סטיפלר (שון וויליאם סקוט), כדי שלא לשוב על טעויות העבר. אך כמובן שהסטיפמייסטר חובר אליהם והורס הכל, גם אם בדרך הוא מתקשה להבין לאן נעלמו חבריו המגניבים מהתיכון. מסתבר שסטיפלר ואימו, המילפית הראשונה בקולנוע (ג'ניפר קולידג'), לא השתנו כלל בעשור ומשהו האחרונים.

אבל נחשו מה? הקהל דווקא כן השתנה. סוג ההומור של "אמריקן פאי" נראה עתיק למדי כיום, ודאי שלא מזעזע או מצלק כמו שהיה בעבר. הניסיונות לחדש או לייצר עוד מאותו הדבר עולים בתוהו. פשוט קשה להתרגש מעוד הלצת "חירבנתי להם בצידנית" או מזוג שדיים מקפץ בעידן שאותו בעצם יצר “אמריקן פאי” המקורי. עידן בו בדיחות קקי וציצי, לא להתבלבל עם קקי ופיפי, התבססו כשתי אבני היסוד בקומדיות מן הזן המופרע. קומדיות כמו טרילוגיית "הרולד וקומר" למשל, עליה אחראים הבמאים/כותבים ג'ון הורביץ והיידן שלוסנברג, החתומים על "אמריקן פאי: האיחוד". בכל הנוגע לעבודת בימוי או השראה מסוג כלשהו, מדובר בעבודה החלשה בקריירה המשותפת של הצמד. שום סצינה לא באמת עובדת, הסצינות המקולקלות לא מתחברות אחת לשניה, הרצף הלא מגובש יוצר התנהגויות אנושיות לא אמינות לדמויות אהובות, דמויות אהובות הופכות למשעממות עד שנואות – וכן הלאה. המצב פתטי עד כדי כך שישנו רגע מסויים בסרט בו פינץ' נתפס בשקר, לתדהמת חבריו. פתאום פינץ', זה ששילם למישהי בסרט הראשון כדי שתתחיל שמועה שהוא מצוייד היטב, מתנצל על היותו נוכל. כאילו לא היה אף פעם "אמריקן פאי" הראשון, או אפילו השני.

באופן אירוני מעט, הבדיחות היחידות שעובדות בסרט הן אותן הבדיחות בדיוק מהסרט הראשון בסדרת הפאי. כאשר סטיפלר קורא לפינץ' “Shitbrake”, למשל, אפשר לחייך נוכח הזיכרונות, הפעמים בהם הופיע הכינוי בסרט שהתחיל את הכל. אבל זוהי רק התרפקות על בדיחה ישנה שתמיד עובדת, בתנאי שמכירים את המקור כמובן, אשר קשה מאוד לזקוף לזכותו של הסרט החדש דווקא. מבחינת געגוע, מסתבר שהיחיד שבאמת היה חסר בחיי הוא שון וויליאם סקוט, אשר שב ומתעלה מעל חבריו לקאסט, הבינוניים עד בלתי זכירים. זו בעיקר היכולת הקומית המוכחת שלו לשנות את פניו חזרה לאלה של הדמות הזכורה לטוב שעושה את העבודה. מה ששוב מחזיר אותנו לנושא ההישענות על העבר, כך שנשגב מבינתי איך צופים שלא ראו את הסרטים אמורים להבין אפילו מחצית מנסיונות ההצחקה. במילים אחרות, הסרט הזה מיועד בעצם רק לאוהבי הסדרה. וכאן מסתתרת תובנה מרתקת למדי.

זה התחיל בהדרגה אך התגלה כלייט-מוטיב של הסרט – "אמריקן פאי: האיחוד" בעצם אומר לנו ששום דבר לא יהיה כמו פעם. שעלינו להתבגר כבר אחת ולתמיד, ממש כשם שגיבוריו צריכים לעשות, ולהפסיק לראות זבל מסוג זה בתקווה שמישהי תתפשט, או מישהו ייתפס עירום ויובך כדי שנוכל להצביע עליו ולצחוק. לעניות דעתי, מדובר במהפכה של ממש – סרט שיוצא כנגד עצמו, תוך כדי הצפייה. לו רק היה עושה זאת לפני הצפייה, כלומר מזהיר מראש מפני עצמו, היה זה אחד המהלכים האמיצים והכנים בתולדות הקולנוע העכשווי. אבל בדיוק כמו הדבר האחד המעצבן הזה בכל הקטע של להתגבר, אותה בינה של בדיעבד, אני מניח שהשיעור עצמו הכרחי להעברת הנקודה.

עדיין היחיד שמנסה לשחק - שון וויליאם סקוט

הטקסט הנ"ל פורסם באתר עכבר העיר אונליין.

Leave a Reply