"חיים של אישה אחרת", סקירה

כאשר הייתי בתיכון נהגתי לפנטז שביום למחרת אני אתעורר ואהיה כבר בן 30, מצליח, מפורסם ונשוי לכוכבת קולנוע. אני מתקרב לגיל הזה וכבר מזמן מאמין כי מחר אתעורר בגיל הזה ובעצם יחלוף רק לילה אחד, וכבר ויתרתי על רוב החלומות מן התקופה ההיא. אבל אז אני מגיע לקולנוע ופוגש בסרט הלוקח את הפנטזיה הילדותית הזו כנקודת מוצא.

מי שאחראית לסרט היא השחקנית סילבי טסטו, אשר (כמו לא מעט שחקניות צרפתיות לאחרונה) עברה גם לביים. היא גם בקלות יכלה לגלם את גיבורת הסרט, אלא שהיא נתנה אותו לשחקנית מהפנטת יותר, ג'ולייט בינוש. את התפקיד הגברי הראשי מאייש השחקן/במאי מתייה קסוביץ'.

הגיבורה הינה מארי, אישה אשר לאחר לילה של אהבה עם בחור בו היא חושקת מתעוררת כעבור 15 שנה ומגלה כי היא נשואה לו, אם לילד וגם אשת עסקים מאוד עשירה. מכך עולה כי הסרט מתייחס היטב לפגם הבעייתי בחלום שלי – הקפיצה בזמן לא מאפשרת לחוות את החיים שחלפו.

בכלל, דומה כי גיבורת הסרט לא הייתה להוטה לוותר על החיים שלה בתור רווקה צעירה: אביה אומנם סבל ממחלה קשה, אבל היא ניהלה קשר טוב עם הוריה, היו לה חיי חברה מהנים והרי היא בדיוק השיגה את הבחור בו חשקה, בן למשפחה עשירה אשר אמורה להעסיק אותה. מה גם שהעולם שייך לצעירים. לא פשוט להתעורר ולגלות שאת נשיאת החברה וצריכה לדאוג גם לילד וגם להרבה מאוד כסף. את המצב הזה הסרט לוקח לכיוונים קומיים (מה שלא תמיד עובד) ולכיוונים דרמטיים, מה שהסרט עושה לדעתי בצורה מעט יותר מוצלחת, גם אם מעט בנאלית לעיתים.

מארי אולי חיה את החלום, אבל החלום הזה מתגלה כסיוט: בעלה כבר לא חושק בה ובכלל יש לו מאהבת, היא איבדה את הקשר עם חברתה הטובה ועם הוריה היא בקשר של תביעה משפטית בלבד. למעשה, זהו לא סרט על אישה אשר שכחה מה קרה לה במשך 15 שנה, אלא סרט על אישה ששכחה את עצמה במשך 15 שנה. הסרט לא מראה לנו את התהליך בו איבדה מן האופי ההרפתקני והאוהב שלה לטובת הפיכתה לאשת עסקים קרירה (כנראה) ומצליחה בדרגות של הופעה תדירה בדיווחי החדשות אודות הכלכלה.

מכך למעשה הסרט מצטרף לשורה ארוכה של סרטים הדנים במשבר הבורגנות ומהללים על פניה את החיים היצריים והרומנטיים. בכל פעם קשה לי לא לחייך נוכח הסתירה הגלומה בסרטים הללו: קהל היעד העיקרי, אם לא היחידי שלהם, הם אנשי המעמד אותם הם מבקרים. יש בכך גם יתרון, שכן הסרטים הללו לרוב מודעים לעצמם במידה מסוימת ועוטפים את המסר שלהם באריזה אשר לא נראית מטיפנית ובמקרה הזה גם לא ממש מתנצלת על ההצלחה, אלא רק מבכה את המחיר שלה. ג'ולייט בינוש לא זרה לסרטים מסוג זה. למעשה כתבתי על הופעה שלה בסרט אחר ממין זה ממש לא מזמן. גם במקרה הזה, היא מתגלה כנכס רציני עבור הסרט. לא רק שהיא שחקנית מוכשרת שהמצלמה פשוט אוהבת, היא יכולה להיראות צעירה ומבוגרת כמעט בו זמני. בנוסף, היא אמינה גם כאישה חזקה ואיתנה, גם כאישה הנהנית מן החיים וגם כאישה המצויה במצב של בלבול כבד. לא פעם היא צריכה להקרין כמה מן התכונות הללו בו זמנית. מי שגילמה כבר בשנות העשרים שלה תפקידים תובעניים מאוד, יכולה על סף גיל 50 עדיין להיראות אמינה כאישה בעלת רוח נעורים. לצידה מתייה קסוביץ' אמין גם בתור מושא תשוקה וגם בתור מישהו שחדל מלהתעניין באשתו.

או שאולי הוא בכלל לא היה מעוניין בה מעבר לרומן קצר. בעוד הסרט מציג את נקודת המבט של האישה לגבי ההתאהבות, הגבר נראה בחלקו הראשון של הסרט בעיקר כאובייקט מיני המצוי בכלל בקשר עם אישה אחרת. מה שמוביל אותי לפירוש שאולי יש כאן קשר רומנטי אשר מראש לא היה הזיווג הרצוי, לפחות לגבי אחד מבני הזוג, נושא אשר טופל בצורה טובה בהרבה בבלו ולנטיין. הקשר לסרט האמריקאי שעלה במוחי במהלך הצפייה מצביע גם על נקודה מעניינת לגבי הסרט הזה: למרות שהקולנוע הצרפתי נתפס כנועז יותר מן הקולנוע האמרקאי, בהרבה מקרים הוא נצמד לנוסחות לא פחות מהוליווד. הדבר הזה נכון גם לסרט הנוכחי, אשר בחלקו האחרון גובר האלמנט הרומנטי-מלודרמטי שלו והסרט קצת מאבד מן המיקוד שלו ובעיקר מן המסר שלו.

בסופו של דבר, הסרט שיכול היה להיות סיפור על אובדן החיים, הופך ליצירה רומנטית במשקל קליל, אבל עם מספיק רגעים חצי מתוחכמים על מנת לרצות את קהל היעד. בין השורות אולי הבנתם כי הסרט יכול להשתייך במידה רבה למה שמכונה "סרטי דודות/סרטי סבתות" – אבל יש לציין כי נשים בגיל יחסית מבוגר הן לא היחידות שיכולות להפיק הנאה ממנו. אבל הן כנראה אוכלוסיה שהמפיקים והמפיצים יודעים שעדיין הולכת בקביעות לקולנוע ולא מורידה סרטים. לכן, באופן טבעי, אנו צפויים ליותר ויותר סרטים מסוג זה. רבים מהם, כמו הסרט הזה, הם סרטים סבירים פלוס, אך רחוקים מלהיות מטרידים או מבריקים באמת. תחליטו אתם אם זה טוב או רע, או אם אתם אוהבים סוג כזה של קולנוע.