הראיון המלא עם יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן – יוצרי "חתולים על סירת פדלים"

"הדבר הכי עצל בעולם הוא להתחיל ראיון עיתונאי עם ציטוט", הוא משפט עליו חזרתי שוב ושוב בראשי, בדרך לפגישה עם יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן – יוצרי סרט הקאלט-לעתיד, "חתולים על סירת פדלים". נפגשתי עימם בשעת לילה מאוחרת, בשירותי הנכים של הספורטק, על גדות נהר הירקון. במקום נכח המון אדם והאווירה – עולצת. החתולים, כך ייקראו מעתה, הציעו שנערוך את הראיון על סירת פדלים בירקון עצמו, מקום התרחשות רוב עלילת סרט הבכורה שלהם. סירבתי בנימוס בשל הפחד שלי מחתולים אוכלי אדם, בעקבות הצפייה. התפשרנו על הדבר הכי קרוב. השיחה ארכה ימים רבים ואני שמח להגיש כאן את תקצירה, הארוך משמעותית מהגרסה המאוד-מקוצרת אשר התפרסמה בעכבר העיר. קיפצו פנימה, אם יש לכם או לכן אומץ…

החתולים התנצלו על העייפות הרבה בה הם מצויים, בשל ההכנות לעליית הסרט לאקרנים. יובל טען שהוא לא במצב רוח מצחיק. החבר'ה בהחלט נראו תשושים ומטושטשים. ניסיתי לברר האם זהו המחיר של יצירת קולנוע עצמאי בישראל. נדב התנדב לענות: "אני לא חושב שלמישהו פה הייתה כוונה לעשות דווקא סרט עצמאי. פשוט רצינו לעשות סרט. ה"עצמאי" הייתה שיטת העשייה".

הבנתי גם שאתם פחות מחבבים את התווית של "סרט אימה" שהודבקה לכם, למרות שהסרט הגיע לתודעה בערך בתקופה שבה "כלבת" הפך לחלוץ האימה העברי. למה בעצם התנערתם מזה ודבקתם בתגית הקומדיה?
יובל: בזמנו היה גל כזה שהיינו יכולים לעלות עליו בקלי קלות ולראות את השם של הסרט שלנו בכל מיני מקומות, על הגב של הצלחת "כלבת". כמובן שעשינו את זה ובשמחה. אבל אז בא גל אחר. על כל גל שיבוא – נקפוץ.
יהונתן: המחשבה הייתה לעשות קומדיה, אבל עם כל הרפרנסים לסרטי אימה שהצחיקו אותנו. ולא רק אותנו.
נדב: מהר מאוד הבנו שלהפחיד עולה הרבה יותר כסף ממה שיש לנו. התמקדנו בלהצחיק.
יובל: וזה גם לא משהו שבאמת מעניין אותנו לעשות. יותר מספק שאנשים צוחקים מבדיחה שלך מאשר מורטים שערות.
יהונתן: תן לבנאדם מוכשר מיקרופון ושום דבר חוץ מזה, והוא יכול להצחיק הרבה יותר בקלות מאשר להפחיד.
נדב: אלא אם כן יש לו איזה עיוות פיזי.

אז מה דעתכם על ההגדרה "קומדיית טראש רומנטית"?
יובל: כשאתה אומר טראש, אני ישר מרגיש שנמכור ממש מעט כרטיסים.
נדב: טראש זו המילה שאני מנסה להסביר בעזרתה לדודות שלי על אופי הסרט שלנו.
יובל: והן מבינות על מה אתה מדבר, או שהן אומרות "זה נדב שלנו…”?
נדב: זו מילה נוחה בשביל להסביר את הסרט לקהל של קולנוע יותר קונבנציונלי.
יובל: אם נקרא לו "קומדיית נעורים רומנטית”, אני ארגיש יותר בסדר עם זה.
נדב: אני חושב ש"קומדיית אימים רומנטית”, זה השילוש שהלכנו איתו משלב די מוקדם. השילוב בין קומדיה ואימים נותן מידה של טראשיות. זה עושה את העבודה.

האם סירת הפדלים התקועה בירקון המצחין, מוקפת אויבים חתוליים, היא בעצם סימבוליקה לכיבוש?
יובל: יש פריים מסויים בסרט בו החולצה של ביל (אותו מגלם ניתאי דגן) יוצרת בקפליה צורה של מגן דוד. אני בכלל חושב שכל פריים מהסרט צועק בגרון ניחר "הלאה הכיבוש!”.
נדב: לפעמים גם "היידה שרה!”, או "בואי שרה'לה, הולכים".

למה חשבתם שאנשים ירצו לראות סרט ישראלי בלי ערבים וחיילים או הכי חשוב – סצינה של ארוחה משפחתית? מהו בעצם סרט ישראלי ללא סצינה של ארוחה משפחתית?
יובל: דווקא כתבנו סצינה של ארוחה משפחתית, שירדה בשלב עריכת התסריט. יותר מדי לוקיישנים.
נדב: כי יש בחורה עירומה.

כמה כרטיסים אתם מצפים למכור? כלומר, יחסית לסרט שאין בו ערבים, חיילים, אנימציה דוקומנטרית, או פרופסורים לתלמוד?
יובל: מפחיד להמר. יש ימים שאני קם וזה 400 כרטיס. ויש ימים של 800 אלף ואני על סיפה של הרפתקה כלכלית להפליא.
נדב: זה נורא מפחיד לצאת פסימיסט. או פנטזיונר. כולם נזהרים נורא עם המספרים.
יהונתן: כמה כרטיסים אתה חושב שנמכור?

אני חושב שתיכוניסטים יעופו על זה. מהמר שאתם עושים יותר מ"כלבת" ופחות מ"זוהי סדום".
יובל: אבל בול באמצע?

ממש לא. התכוונתי איפשהו בין 35 ל-600 אלף כרטיסים.
יהונתן: אם זה יהיה בול באמצע אני מתאבד.
יובל: אל תקשיב לו, הוא התאבד כבר בספטמבר שנה שעברה.
נדב: תראה, קודם כל אני רוצה להגיד ששלושתינו נלך לזה כמה וכמה פעמים בקולנוע. זה כבר סוגר מספר יפה של כרטיסים.

אפרופו – הייתי ברב-חן השבוע ומי שמכר לי כרטיסים הוא גיא שפע, המגלם בסרט את דובי. האם זו מזימה מתוחכמת שלכם, להציב סוכנים בקופות בתי הקולנוע לקראת עליית הסרט למסכים?
יובל: המזימה כבר התפשטה. אם תגיע לקולנוע "לב" ביל ימכור לך את הכרטיס.
יהונתן: יש לנו מגעים עכשיו עם אורלנדו.

קולנוע אורלנדו?
יהונתן: אורלנדו וקנין.

בשלב זה של הראיון, יובל ביקש לכנותו מעתה "זאביק", שכן במהלך שירותו הצבאי היה מוצב בעמדה של מסכות אב"ך, בימי מלחמת המפרץ, והיה מדביק לעצמו תגית שם ומזדהה כך. הסכמתי בשמחה, שכן עד עכשיו לא הייתה לי אפשרות לקצר את שמות המשיבים לשאלות לכדי אות אחת, כפי שנהוג בראיונות, משום ששמותיהם של יובל ויהונתן מתחילים שניהם בי'. יובל, כלומר זאביק, פתר לי את הבעיה. עם זאת, בעיה חדשה נוצרה – השם הישן-חדש הזכיר לו את סרטו הראשון "אדם זאב בקרית קריניצי". הוא מספר: "הסרט צולם בקרית קריניצי, שם גרים הוריי ושם צולמו גם סצינות רבות מ”חתולים על סירת פדלים”. אורכו של הסרט 26 דקות ויש בו מוזיקה מקורית של בטהובן ומוצארט".
נדב: שנכתבה במיוחד לסרט.
יהונתן: זה נערך במצפה רמון. פשוט אי אפשר לערוך סרט על אנשי זאב במרכז. יובל גם צילם.
זאביק: כתבתי, ביימתי וצילמתי. יצא די חשוך.
נדב: אני משתין רגע.

ניצלתי את היעדרותו הרגעית של נדב כדי לנסות לסכסך ולהפריד את המפלצת התלת-ראשית והמאוד מאוחדת עד כה לשלושת האנשים המרכיבים אותה. הרגשתי שההבדל בין בדיון למציאות אצלם לא קיים וניסיתי להשיב את הראיון אל תלם הרצינות.

יהונתן כתב והפיק, יובל כתב, ביים ושיחק בתפקיד משנה – ונדב כולה ביים. אתם לא כועסים על העצלנות שלו?
ז: זה לא חדש לנו. בהתחלה "חתולים" היה אמור להיות דאבל פיצ'ר, בהשפעת “גריינדהאוס”. נדב רצה לעשות סרט בשם "ארבעה בסירה אחת", שיהיה הסיקוול של “חתולים”. אחרי זה היה לו רעיון לסרט ששמו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מה שאנחנו מדברים עליו, מה שזה לא יהיה". זה סרט על משפחה אתיופית, עם תנין שגדל להם בסלון. אבל זה תמיד נשאר ברמת הכותרת, מילה נוספת הוא לא כתב.
י: כמובן שכועסים. הוא חתיכת כלב עצלן.
נ: העצלנות שלי מגיעה למקומות חמורים יותר. בחלק מהזמן של ההפקה, כשיהונתן ויובל התמודדו עם דברים קשים, אני הייתי על אי ואכלתי פירות ים ונורא נהניתי.

איזה עוד סרטי טראש/אימה או בכלל, השפיעו על העשייה ואהובים עליכם במיוחד?
ז: "פרדי קרוגר 6”. ביימה אותו נקבה. שמה רייצ'ל טלליי, והיא המפיקה של כל הפרנצ'ייז. זה הפרדי הטוב מכולם – קמאו של ג'וני דפ, שיר הסיום של איגי פופ, אליס קופר משחק את האבא, הסצינה התלת מימדית.
י: "אבא גנוב 3”, למרות שאיילת מנחמי ביימה ולו רק בגלל העובדה שהם צילמו שישה ימים על מים ואנחנו יותר.
נ: "אור" של קרן ידעיה.

אתם רוצים לדבר קצת על ההרפתקה הכלכלית של עשיית סרט עצמאי בישראל? האם אתם ממליצים על זה? אלו צעדים יש לנקוט כדי לא להגיע למצב של התאבדות?
ז: העניין הכלכלי לא מעסיק אותנו. הדבר היחיד שמעסיק אותנו זה שהסרט שלנו יוקרן ברב חן קרית אונו. זה מה שעומד על הפרק כרגע. שמונה אולמות, כל אחד מפנק מהשני. ומה שיפה זה שלא בא קהל. אתה יושב שם לבד באולם נפלא של 470 מושבים, מסך ענק. זו למעשה הקרנה פרטית במחיר של כרטיס רגיל. שם ראיתי את "נערה עם קעקוע דרקון" – אבא שלי ואני בשורה טובה באמצע, ואחד שישב לבד בשורה האחרונה ואונן. שם אנחנו רוצים להקרין.
י: בדיוק ראיתי איזה ספיישל של קווין סמית', ואיזה חצוף אחד שאל אותו איך משיגים כסף לסרט. הוא פשוט המליץ לו לגנוב כרטיסי אשראי.
נ: מה שנחמד, זה שהיחיד שהכיר ואהב את קווין סמית' מכל האנשים שהשתתפו ב"חתולים" היה שמוליק וולף.
ז: זה נכון! פעם אחת הוא ניגש אליי ואמר: "אילן. אה, יובל. אתה קווין סמיס הישראלי." הוא גם לא שומע כל-כך טוב. כשהוא מדבר איתי בטלפון זה תמיד: "יובל, אני שומע יריות". אבל הוא בחור כלבבי. לפעמים הוא מזמין אותי לראות סרטים של ג'רי לואיס. הוא גם ער בלילה.

טוב, הוא מבוגר. אלה שעות הפעילות של אנשים מבוגרים.
ז: הוא לא כזה מבוגר. כולה בן 40.
י: 39. זו עבודת איפור מעולה, של נדב ויובל. הם בעצם עשו את כל האיפור בסרט.
נ: לקחנו קורס.

למה אין בארץ מספיק קומדיות? זה ז'אנר אהוב ופופולרי, אבל הביקוש רב על ההיצע.
י: קודם כל, אנחנו רק בני 29. לא הספקנו יותר. אבל אם אתה רוצה תשובה רצינית, לדעתי זה כי אנשים לא מאמינים שהם יקבלו על זה כסף מקרנות הקולנוע. אלא אם כן אתה במאי בעל שם שרוצה לעשות קומדיה, ואז יתנו לך. אנחנו אפילו לא הגשנו.

טוב, אבל לכם היה את אבי נשר שתמך בכם מנטלית ואמר "פשוט לכו לצלם".
י: אתה לא יכול לטעות כשאתה אומר למישהו "צא לצלם". גם אתה היית צודק אם היית אומר לנו לעשות את זה.
ז: כן, אבל אם אורון שמיר היה לנו "לכו לצלם", אני לא יודע אם היינו…
י אבל הוא היה צודק.
ז: זה כן. לא יודע אם זה היה עושה את אותו אימפקט, אבל הוא היה אומר משהו נכון.

לפתע, בעודנו ישובים בכיכר השעון אשר ביפו המושלגת, חלף על פנינו אבי נשר בכבודו ובעצמו! החתולים התנפלו עליו כגורי אדם המשליכים עצמם אל חיקו של אבא שהרגע חזר הביתה מיום העבודה.
אבי: "הו, כל החתולים פה! מה קורה, הכל בסדר?”

אבי נשר, המנטור של הסרט – יש משהו שאתה רוצה להגיד על תלמידיך לשעבר בסם שפיגל?
אבי: תלמידים מצטיינים. כתב יד מאוד קריא. כל אחד מהם היה תורן בשעתו. נהדרים.

אבי נחפז לשוב אל דרכו, שכן הוא מצוי באמצע העבודה על סרטו החדש "פלאות". הופעת האורח הבלתי צפויה שלו הזכירה לי את העובדה שהכנתי כמה וכמה שאלות הקשורות אל תרומתו לסרט. למשל, ביקשתי לשמוע על מה שהייתה אמורה להיות הפתיחה המקורית של "חתולים", במהלכה נשר מבקר בירקון ונטרף בידי חתולים רצחניים. יהונתן נזכר: “ביום שסיפרנו לאבי את הרעיון לפתיחה, והוא הסכים לשחק בסרט, הלכנו לראות כולנו את "פיראנה 3D”. לא האמנו, אבל הם גנבו לנו את הפתיחה. אמנם בלי אבי נשר, אבל שוט ביי שוט מה שרצינו. נדב סייג: "אבל הם עשו את זה קצת יותר מדי דל. אנחנו תכננו משהו גדול. אבל נפרגן להם, אנחנו גם מאוד אוהבים ומושפעים מ"פיראנה" המקורי".

אז מה קרה שהפתיחה עם אבי נשר נפלה?
ז: האמת היא שהיו עוד כמה רעיונות לפתיחה. יהונתן כתב סצינה על שלוש מגה-בייבז שנופשות בירקון ופולות כינים אחת מהכוס של השניה..
י: לא בדיוק. לאחת מהן היו כינים והיא קפצה למים כדי לשטוף את זה, ואז נאכלה בידי החתולים המוטנטיים.
ז: זה בעצם היה אמור להיות טייק אוף על הכינה נחמה של מאיר שלו.
י': כל הסרט, כמו שהוא עכשיו, הוא בעצם טייק אוף על הכינה נחמה.

תגידו, הסצינה עם הבחורה העירומה שרצה בשדה בלי קשר לכלום = הומאז' לקולנוע של נשר?
י: אחרי הראף קאט, נותרנו עם חצי תאוותנו בידנו. לא כל מה שרצינו להכניס לסרט נכנס. רצינו בחורה עירומה ולא הייתה. אז צילמנו השלמות.
ז: הבנו שאין עירום נשי בסרט וזה משהו שצריך לתת עליו את הדין. זה חוטא לז'אנר.
י: אגב, הקלטנו לה מחדש את הסאונד עכשיו, הוא אדיר.
נ: איך קראו למקום הזה שהקלטנו בו בגרמניה את הפוליז?
ז: צרפת קראו לו. צרפת תחת הכיבוש הנאצי.

הו, תהיתי מתי זה יגיע. יובל/זאביק, ידוע כבעל אובססיה קלה לאדולף היטלר. אשמח אם תענה על השאלה הבאה – רכבת א' יוצאת מנקודה אלפא במהירות ביתא. כמה יהודים על הרכבת?
יהונתן: ביתא דיגיטל?
זאביק: אם כך התשובה היא DCP.

תגידו, בתור יוצרי קולנוע צעירים, רציתי לשאול אתכם – מי יותר שווה דנה פרידר או חיה הלפרין?
ז: תמר גוז'נסקי.
י: חיה הלפרין, בנאדם.
נ: בתרגום של הסרט לאנגלית שולמית אלוני הופך לברברה וולטרס. אם זה עונה לך על השאלה.

בהחלט. ואתם לא חושבים שהסרט שלכם קצת שוביניסטי?
ז: דווקא זה שיש רק בחורה אחת בסרט מפנה עליה את כל הזרקור, לא?
י: הכי הפתיעה אותי תגובה של ידידה מחו"ל. היא צחקה מכל הבדיחות, אבל הפריע לה הייצוג הנשי בסרט. מצד אחד, תמיד ידענו את זה, אבל חשבנו שהצחוקים והז'אנר ישכיחו את כל העניין הפמיניסטי. מסתבר שלא.
נ: לי דווקא הייתה פרשנות נשית לסרט. אני פשוט לא זוכר אותה.
ז: זה היה יפה – האגם הוא הרחם.
נ: נכון. זה בעצם סרט על פריון. האגם יוצר חתולים יש מאין. כמו שנשים עושות – יוצרות חתולים יש מאין.
י: אני אגיד לך יותר מזה. זה סרט על אדם שבשביל לאבד את בתוליו ולהיות עם מישהי, מאבד גם את יד ימין שלו.
ז: בשוט מסויים בסרט הוא מאבד את יד שמאל, כי פישלנו עם הקונטיניואיטי וצילמנו לא נכון.

אילו עוד בעיות קונטיניואיטי יש בסרט?
נ: אין הרבה דברים המשכיים. אין הרבה קונטיניואיטי בסרט.
י: במיוחד בדם ופציעות. שזה יופי. אגיד לך יותר מזה – לפעמים יש בסרט דם לפני שמישהו נפצע. עד כדי כך.
נ: הכביסה לא הייתה מספיק טובה.
ז: אני יכול לחזור להיות יובל?

ודאי שאתה יכול. רציתי לדעת מה הפרוייקט הבא שלכם. כלומר, מלבד שנ"צ.
יהונתן: טרילוגיית סרטי נינג'ה באורך 2 דק' כל אחד, לכבוד פסטיבל קולנוע דרום הקרוב, שיצא בקול קורא לצלם סרטוני נינג'ה קצרים. מאוחר יותר הטרילוגיה תצא לספריות הוידאו בשתי קסטות.

מה עם סרט ההמשך המיוחל "חתולים על סירת מנוע” עם הטאגליין “הם חוזרים – ממונעים"?
יהונתן: מחכים לנתוני הקופות.

על מה עוד אתם עמלים בימים אלה?
נדב: לי יש מפעל.

מפעל למה?
נדב: לכל מה שצריך.
יובל: זה גם טיק טק, זה לא סיפור בשבילו.
נדב: אבל אני לא מוציא חשבוניות.

רציתי לדבר איתכם על הפרופס בסרט.
יובל: כן, יאללה, בוא נדבר קצת על הסרט. בוא נדבר עליך.
נדב: אז מאיפה השם אורון?

דודה שלי.
יהונתן: זה אור קטן?

לא! זה שילוב של אור ורון.
יובל: אבל זה יוצא כמו אור קטן כזה, לא משמעותי.

כזה אני – לא משמעותי. אפשר לחזור לפרופס? הם היו מאוד מושקעים בעיניי.
יובל: מה היה מושקע בעיניך?

נגיד, איך שסיפרת לאמא שלי על הסרט "חתולים על סירת פדלים", מיד היא שאלה אם הוא מתרחש בירקון. הסירת פדלים עשתה לה מיד אסוציאציה נכונה. זה כאילו הפרופס כבר בכותרת.
יובל: אמא שלך היא לא פרופס.
נדב: אמא שלך היא לא פרופס!
יובל: היא אמא שלך, בנאדם! זה לא צורה להתייחס אליה ככה.

רציתי באמת לדבר על הילדות שלכם.
נדב: זו שמועה. של יהונתן לפחות. הוא נולד בגיל 19 למשפחה מאומצת. הסרט שהשפיע עליו יותר מכל סרט אחר הוא "אומנת על שרירים”. והוא ניזון בעיקר מלבבות דקל משומרים.
יובל: לסבא שלי היה מפעל צמיגים. לאביו קראו אדולף מנדלסון. עוד לפני שהשם נהיה… והוא נראה שתי טיפות מים כמו אבא שלי, רק עם פאות לחיים בלתי אפשריות. ומה אפשר לעשות עם כזו שושלת? אני עושה מה שאני יכול.
נדב: לסבא שלי היה בית מרחץ. שם עברה עליי ילדותי. כל האיזור היה מתרחץ שם. ביוטה. הייתי מורמוני עד גיל 6.
יובל: מכיר את הסרט "חטיפתה של אליזבת' סמארט? שודר בהולמרק בזמנו. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי – של נדב.
נדב: ההבדל היחיד הוא שלסבא שלי קראו סמארק. סבא סמארק. בסרט הם שינו את זה לסמארט. זה נשמע יותר חכם.

האם גם "חתולים על סירת פדלים" מבוסס על סיפור אמיתי? האם איזושהי טראומה בעברכם השפיע על היצירה?
יובל: כן. הסרט "קונגו”.

אולי זה המקום להזכיר שאינני זוכר כלום מאותו הלילה, וכל הראיון הנ״ל תומלל מתוך מכשיר האייפון שלי, שהקליט הכל ובגבורה. בשלב זה נדמה כאילו נפסקה ההקלטה ואז חודשה מנקודה מאוחרת יותר, מה שהעניק לכל העניין אפקט של "גלגל חסר" אשר התקבל בהבנה בימי הגריינדהאוס על-ידי הצופים. בתקווה שתקבלו זאת גם אתם הקוראים בהבנה, נמשיך מהיכן שנשמעו סימני ההקלטה הבאים. אם אין ממש רצף של שיחה או קשר בין השאלות – אני מאשים את אייפון. למשל, נדב ויובל המליצו לי על תסכית רדיו שיצרו, שמו "דב קליין והחבילה המסתורית" והוא שודר בעבר בגל"צ עד שנגנז בעקבות יותר מדי אפקטים של פלוצים. מי יודע איך הגענו לדבר על כך? אצרף את הפרק הראשון, רק כי חיבבתי את הרפתקאותיו של דב, ואז נמשיך הלאה בשאלות והתשובות, לפני שהראיון ייצא משליטה לחתולין.

תגידו, לא היה אמור להיות באיזשהו שלב ספינאוף של צופי הים?
יובל: על זה אנחנו לא מדברים.
יהונתן: שקרים מתועבים.
נדב: שמועות זדוניות.
יובל: זו רכילות. אתה יודע, זה מחיר התהילה.

ומתי אתם עושים ריאליטי?
נדב: אני חי בריאליטי.
יובל: והריאליטי חי אותו.

יהונתן, מה בעצם עושה מפיק?
נדב: כסף. יהונתן עשה המון כסף מהסרט.

למה הברווזים בירקון לא הופכים למוטציות? יש סיבה המדעית?
יובל: הגן החתולי הוא זה שיוצר את ההפריה המוטנטית. בעוד שגן ברווזי לא.
יהונתן: זו סיבה אחת. הסיבה השניה היא שהאדמירל, ששופך לירקון את החומרים הרדיואקטיביים, הוא ברווז. והסיבה השלישית היא שברווזים צפים וחתולים – שוקעים.
נדב: אנשים מן הישוב חושבים שהם מבינים משהו בחומרים רדיואקטיביים. אבל בעצם יש בורות גדולה בתחום. אנחנו עשינו תחקיר.

וגם שברתם שיאים. הבנתי שמלבד שיא ישראל בצילום על מים, שהיה שייך ל"אבא גנוב 3” שברתם גם שיא נוסף.
יובל: זה נכון, השתמשנו בהכי הרבה ליטרים של דם מזוייף. אנחנו הסרט עם הכי הרבה שפריצים בקולנוע הישראלי. שפריצים זה אנחנו. אנחנו תמיד משפריצים מחדש.
נדב: אצלנו, הנערת מים חילקה דם.
יהונתן: קראו לה מעיין ואן דם.
יובל: צריך להיזהר לא לצחוק על אנשים שלא שילמנו להם.
יהונתן: אז מתי מתחילים את הראיון?
יובל: זה כל הזמן עבד, האייפון המקליט הזה שלך?

לקראת סיום, האם יש לכם טיפ לקולנוענים צעירים?
יהונתן: אל תעשו סרטים. מי שעושה סרטים מתאבד.
נדב+יובל: כלל אצבע לכל דבר שאתה מגיש בחיים – שיהיה ארוך דיו, שיהיה רהוט (בלי טעויות כתיב) ושיהיה בפונט ראוי (אריאל בטקסט, בגודל 13 או 14, וקורייר ניו בכותרת).

אולי מספיק רגע עם השטויות שלכם? אולי נדבר על נושאים בוערים?
יובל: נורא מלחיץ אותנו מה שקורה עכשיו בדרום. זה אומר פחות כרטיסים. אנחנו מעוניינים שהמצב יגיע לנירמול.

נירמול זה כמו כשנרדמת לך היד?
יהונתן: לא, זה נימלול.

בטוח? כי אני חושב שזה קורה אצלי עכשיו…

בנקודה זו ההקלטה נעצרה. רעשים משונים נצרבו בזכרונו הדיגטלי של אייפון ואחריהם צרחות של מישהו שנשמע כמוני, מתעורר בתוך מה שנשמע כמו צוללת. התלוננתי שאני מרגיש נירמול בידי הימנית. החתולים מיהרו להרגיע אותי והסבירו שנקטעה לי היד. הם שמו לי חדשה במקום. ועוד בטרם הספקתי להפנים או אפילו להבין מה התרחש, יהונתן בר אילן קם ועזב את שולחננו בריצה, משאיר את שני חבריו ואותי להתמודד עם הסיטואציה, החשבון ועם המלצרית שעיניה יורקות כפור מצמית. אני יכול רק להגיד שאני לא זוכר איך זה נגמר אבל ששרדתי כדי לספר, וגם שמאוד כדאי לכם לצפות בדבר הזה ששמו "חתולים על סירת פדלים". הוא הרבה יותר מצחיק מהראיון הזה.