סקירה כפולה: שני סרטי משוררים של גידי דר – "המשורר" ו-"שיין"

לפני מספר שנים יצא לי לפגוש לראשונה במשורר הרחוב אברהם שיין. כמו שקורה עם כל לקוחותיו, גם אליי הוא פנה במשפט הקבוע שלו: “היי, אתה אוהב שירה?”. עד היום יש אצלי את שרכשתי ממנו תמורת כמה מטבעות – ספרון שירה וסימניה שעליה הכיתוב: "כל הלילה הייתי עסוק בלהמציא לך שם חיבה". במהלך השיחה הקצרה שניהלתי עימו, הוא התפאר בשני דברים. ראשית, בעובדה שפעם היה מנהל בנק בכיר והיום הוא מתפרנס ממכירת שיריו והגיגיו לעוברי אורח. שנית, התגאה בכך שאפילו צילמו עליו סרט. ברם, רק השבוע יצא לי לצפות סוף סוף ביצירה, הודות לבמאי גידי דר (“האושפיזין”) אשר שיחרר הוצאות די.וי.די מחודשות של שניים מסרטיו. אחד דוקומנטרי והאחר עלילתי, שניהם עם משורר בתפקיד הראשי.

בסרט התיעודי, שנקרא בפשטות "שיין", דר ומצלמתו עוקבים אחר שגרת יומו של משורר הרחוב העירוני, נביא החורבן חסר השקט. כמה מטריד לגלות את התגובות הנגעלות של אנשים כאשר מופנית אליהם השאלה: “אוהב שירה?”, כאשר חלקם הגדול הגיב כאילו הוצע להדביקם באיידס. או שאולי ייתכן וחזותו הכריזמטית והמפחידה של שיין הטילה עליהם מורא. הסרט חופר וחוקר בעברו הנורמטיבי לחלוטין של האיש וצולל פנימה אל נבכי נפשו המסוכסכת כדי לנסות ולפצח את מקור שליחותו – להפיץ את ספרוני השירים שלו ברבים. מסתבר ששיין מנהל קשר מורכב למדי עם אלוהים, אותו הוא מכנה "הוא".

ברם, מעניינים יותר הם קשריו עם בני אדם. הסרט חושף את משפחתו של שיין – אשתו לשעבר, בת זוגו הנוכחית והניו-אייג'ית, אימו הייקית ושני בניו שהם כמו שני חצאים של אישיותו. האחד ניחן בסגנון הדיבור הלירי אך מתפרץ של אביו, כמו גם בנחרצות ובתכלסיות שלו. השני הוא אחד האנשים הרגישים שיצא לי לפגוש דרך מסך באחרונה. מעין ילד-מבוגר שלא רצה להתפתח ולהתבגר. הייתי בהחלט שמח לצפות גם ב"שיין" שהיה מורכב אך ורק מחומרים תיעודיים דווקא על אורן שיין. הרי את אביו ממצים בתוך כמה דקות, ממש כמו במפגש אקראי עימו ברחוב. וכמו בהרבה סרטים דוקומנטריים, גם הפעם החיפוש אחר "אקשן" שקוף מדי, כמו למשל הסצינה אצל מומחה לקבלה. לכן, הסרט היותר מרתק מבין השניים שבמדור זה, הוא העלילתי.

"המשורר" הוא סרט קצר, כחצי שעה אורכו, אשר נעשה מספר שנים לפני "אדי קינג", הפיצ'ר המוכר של דר. שולי רנד, בתפקידו הקולנועי הראשון, מפגין משחק מצויין כמשורר בתי קפה רהוט אך בו בעת גם גמלוני עם מילים. כפי שהוא מסביר בפתיחה, הוא רוחש כבוד רב לשפה, בניגוד לסובבים אותו, אבל המילים גם מתפזרות מפיו ללא שליטה. בוקר אחד הוא עד לתאונת פגע וברח ומוזמן לתחנת המשטרה לצורך גביית עדות. לשוטר שחוקר אותו (משה איבגי, בלוק צ'פלינאי משהו) אין ממש סבלנות לטיפוס האקסצנטרי שמולו, אשר לא זוכר שום דבר מיוחד מזירת הפשע כיוון שאינו מתעניין בדברים חומריים. עם זאת, הוא כתב שיר בעקבות המאורע. כלומר, על השוטר לנתח שיר כדי לפתור תעלומה ולפענח מטאפורות בשביל רמזים.

מעבר לעובדה שמדובר ברעיון מבריק למדי, גם הביצוע פנטסטי. שני השחקנים מתנהלים מעולה זה מול רעהו, הדיאלוגים שכתבו דר ודני ווסרמן מניחים את הדעת והצילום השחור-לבן של אמנון זלאיט הוא בחזקת אמנות: מבליט את כל מה שיפה בכיעור של תל-אביב, הופך את כרם התימנים לציור של Escher ואת חדר החקירות לתפאורה של פילם-נואר. באופן אירוני, סרט זה מספר יותר על משוררים תמהוניים כמו אברהם שיין מאשר הסרט התיעודי על חייו. בקיצור, אחלה דאבל פיצ'ר. רק חבל שלא יצאו צמד הסרטים הלא-ארוכים הללו, במארז אחד.

"שיין”. בימוי: גידי דר, ישראל 1999, 48 דק', עברית עם תרגום באנגלית.

"המשורר”. בימוי: גידי דר, ישראל 1988, 30 דק', עברית עם תרגום באנגלית.

הסרטים נצפה באדיבות האוזן השלישית והבמאי גידי דר.

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-15.3 ובאתר עכבר העיר אונליין.