"דונומה", סקירה

בטרם אפנה לעיסוק בסרט האחרון בו צפיתי במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, אפתח בתהיה לגבי תרבות היציאה מן האולם באמצע הסרט. תופעה אשר קשה לי להבין אותה. כבר שילמת כסף על סרט, האם הצפייה בשעה נוספת ממנו תהיה סבל גדול עד כדי כך?

מובן שיש נסיבות מקלות. בפעם האחרונה שאני יצאתי מסרט באמצע, זה היה עקב הרגשה פיזית ממש לא טובה (את הסרט דווקא אהבתי). יש גם אנשים אשר מתבקשים לשוב באופן מיידי לעבודה, למשל מנתחים או חיילים שבדיוק נקראו למלחמה.  במקרה של הסרט הנידון, הוא הוקרן ברגע האחרון עם תרגום לאנגלית בלבד, מה שגרם לחלק מן הצופים כלל לא להיכנס לאולם ואפשר להניח כי אחרים עזבו כעבור מספר דקות. אבל בסרט הזה רוב האולם עזב, בשלבים שונים של ההקרנה, כולל מספר צופים שעשו זאת דקות ספורות לפני תום הסרט. דומה כי ציון הסטטיסטיקה הזו היא עדות חזקה יותר לכוחו של הסרט מאשר כל טקסט שאני אכתוב או לא אכתוב. אך זו לאו דווקא עדות שלילית.

יש סוג מסוים של סרטים הזוכים ליחס מסוג זה בקרב חלקים גדולים מן הקהל, חלקם דווקא חביבים מאוד על כותבי בלוג זה. למעשה, מספר היציאות המינימלי בסרטים האחרים בפסטיבל הקולנוע הצרפתי היה סוג של הפתעה. כנראה שהסרט הנידון שייך לסוג המאתגר יותר של יצירות, סוג של סרטים המנסים לפנות לקהל בדרך קשה ולא מתחנפת, דרך שהיא לעיתים מעצבנת בכוונה ולא פעם מולידה רגעים קולנועיים מפעימים. מאידך, לפעמים הסרטים הללו הם אכן יומרנות לשם יומרנות. בכל אופן, יש משהו מפתה לעסוק דווקא בסוג כזה של סרטים. אז אני אנסה.

דונומה Donoma

הבמאי דז'ין קארנאר יצר את הסרט הזה בשיתוף פעולה עם קרובים וחברים ובעזרת תקציב של 200 דולר בלבד. לעובדה זו נחשפתי רק בתום הצפייה, אבל היא רק הבהירה לי את התחושה כי מדובר ביצירה לא מתפשרת אשר מאמינה בדרך הקולנועית שלה ואוהבת אותה. זאת למרות שאין זו דרך מרהיבה במיוחד ולא תמיד היא מספקת את הפתרון האידאלי לסיטואציה אותה היא מבקשת להעביר. אבל יש בסרט תחושה כי כל שוט הוא שוט שהבמאי רצה, בין אם הוא מצולם "לא טוב" ובין אם הוא נעזר בקומפוזיציה מדויקת. מאידך, העדר היד המכוונת ותקציב גדוש גם מתבטאים בכך שהסרט ארוך מדי ולדעתי בנוי באופן אשר לא בהכרח מיטיב עימו. היבט אחר לגביי הסרט הוא העובדה כי רואים שהוא צולם במצלמה זולה, אשר רוב הזמן מוחזקת ביד ורועדת בסגנון "דוגמה 95". אבל נדמה לי כי זהו חלק מן הסגנון אשר ביקש הבמאי לייצר.

בכל אופן, תקציב וסגנון הם לא העיקר, אלא הסיפור אשר רצה להבמאי להעביר. במקרה הזה, מדובר בסרט המספר כמה סיפורים במקביל. מוטב לומר: מתאר מספר דמויות במקביל, כי למרות שחלק מן העלילות בסרט יכולות לעבוד היטב כסיפור קצר, עיקר העניין הוא במבט על הדמויות  ובכניסה לעולם שלהן, לאו דווקא ברגעי הדרמה או השינוי.

אלו הן הדמויות העיקריות: מורה צעירה לספרדית אשר במהלך עימות עם תלמיד תיכון בעייתי פותחת עימו ברומן אגרסיבי/תוקפת אותו מינית (אני קרוב יותר לעמדה השנייה לגבי משמעות האירוע); התלמיד עצמו וחבריו לספסל הלימודים; חברתו של התלמיד המתמודדת עם מחלת הסרטן של אחותה ועם ספק חוויה דתית, אשר שמה אותה במצב בעייתי כי היא אינה מאמינה באל; בחור המחזר אחריה שכן מאמין באל, וגם סוג של נזיר עני שהיא רואה ברכבת; בחורה המחליטה לנסות לחיות בשתיקה בחברת גבר עליו היא אינה יודעת דבר; חברתו לשעבר של אותו גבר ועוד כמה דמויות הקופצות לרגעים ספורים.

הסרט נפרש על פני יותר משעתיים וגדולתו היא בכך שהוא אינו עוצר את הסצנות ברגע ה"נכון". הוא נותן להתרחשות להימשך עוד מעט, או מתחיל בטרם קורא דבר בעל עניין לסיפור או להבנת הדמות. התוצאה אינה רק הדגשת הריאליזם, אלא גם מבט קומי ואוהד לרוב, על רגעים קטנים בחיים, על הטבע של בני האדם כשהם לבדם, או כאשר הם באים במפגש עם אדם אחר או עם חוויה דתית.

הסרט מעלה לא מעט טיעונים לגבי הדת, היחסים בין בני אדם, או באופן ישיר יותר בין המינים ובין גזעים שונים. אך הוא לרגע לא מטיף לאף עמדה, אלא נותן לקהל לשפוט במצבים אשר הם לא פעם (או בכל פעם) חורגים מן הסטראוטיפ הצפוי. מצד שני, הסרט כל הזמן מדגיש את היותו סרט, על ידי שינוי ביחס המסך והבלטת הצילום, דבר היוצר מעט ריחוק וגם מצריך השקעה מצד הקהל. רק באמצע הסרט הבנתי עד כמה ההשקעה הזו שווה את המאמץ, בערך בנקודה בה הנהירה האיטית לעבר היציאה הפכה לנהירה המונית.

יש לציין כי לפחות החלטה אחת של הסרט תרמה לכך שלקח לי זמן להתחבר אליו: הבחירה לפתוח את הסרט דווקא עם הדמות של המורה לספרדית, שהיא בערך הדמות היחידה בסרט אשר רוב הזמן לא הזדהיתי עם המעשה שלה, פשע לכל דבר, ודומה כי היא מסרבת להכיר בכך. נכון כי בסופו של דבר גם הדמות הזו זוכה לכמה רגעים בה מבינים אותה יותר, אך יש בה משהו וולגרי שמנוגד לרוח הכללית של הסרט ולכן צרם לי שהוא נפתח דווקא איתה. מצד שני, ייתכן ויש כאן בחינה של הקהל על ידי הצגת הנקודה הקיצונית והבלתי מתפשרת ביותר בסרט דווקא בפתיחה. מה גם שקשה לי לחשוב על נקודת פתיחה אשר הייתה משרתת היטב את הסרט.

בכל אופן, מדובר ביצירה שעל אף הקושי המסויים שהיא מייצרת מומלץ לחובבי קולנוע להתמודד איתה. גם מפני שהיא מנסה לעשות קולנוע איכותי בתקציב זעום ובעיקר כי היא מנסה לעשות קולנוע יוצא דופן, לטוב או לרע.