"בושה", סקירה

מאוד קשה לפעמים להרגיש שייך למין האנושי, שכן נראה לעיתים כאילו כל מה שמעניין אותו זה לוותר על האנושי ולהתמקד במין. הקונפליקט בין שתי המילים הללו, שלא לחינם פעורה ביניהן תהום של רווח בודד ואין הן מחוברות במקף, מתחדד ומצטלל בסרטו החדש של האמן-שהפך-לבמאי סטיב מקווין, "בושה" ("Shame") שמו. אבל הוא נוכח בחיינו כל העת, אפילו בפריים טיים של הערוץ הנצפה במדינה.

לפני מספר שבועות חבר שאל אם כבר ראיתי את הנאום של סער מ"האח הגדול", בו הוא מתמודד לבדו מול עדר של ימנים – ויכול להם. כאשר בדקתי את העניין, כיוון שלצערי אינני צופה בתוכנית, נוכחתי לדעת שמדובר בשיחת היום. הרשת הייתה מוצפת בתגובות לאירוע הפוליטי, בנוסח "סער הצליח לעמוד בגבורה ולשאת נאום שמאלני לעניין". המשך המשפט הקודם חשף כי הוא עשה את כל זה ללא חולצה. מבט מעמיק יותר גילה בפניי כי כל התגובות התמקדו למעשה יותר בפיגורה של הדובר מאשר בדבריו. אחרי עוד אכזבה מן הרדידות והשטחיות המהוות את הבסיס לחברה בימינו, נזכרתי בדוגמה טריה יותר לנקודת המבט הציבורית והפופולרית הזו – האובססיה לחזות בכוכבי קולנוע עירומים.

מאז שנחשף בפסטיבל ונציה לפני כחצי שנה, ואצלנו בפסטיבל הקולנוע הבריטי לפני כחודש, “בושה" הוא קודם כל הסרט שבו נחשף איבר מינו של המטאור הקולנועי מייקל פאסבינדר, כמו גם ערוותה של השחקנית העולה קרי מאליגן. שני פרפורמרים בהתהוות, שני סמלי סקס בפוטנציה. כך משווק הסרט באופן בלתי אמצעי, כך הוא מועבר מפה לאוזן – הסרט שבו שני כוכבים חדשים וזוהרים מתפשטים ואף מנהלים חיי מין פעילים (אבל לא זו עם זה). הרי אף אחד לא ירצה לראות יצירה נועזת ודקונסטרוקטיבית על הגבר האורבני העכשווי, אבל כולם ישמחו לנעוץ מבט בין הרגליים של השחקן הלוהט. מכיוון שבקרב הזה אין לנצח, הברירה היחידה היא להצטרף לצד המביס. אז אין ספק כי "בושה" הוא הסרט שמוכיח באופן חד משמעי כי מייקל פאסבינדר הוא לא רק פרצוף יפה. יש לו גם זין ענק.

פאסבינדר מגלם את ברנדון סאליבן, גבר ניו-יורקי בשנות השלושים לחייו. הוא חי טוב, עובד במשרד גדול ומחליף בחורות כמו גרביים. וגם בחורות בתשלום. וגם כאלה שמספקות את השירות דרך האינטרנט. בין לבין, כשהוא ממש חייב, הוא ניגש לבדו לשירותים המשרדיים. בדיוק כאשר הוא נמצא על סף איבוד שליטה בנושא המכתיב את שגרתו, אחותו סיסי (קארי מאליגן) מגיע לביקור. מערכת היחסים הלא פתורה בין השניים, אשר תתבהר במהלך הסרט, כמו גם הניגוד הקיצוני בין האופי וסגנון החיים הכה שונה של שתי הדמויות – הכל יוביל את גיבורנו למסע התפרקות נפשית וגופנית.

בכל תקציר ובכל כתבה על הסרט הוזכרה בקפידה ה"עובדה" שמדובר בסרט על מכור למין. ובכל כתבה כזו גם היה טוקבק שמזכיר את ההופעות החשובות באמת – פין ופות של שחקני קולנוע. סליחה, זין וכוס כמובן, הרי לא נרצה להרגיש כמו ילדים בכיתה ז' המצחקקים ומתרגשים למשמע המילים הללו. אבל רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, גם אם זה אומר להחריב את המסיבה – “בושה" הוא אחד הסרטים הכי לא סקסיים שראיתי בחיי. ומכיוון שיש בו המון המון (המון) סצינות סקס, בוטות או מרומזות, אין ספק כי מדובר בבחירה של היוצר. מי שיגיע כדי להתגרות, ימצא את עצמו די נגעל בסיום, שכן הבמאי דווקא רצה להגיד לו משהו. באופן אישי, מה שהצלחתי לשמוע בין הגניחות, הוא שמדובר בסרט על אדם שמפחד מאינטימיות. הוא רוצה בה מאוד, אבל לא מצליח להתגבר על החשש, ולא יודע איך להשתנות. ההתמכרות שלו למין היא הסימפטום, לא שורש הבעיה. המשגלים המזדמנים מהווים עבורו פורקן הכרחי, או חוויה רבת עוצמה, אשר ממלאת לרגע את הכמיהה שלו לקרבה אנושית. אבל חום אמיתי מרתיע אותו. ניתן לראות זאת בסצינות המשותפות עם אחותו וכן במערכת יחסים זוגית-נורמטיבית הנרקמת בינו ובין עמיתה למשרד.

סיסי היא לא רק בחורה מאוד מינית ומשוחררת, אלא גם חבקנית ומתרפקת. כיוון שברנדון רגיל לעשות הפרדה ברורה בין שתי התכונות, נוצר אצלו דיסוננס המכביד עליו ונוצר גם הקשר המתקרב-מתרחק בינו ובין אחותו. כאשר היא לוטשת עיניים אל הבוס שלו (ג'יימס בדג' דייל), ברנדון מבקש שתרד ממנו משום שמדובר בגבר נשוי. ברם, לו עצמו אין שום בעיה לשלוח אצבעות לא תמימות אל מקומות אינטימיים של נשים זרות, למרות שהרגע סיפרו לו שבן זוגן נמצא בקצה השני של הבר. במקרים אחרים הוא ממש לא טורח לברר האם הטרף הנוכחי שלו נשואה או לא. כלומר, מה שבאמת יפריע לברנדון בקשר בין אחותו ובין הבוס שלו הוא הקירבה שתיווצר. קירבה שהוא עצמו לא מסוגל לעמוד בה, תרתי משמע, כפי שניכר בסצינה היחידה בסרט שמובילה לסקס ולא מקיימת.

זהו אינו עוד סרט על התמכרות למין, אלא על התמכרות כתחליף לדבר האמיתי, להתמודדות. סצינת הריצה עוצרת הנשימה, במובן המילולי ביותר של הביטוי, מדגימה זאת היטב. בכלל, “בושה" מכיל כמה וכמה מן הסצינות המרשימות ביותר שניתן למצוא כעת בבתי הקולנוע. סצינת הדייט, למשל. או השלכת אוסף הפורנו לפח, רגע שאני מודה שגרם לי להזיל דמעה. זה אולי נשמע מוזר, אך הסרט המנוכר הזה בהחלט פונה לעיתים גם אל הרגש, פשוט באמצעים שאנו רגילים לשייך אליהם התגרות מינית ותו לא. לו היה הגיבור משליך את אוסף הבולים שלו, אחרי שבמשך סרט שלם האובססיה הזו הרסה את חייו – אני מעריך שהייתי נרגש באותה המידה. מקווין ממשיך לפתח את סגנונו הקולנועי שהחל בסרט הביכורים שלו, “רעב" ("Hunger"), גם הוא עם פאסבינדר בתפקיד הראשי. זה אומר שוטים ארוכים, ממושכים, מרשימים, לצד רגעי עריכה פתאומית ורבת עוצמה. הסרט הוא הוכחה לכך שכישרון של במאי יכול לקחת תסריט בינוני ורצוף כשלים, של אבי מורגן ("אשת הברזל") במקרה זה, ולחלץ ממנו ייחוד ואמירה.

תורמים לכך גם שני השחקנים הראשיים, אשר מלבד התערטלות פורנוגרפית לחלוטין (בתחילת הסרט פאסבינדר משתין לעיניי המצלמה) גם משתמשים ביכולות הדרמתיות שלהם כדי ליצור את המתח בין שני האחים. פאסבינדר מראה עוד פן של כשרונו הניכר על ידי גילום דמות של גבר שנפשו חצויה – הוא מאופק וחנוט בצעיף הקבוע שלו כלפיי חוץ, אבל מכיל הר געש של רגשות ודחפים הכלואים בפנים. הליהוק של שחקנית שיש בה משהו אובדני ועצוב כמו מאליגן, במקום פתיינית סקסית במובן היותר קלאסי, מתגלה כקריטי. מאליגן מוסיפה אופי לדמות שנכתבה כאוסף מניירות, גם אם היא מפריזה לעיתים במשחקה.

"בושה" הוא סרט שמאוד מפתה להכתיר כחלול או ריקני, שכן זוהי התחושה עימה הוא מותיר את צופיו. במיוחד בעקבות סיקוונס הסיום והשוט הסופי והמצויין. ברם, מילים כאין אלה מעידות לא פחות על המשתמש בהן מאשר על הסרט, אשר ללא ספק כיוון לכך. אוכל להעיד על עצמי שכה פחדתי לקרוא לו כך על סמך תחושתי, עד כי ייתכן וחיפשתי בו משמעויות נסתרות קצת בכוח. אולם, גם אם מניעי החיפוש מלאכותיים, העיקר שהושגה תוצאה. המסר שהותיר בי הסרט הוא – עשו אהבה, לא סקס. אחרת החלל הריק יישאר, אולי אף ייפער. בסוף עוד תמצאו את עצמכם צופים בכוכבי ריאליטי שנושאים נאומים פוליטיים כאשר הם לבושים לגמרי. אולי אף תאלצו להקשיב לדבריהם.

הטקסט הנ"ל התפרסם בשינויים קלים בעכבר העיר אונליין