"רמפארט", סקירה

כותרת המשנה של "רמפארט" ("Rampart") מבטיחה לנו את "השוטר המושחת ביותר שנראה על המסכים". מכיוון שסרטי שוטרים בכלל ושוטרים מושחתים בפרט הם נושא קולנועי שחוק מאין כמוהו, הבטחה שכזו יש בה גורם המייצר אוטומטית עניין, אבל גם סכנה מוחשית. מפתה להתחיל להשוות את דמותו של דייב בראון, בגילומו של וודי הרלסון, לאייקונים קולנועיים של שומרי חוק שסרחו. הצרה היא שהשוואה שכזו לא לגמרי מוציאה את "רמפארט" מנצח, אפילו לא יחסית לשנים האחרונות. ברנדן גליסון גילם ממש השנה שוטר מאוד לא קונבנציונאלי בקומדיה השחורה והמבריקה "שומר חוק" ("The Guard"), בעוד ניקולס קייג' שיחק היטב בתפקיד הראשי ב"פקד מושחת" ("Bad Lieutenant"), מעשיה אפלה ומאוד משונה. אז אם לנסח מחדש, “רמפארט" מציע את דמות השוטר הכי האניגמטית ובעלת הנטייה הקיצונית ביותר להרס עצמי שנראתה על המסכים לאחרונה. וגם זה משהו.

הסרט קרוי על שם המחוז המשטרתי בו הוא מתרחש, אי שם בלוס אנג'לס של שנת 1999. אותו דייב בראון שנלמד להכיר במהלך הסרט, הוא חתיכת טיפוס. הוא לא אוכל, אלא מעשן. יש לו שתי נשים לשעבר, שהן אחיות (סינתיה ניקסון ואן הייש), מכל אחת מהן יש לו גם בת. בניגוד לרוב השוטרים הקולנועיים, הוא לא ממש מסתובב עם שותף אלא דבק בקטע סולו. הגזענות והנטייה שלו לאלימות ולהתחכמויות מסבכת אותו בצרות כאשר מצלמה אקראית קולטת אותו מכה נמרצות אדם שהתנגש בניידת שלו. בנוסף לבלאגן, מוצאו של הקורבן מעורר סערה תקשורתית ובראון מתחיל לאבד חברים בתחנה. שניים מהצ'יפים הגדולים (סטיב בושמי וסיגורני וויבר) ישמחו לראות אותו נופל, כאשר נראה שחברו היחידי הוא איש חוק לשעבר (נד ביטי) שהיה מיודד עם אביו. אורח חייו ההרסני של הגיבור ודאי לא מסייע לו להשיג את מטרתו, כאשר הוא צולל מטה מטה, בספירלה של כאוס הזייתי.

למעשה, זהו מעין תיאור התפרקות של דמות, אשר מלכתחילה לא כל הברגים שלה היו מוברגים עד הסוף. דייב הוא אדם אימפולסיבי מאוד, שנראה כאילו אין לו באמת תוכנית גדולה ומרובת שלבים להשגת מטרותיו. הנרקוטיות שלו בכל תחום אפשרי הופכת אותו לנבל אמיתי. נשים אולי נופלות בקסמו הכריזמטי ומלא הביטחון לכאורה, אבל שום דבר טוב לא יכול לצאת מקשר עם בנאדם כזה. הסרט מדגים זאת היטב באמצעות רומן שמנהל הגיבור עם דמות שרוטה לא פחות ממנו – עורכת דין חריפה אותה משחקת רובין רייט, אולי השחקנית שמזדקנת הכי יפה בהיסטוריה של הקולנוע העכשווי. גם הכשרון לא הלך לשום מקום במקרה שלה. כאשר דייב מנסה ליצור קשר חברי עם חייל בדימוס שהפך להומלס נכה, בגילומו המצמרר של בן פוסטר, אנו מבינים שגם חבר הוא לא יודע להיות. יתר הקשרים ומערכות היחסים בחייו דפוקות עד הסוף אף הן, במיוחד האופן בו הוא מתייחס אל שתי נשותיו לשעבר ואל בנותיו המתבגרות. וודי הרלסון בהחלט עושה עבודה מרשימה בתפקיד הראשי, כאשר הוא מצליח לעורר אמפתיה ראשונית המתחלפת בהדרגה ברחמים ואז בשנאה. אבל השאלה היא למה לכתוב מלכתחילה דמות ראשית שהיא פשוט, סליחה על הביטוי, חרא של בנאדם שמביא על עצמו את כל הדברים הרעים שקורים, וגם מגיעים לו?

את הקושיה יש להפנות ראשית אל התסריטאים. “רמפארט" החל כפרוייקט של ג'יימס אלרוי (“סודות אל.איי” או "L.A Confidential" במקור) ובהמשך שוכתב ואף בויים בידי אורן מוברמן, ישראלי לשעבר הפועל בהוליווד. מוברמן חתום ככותב ובמאי על אחד הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר של 2009 – “השליח" ("The Messenger"). גם במקרה של סרט הבביכורים שלו שיתף פעולה עם הרלסון, פוסטר ובושמי וגם שם חילץ מכל השחקנים והשחקניות שלו הופעות-על. אבל בעוד הסרט ההוא היה מאוד מכוון מטרה וכלל כמה וכמה שיאים קולנועיים ורגשיים, “רמפארט" נראה קצת כמו ניסוי כלים של במאי המשתעשע באמנות הקולנוע.

זה מתחיל מהמבנה הסיפורי שפשוט מתפרק ומתמוסס בידיים תוך כדי צפייה. באופן אישי קל לי להצביע על הנקודה המדוייקת בה הסרט איבד כיוון והתנפץ לרסיסים על רצפת האולם עבורי (הפעם הראשונה בה רואים את הגיבור אוכל). אבל יש לי תחושה שלכל צופה יהיה זה רגע אחר מתוך 108 הדקות של הסרט שיגרום לו להתנתק מן החוויה, אולי אף להרים ידיים. לרגעים נדמה כאילו הבמאי עושה זאת בכוונה ומקבל החלטות שפועלות נגד השכל הישר והדרכים המקובלות, דווקא כדי לשלוף את הצופים שלו החוצה מתוך הסרט. כך למשל, בסצינת חקירה פנימית של המשטרה את דייב על התקרית שהחלה את נפילתו, המצלמה של בובי בוקווסקי חגה במהירות סביב פני הגיבורים הישובים בשולחן עגול. הבחירה האמנותית ברורה – בדיון על אי היכולת להאמין למצלמה של עובר אורח, כיוון שהיא לוכדת רק חלק מן האירועים, גם מצלמתו של הסרט עצמו מתעתעת בצופה. אבל התוצאה היא סחרחורת אמיתית וזו אפילו לא החלטת הצילום או העריכה הכי מוזרה בסרט הזה.

בסופו של עניין, "רמפארט" מבקש לספר את סיפורו של אדם שובר מוסכמות, אשר האגוצנטריות שלו תעלה אותו לגדולה ואז תרסק אותו מטה בעוצמה. הוא מבקש גם להעניק לקהל שלו חוויית צפייה מבלבלת ומטשטשת, כזו שאף עלולה לגרום לצופה לסיים את הסרט עם תחושה מאוד לא נעימה. ואולי בעצם זו הייתה המטרה העיקרית של הסרט החריג הזה.

הטקסט הנ"ל פורסם באתר עכבר העיר אונליין.