מכתב פתוח למפיצי הסרטים (ולקהל) בישראל

מפיצים יקרים,

ראשית כל והכי חשוב, אתם חייבים לזכור ולצאת מנקודך הנחה שאני בעדכם. אינני אחד מאותם מתנגדים נחרצים ואני מקפיד להחמיא כשאפשר, אבל גם לזעוק חמס כשצריך. באופן כללי אני חושב שאתם עושים את עבודתכם נאמנה, שהשתפרתם מאוד בשנים האחרונות ושחוץ מאיזה שם עברי מביך במיוחד מדי פעם או גניזה תמוהה – אין לנו באמת חילוקי דעות. מספיק לחשוב על אוסקרים של שנים עברו, בהם הצופה היה רואה את הסרטים רק אחרי חודש מרץ (אחרי הטקס) ולהשוות זאת למצב הנוכחי. לדוגמה, אני זוכר הקרנה מחתרתית של "ארץ קשוחה" בראשית 2008, אשר סירב להגיע ארצה לפני האוסקרים. כיום, רוב רובם של התותחים הכבדים באוסקר מגיע אלינו באיחור מינימלי של חודש-חודשיים והכי חשוב – לפני הטקס עצמו. בעונת הקיץ המצב מסונכרן אף יותר וסרטים חדשים נוחתים כאן במקביל לבכורתם בארה"ב. באופן עקרוני, אני מרגיש שכמעט כל הסרטים המסחריים שאני מעוניין לראות במהלך שנה נקובה יהיו זמינים מתישהו בקולנוע. עם דגש גדול ושמן על "מתישהו".

אז אני פונה אליכם כידיד. יכול להיות שאני אהיה קצת ציני וקוטר בהמשך, אבל הכל בא ממקום חיובי. השנה היא 2012. הזמנים השתנו. אתם לא יכולים, פשוט לא יכולים, לעכב הפצה של סרט בשלושה חודשים ולחשוב שלא יהיו לכך תוצאות. אתם לא יכולים להפגין שוב ושוב ניתוק גורף ממגמות שמסתמנות ואז לבצע תמרונים של הרגע האחרון, מבלי שיהיו לכך השלכות שליליות מבחינתכם. אנסה להסביר את התהליך שמתרחש כאשר סרט יוצא בארץ באיחור ניכר משאר העולם. כי למרות שאני מניח שהוא ברור, אינני רואה צעדים למניעת כל מה שנובע ממנו. אחר-כך אנסה להסביר למה לאנשים מוסריים ומצפוניים ממש לא אכפת להוריד סרטים ולבסוף אמנה כמה מהסיבות בגינן אני, כן אני – אוהב לראות בבית (ניסוח שמאפשר לי לשים קצת אריק איינשטיין לפני שצוללים פנימה, כי השיר הזה תקוע לי בראש כבר מלא זמן, כאילו בלי סיבה)

רוצים דוגמה לניתוק? אין מצב שאתם מוציאים את נציג איראן לאוסקר, "פרידה" ("A Separation"), רק השבוע. כל מי שרוצה לראות אותו, כבר עשה זאת. בין אם באופן חוקי, שכן הוא זמין בדי.וי.די כבר חודשים, ובין אם באופן הפחות לגיטימי של להוריד אותו. אתם יודעים מה, אולי "פרידה" הוא דוגמה לא טובה. המקרה שלו מסובך כיוון שהאיראנים עצמם עשו סיפור שלם מלהקרין אותו בארץ, והמפיצים שכן זכו בו, קולנוע "לב", עשו תרגיל מחוכם כדי בכל זאת להנחית אותו על המסכים ועוד לפני האוסקרים. אז מצד אחד אני אמור להודות על כך שבכלל יש לי אפשרות לצפות בסרט על מסך גדול עם תרגום לעברית, אבל השורה התחתונה היא שחלק עצום מהקהל הפוטנציאלי שלו (אני למשל) כבר צרך אותו מזמן.

המצב דומה גם על המסך הקטן. ממש היום קראתי שהוט רכשה את "Black Mirror", המיני-סדרה הבריטית המבריקה והמדוברת. כלומר, שהייתה מדוברת בחודשים האחרונים וכולם כבר ראו דרך האינטרנט, הזינו אינספור דיונים אינטרנטיים בעד ונגד טכנולוגיה (הנושא המרכזי בו מתעסקת הסדרה), דיונים שהפכו לגחלים שכבר כמעט וכבו לגמרי. אני מעוניין להתמקד בקולנוע כי טלוויזיה זה משחק אחר לגמרי, אבל זורק גם את הדוגמה הזו משום שאני בטוח שהסדרה הזו תשווק כלוהטת במיוחד, מה שיעיד על תחושת הניתוק ההולכת וגוברת בין האנשים שאחראים על סיפוק תוכן לבין הקהל שצורך אותו.

דוגמה נוספת מעולם הקולנוע בשנה החולפת הוא המקרה של "קאטפיש" ("Catfish") – סרט שכל כולו גימיק והייפ אשר יצא בארץ חצי שנה אחרי בכורתו בארה"ב (הרבה יותר עם מחשיבים פסטיבלים, אבל ניחא) ועוד העז להתהדר בכותרת המשנה "הסרט שכל העולם מדבר עליו", כך בזמן הווה. כמובן שזה עובד גם להיפך – איך ייתכן ש"הערת שוליים" לא חזר לסיבוב ניצחון בבתי הקולנוע כאשר הוכרז כמועמד לאוסקר? למה הוא מוקרן רק בבית קולנוע וחצי, במקום לתת הזדמנות למי שעדיין לא ראה או שמע עליו (בהנחה שיש כאלה אנשים) להשלים פערים לפני טקס האוסקר?

היה שלב מסויים בו "הוגו" נדחה עד אחרי טקס האוסקר, ואז מיד הוחזר לבכורה של כמה ימים לפני הטקס. אני זוכר במדוייק את המחשבות שלי, שהתחילו ב"אין מצב שאני לא רואה את הסרט הזה לפני האוסקר, הוא יהיה מועמד למלא פרסים", המשיכו ב"אבל אי אפשר להוריד אותו, הוא בתלת-מימד" והסתיימו שוב במחשבה הראשונה שגברה על חברתה. למזלי, "הוגו" חזר למועדו המקורי של לפני הטקס, אבל רק אחרי הכרזת המועמדויות. כלומר, ב-22 בינואר נודע שהוא נדחה, וב-26 הוא פתאום בכלל לא נדחה. עכשיו, אם אני ידעתי שהסרט ישחק תפקיד מרכזי באוסקרים, גם אם לא הערכתי עד כמה – איך זה שמפיצי הסרטים לא ידעו? זאת העבודה שלהם לא פחות משזו העבודה שלי. אני זה שצריך אותם כדי שידווחו לי מה חדש בעולם, שידעו על דברים לפני שהם קורים, שיזהו להיטים לפני שהם התלהטו. או שאולי התפקיד הזה כבר לא רלוונטי בעידן הנוכחי.

מכאן אני עלול להסיק מסקנות נמהרות וזדוניות לפיהן המפיצים כאילו חיכו לברר בדיוק כמה מועמדויות יהיו לסרט, כדי לקשט את הפוסטר. או שאולי ייתכן וחשבו שמספר זכיות עדיף על מספר מועמדויות, ולכן יש להפיץ את הסרט אחרי הטקס. ואם אני נגרר לספקולציות כאלה, זה רק מפני שכל המהלכים של המפיצים מדוברים היום הרבה יותר מאשר פעם. כך שהציבור יכול לשער ולנחש את כוונותיהם כפי שהוא מבין זאת לנכון, במקום שתהיה שקיפות מלאה בנושא ואולי אפילו שיתוף פעולה. כרגע, המפיצים מתנהגים כאילו הם מבינים ויודעים הכי טוב מה הקהל רוצה, כאשר בימינו אפשר פשוט לשאול אותו והוא יענה מיד וב-140 תווים לכל היותר. בגזרה זו ראוי לציין לטובה את "לב", שמאוד מחוברים לקהל שלהם ומקפידים להיות אינטראקטיביים מדי פעם. בין אם זה בתחרות יצירת סרטונים ברוח "הארטיסט" או בסקר המופלא מלפני מספר שנים בו הקהל בעצמו התבקש להמציא שם עברי לסרטו של מישל גונדרי "Be Kind, Rewined" שהפך ל"קדימה, תריץ אחורה".

דוגמאות לסרטים שיצאו כאן אחרי שכל מי שרצה כבר צפה בהם ממש לא חסרות. אבל זה רק מחליש את הטיעון שלי, הופך אותו לקטנוני לגביי מקרים ספציפיים. מה שחשוב כאן הוא התמונה הגדולה, על המסך הגדול. כאשר סרט נדחה או נגנז בארץ, אנשים שומעים עליו. אולם, הם לא מעוניינים לחכות עד שיגיע אל בתי הקולנוע, משום שבתרבות של היום אין דבר כזה דחיית סיפוקים. במילים אחרות, כאשר מפיצי הסרטים עושים פרסומת ומשקיעים בפוסטר של סרט חביב כמו "מים לפילים" ("Water for Elephants") למשל, הצופה אשר הזדמן לקולנוע רושם את השם וניגש אל האינטרנט כדי להוריד אותו. הוא רוצה את הסרט עכשיו ומיד, וממש לא מעניין אותו מתי יקרינו אותו, אם בכלל. אז אתם אולי חושבים שאתם עושים פרסומת להוצאת הדי.וי.די המאוד זריזה שלכם, אבל אתם בעצם מפרסמים את אתרי ההורדות.

בקצב הזה, לא ירחק היום שבו אנשים יסתובבו בבתי הקולנוע וספריות ההשאלה מאותה הסיבה שהם מסתובבים בחנויות דיסקים – כדי לקבל רעיונות. ואז למלא את האייפונים שלהם ברשימות של "צריך להוריד", במקום לרכוש את המוצר, חלילה. מה גם שאנשים קשובים לטרנדים עולמיים, שומעים על סרטים חדשים מדי יום, מסתקרנים מהם, ובמקרה הטוב מתבאסים שהם לא מוצאים אותם בלוח ההקרנות. במקרה הפחות טוב, הם אפילו לא בודקים מתי ואם יגיעו לקולנוע, אלא מיד מחפשים איזו גרסה באיכות סבירה להורדה. אם הסרט כבר קיים והוקרן מתישהו ברחבי העולם, המושג "זמן המתנה" לא קיים יותר בעידן הדיגיטלי.

אז תגידו שהבעיה היא באנשים, שמוכנים "לבצע פשע" במקום לחכות בסבלנות. אז אני אגיד שבישראל אין באמת אכיפה בנושא ואין חוקים ספציפיים שהופכים, דה פקטו, את העניין ללא-חוקי. בארה"ב, ה-FBI יכול להיכנס אליך הביתה, פחות או יותר, אם הורדת סרט. מדיניות הענישה כלפיי מפעילי אתרים מסוג זה הולכת ומחמירה. ובארץ? לא ממש שמעתי לאחרונה על איזה משפט סנסציוני מסוג זה. אני מצטער להגיד את זה, אבל כל מי שאני מכיר מוריד סרטים. אני באופן אישי יכול להיתמם, אבל זו לא חוכמה – יש לי גישה כמעט בלתי מוגבלת גם אל בתי הקולנוע וגם אל ספריות ההשאלה, אז אני לא באמת צריך להוריד. אבל הגישה הזו נובעת מהעבודות שבחרתי, שמצידן נבעו מהאהבה שלי לקולנוע והמצוקה שהייתי שרוי בה בתור צרכן סרטים, שגר מרחק שעה וחצי נסיעה מבית קולנוע קרוב. אתם לא באמת יכולים להגיד לאדם כזה לא להוריד סרט, כי אין לו באמת אופציה אחרת. ואני מדבר פה על חצי מדינה, בהערכה גסה. איזה פתרון אתם מציעים להם? ואיך אפשר לשפוט אותם בכלל?

לגביי החצי השני, אלה שיש להם ברירה אבל בכל זאת מורידים. בואו ננסה להבין גם אותם. בואו ננסה לחשוב ביחד על סיבות להישאר בבית ולראות סרט, במקום לקום ולצאת אל בית הקולנוע. כי אני אישית יכול לחשוב על לא מעט סיבות כאלה. רובן ככולן לא באשמת המפיצים, אבל היא נובעת מאיזה חוסר מקצוענות כללי, "ישראלי" וסחבקי כזה, ובעיקר גורמות באופן ישיר או עקיף למצב הנוכחי, לפחות לגביי. אני שב ומסתכן פה בקטנוניות, אבל גם מאמין שכל קורא או קוראת יהנהנו נמרצות לנוכח סיבה אחת לפחות מן הרשימה שמטה. ומספיקה סיבה אחת בשביל לגרום לאותם אנשים לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים מהקולנוע הביתי אל בית הקולנוע.

איכות ההקרנה
תמונה – גייט לא נכון, צבעים מוזרים, תמונה לא בפוקוס. מקצוע המקרין הוא לא מה שהיה פעם. תעירו אותי כאשר המהפכה הדיגיטלית תיגמר וכל מה שמקרין בקולנוע יצטרך לעשות יהיה ללחוץ פליי. או אז, הסרט עצמו לא יהיה יכול לטעות בפרמטרים או להישחק.
סאונד – ללא ספק התחום המשתפר ביותר בשנים האחרונות. רמקולים שרופים ומצרצרים, או סראונד שנשמע מזוייף הם נחלת העבר. כמעט כל בית קולנוע שתיכנסו אליו היום יישמע מצויין. אבל גם המערכת בבית שלי, אז למה לטרוח?

התרגום
את הסרטים שאתם מורידים באינטרנט מתרגמים ילדים חסרי השכלה במקרה הטוב, או תוכנות תרגום אוטומטיות במקרה הפחות טוב. כמה מהטעויות שלהם כבר נכנסו לפנתיאון, כמו למשל "Caucasian" שהפך ל-"קווקזי" או הביטוי "All Hell Breaks Loose" שתורגם למשהו כמו "הגיהנום איבד את הבלמים".
אבל כאשר צופים בסרט בבית הקולנוע, טעויות תרגום מפריעות הרבה יותר מאשר בבית. לסרט שהורדת בדרך-לא -דרך, קל מאוד להחליק איזה שיבוש אקראי. אבל לאנשים שזהו המקצוע שלהם? מדובר בחוויה חזקה מספיק בכדי לשלוף את הצופה החוצה מתוך הסרט בפראות, בדיוק ההיפך ממה שהקולנוע אמור להציע. והתדירות רק הולכת וגוברת. בחודשים האחרונים יצאתי מסרטים כמו "הרפתקאות טינטין", "החבובות" ו-"היורשים", כאשר במקום לדבר על הסרט נושא השיחה הראשון היה טעויות בתרגום. ברור שזו לא אשמת המתרגמים, שעובדים בקבלנות וצריכים לתרגם במהירות על אנושית, ולא אשמת הברונים שרודים בהם – ולא אשמת אף אחד. זו בכלל אשמתי שאני כזה פיינשמייקר עד כי זה מפריע לי שמישהו הוסיף לי איזה ערוץ פרשנות לא ברור מתחת לתמונה, במקום לתרגם את המילים שהשחקנים אומרים.

התלת-מימד
הנשק החדש-ישן של הקולנוע נגד אחותו הקטנה והקופסתית. גדול יותר, מרהיב יותר, וישר בתוך הפרצוף שלכם!
אם תורידו את הסרט התלת-מימדי שלנו, אומרים לנו, תפספסו שליש מהסרט. מימד שלם. הסרט הרי תוכנן ועוצב כך שיתאים לצפייה דרך משקפיים כהים ו…טוב, זה כבר לא מדוייק. רק סרט או שניים בשנה עונים להגדרה הזו. את עשרות האחרים לא ראיתי, ובמקרה של חלקם דווקא נכחתי באולם בזמן שהם הוקרנו. פשוט לא ראיתי אותם דרך המשקפיים הכהים. "שודדי הקאריביים 4" היה עובד לי הרבה יותר טוב בצפייה ביתית ושטוחה, כי אז אולי הייתי רואה מה קורה על המסך בסצינות הליליות, שהן כמחצית מהסרט. כרגע זה בעיקר מקור לתסכול. וזה גם עולה יותר מסרט רגיל, משום מה.

הקהל
קולנוע הוא חוויה חברתית, כך היה מאז שחר ימיו. אין כמו לצחוק יחד עם המון אדם, לקבל מימד נוסף לסרט אימה בזכות איזו צרחה מבוהלת של מישהי (או מישהו) שאינכם מכירים ולהרגיש את הדרמה מרטיטה את הלב של שורת אנשים זרים היושבים לימינכם ולשמאלכם.
כן, בטח.

אנשים, אני מוכרח לתת לכם מראה על איך אתם נראים ומתנהגים בקולנוע – אתם בהמות. אתם אנוכיים באופן שלא היה אמור לאפשר לכם להתרבות. ואתם מתחשבים בסביבה שלכם בערך כמו אנשים שמעשנים "לא לכיוון שלך". אם אולם קולנוע היה מעלית, אתם לא רק הייתם מפליצים בה, אלא ממש… טוב, הבנתם את הרעיון. ואם אתה חושבים שאני מגזים או דוחה, תסתכלו על עצמכם בפעם הבאה שאתם בקולנוע.
אבל אני שוב לא מאשים אתכם, את החינוך של ההורים שלכם או את משרד החינוך באופן כללי. אני מאשים רק את עצמי, על שאני מרבה ללכת לקולנוע לבד. מה שאני צריך לעשות זה ללכת יותר עם חברים ואז אני אהיה זה שהורס לכולם את הצפייה. זה שלא סותם את הפה לא משנה כמה הוא לא מצחיק, שמביא שקיות ניילון רק כדי לרשרש בהן, שבודק מה שלום הטלפון הנייד והמסנוור כל דקה, שמפיל את הטלפון על הרצפה כי הוא מסנוור, שמחפש אותו שעה כי הוא יקר ומישהו עוד ידרוך עליו, שמקבל שיחה, שעונה לשיחה וצועק (אבל בלחש) שהוא לא יכול לדבר כי הוא רואה סרט. החדש של קלוני. דווקא טוב בינתיים. למה לא אמרת שהורדת אותו? טוב, נדבר אחר-כך. נשיקות. כן. כן. טוב. אז יאללה. ביי.
ואז קם והולך לשירותים שלוש פעמים באמצע הסרט, אבל דואג קודם להתיישב בדיוק באמצע בשביל זה, כדי להפריע לכמה שיותר אנשים. כמובן שאכנס לסרט באיחור ואתעקש לשבת במקום שהכי קשה להגיע אליו, ואז מיד אשאל את שכניי הזרים מה הפסדתי, מי זה על המסך ומה הוא רוצה (כי קראתי דייויד מאמט ואני יודע מה צריך לחפש בסצינה. בכלל, אני מאוד אוהב קולנוע). אולי אם אתחיל להתנהג כך, רק אז אבין באמת את החוויה הקולנועית הזאת שכולם מדברים עליה. כי כרגע, לשבת לראות סרט לבד בבית נשמע לי כמו הדרך היחידה לראות סרט.

שלכם,

אורון, קהל ומתוסכל