פסטיבל הקולנוע הבריטי 2012: "חוש מושלם" ו"סוף שבוע"

אתמול כתב עופר על שלושה מתוך עשרת הסרטים שמוקרנים בפסטיבל הקולנוע הבריטי הנפלא שמתחולל ברגעים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ.

אני אמון עכשיו על שני סרטים נוספים מתוך התוכנייה, שניהם סיפורי אהבה על שני בני אדם ששואפים לקרבה זה לזה אבל הקיום שלהם והעולם בו הם חיים סותר את השאיפה הקמאית שלהם. האחד בעולם אפוקליפטי בו מגיפה עושה שמות באוכלוסיית העולם; והשני בחייהם של גברים צעירים בבריטניה. וזה נדמה לעיתים כאפוקליפטי לא פחות.
הראשון הוא "חוש מושלם" ("Perfect Sense"), הדרמה הרומנטית של דיויד מקנזי, והשני הוא "סוף שבוע" ("Weekend"), מהמדוברים והיפים של שנת 2011 בקולנוע, שבהקשרו גם קיבלתי הזדמנות לראיין את במאי הסרט אנדרו האיי.

"חוש מושלם" (Perfect Sense)

ב2003 הוקרן בארץ, כמעט במקרה, סרטו השני במספר של הבמאי הסקוטי דיויד מקנזי. הסרט, ששמו המקורי הוא "Young Adam" ובעברית תורגם ל"הזר" מסיבה כלשהי, היה לאחד הסרטים היותר מסקרנים ויפים באותה שנה. זהו סיפור קטן, אפור ועכור על בחור צעיר שנכנס בין זוג נשוי ומבוגר ממנו. יואן מקג'רגור, פיטר מולאן וטילדה סווינטון – רגע לפני שהפכה לשחקנית מוכרת לקהל הרחב – הובילו את הסרט שהיה משופע במוזיקה נפלאה שהלחין דיויד ביירן וללא מעט סצנות חושפניות למדי של מק'גרגור וסווינטון.
"חוש מושלם" הוא השישי של מקנזי ושיתוף הפעולה הראשון שלו עם מק'גרגור מאז "הזר". זהו אולי סרט קצת פחות מאתגר ומרענן מסרטם המשותף הקודם, אבל הוא בכל זאת אחת מהדרמות הרומנטיות המוצלחות לאחרונה, ובה מסופר על זוג אוהבים (מק'גרגור ואווה גרין מ"החולמים" ו"רחם") שמתקרב זה לזו בזמן שמגיפה לא ברורה שוללת את אוכלוסיית העולם מהחושים שלהם. זה מתחיל בריח, עובר לטעם ואז לשמיעה וראייה.
החלק היותר מעניין בסרט, בעיניי, הוא הניסיון של מקנזי והתסריטאי הדני קים פופץ אאקסון, לתאר את ההסתגלות הכמעט קלה מדי של האנשים לעולם המשתנה. באיזו קלות אנו מוותרים על הדברים שאנחנו לא יכולנו לדמיין את חיינו בלעדיהם, והאם זה מעיד במשהו על חשיבותם או שמא על דרך החיים שלנו? זו אחת מהשאלות המעניינות שעולות מהצפייה. מעבר לזה קצת קשה להבין האם המסר של הסרט הוא דידקטי כמו "בסופו של דבר אהבה היא הנחמה היחידה בעולם" או שמדובר במשהו קצת יותר מורכב, אבל לזכותו יאמר שהוא מצליח גם לייצר את הדיון הזה וגם לא שוכח לרגש ולהביא להתאהבות בשתי הדמויות הראשיות. לראייה, זאת הפעם הראשונה מאז "החולמים" שאני מבין מה אנשים מוצאים באווה גרין. וזה לא מעט.

רגע ספציפי אחד משמח שאני בכל זאת רוצה להפנות את תשומת לבכם אליו, הוא סצנה בה הזוג צופה בהצגת רחוב של ליצנית עם כינור. הליצנית הזאת כל כך נפלאה שעל אף שזהו הרגע היחידי שלה בסרט היא נשארת בראש הרבה אחר כך. לאחר הצפייה ביררתי מיהי השחקנית המסקרנת הזאת וגיליתי להפתעתי שלא רק שנתקלתי בה בעבר, זה גם היה בתפקיד ראשי. מדובר בגיבורה של הסרט הרומני "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", אנאמריה מארינקה. היא מדהימה ואני לא יכול לחכות לפעם הבאה בה שאתקל בה.

"סוף שבוע" (Weekend)

סיפור אהבה יפה ומיקרוסקופי שמתחיל בערב אחד בו נתקל ראסל בגלן במועדון. מה שאמור להיות סטוץ מוצלח ותו לא הופך על פני סוף שבוע אחד למערכת יחסים מורכבת שצריכה להתקיים כנגד יותר מדי מכשולים חיצוניים ופנימיים.
"סוף שבוע" מצליח לעמוד ברף הציפיות המאוד גבוה שקבעו לו המבקרים ברחבי העולם, שהכתירו אותו כאחד הסרטים הטובים של 2011. יש משהו מאוד כן ואמין בתיאור החיים המודרניים שסובבים סביב רצונות מתנגשים של שני צעירים. התסריט, שאולי אפשר לפתור אותו כ"דברני מדי", למעשה כתוב להפליא וטומן בחובו המון רבדים, חלקם אפילו מטא-קולנועיים, והתפתחות מדודה ומרתקת. כך גם אפשר לומר על המבע הקולנועי של הסרט שנדמה כדל וריאליסטי אבל בעצם מביא עם כל פריים יופי גדול.
להצלחה של הסרט עוזרת בוודאי הופעתם של שני השחקנים הראשיים. טום קאלן, אורח הפסטיבל שגם זכה בפרס השחקן המבטיח בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי שחולקו לאחרונה, הוא ראסל הרגיש והמשווע לקשר; וכריס ניו מגלם את גלן, הבחור שמשתמש בכריזמה ובקסם שלו כדי להסיט את תשומת הלב מהפגיעות הגדולה שמובילה את מעשיו.

יש לי בכל זאת כמה השגות לגבי עומק הצגת הדמויות החד-מיניות ב"סוף שבוע" – שאני באופן אישי עדיין לא משוכנע לגמרי שאין בו מן הבעייתיות מכמה סיבות שונות – וההקשר היותר רחב שלו בקולנוע ההומו-לסבי של השנים האחרונות.
ובדיוק בגלל זה, ומעוד סיבות נוספות ומרתקות לא פחות, יארח סינמטק הרצליה אותי ואת ליאור אלפנט מהבלוג "רוזבאד" לשיחה מקדימה לפני הקרנת הסרט ב16 לחודש. בואו.