"W.E. – וואליס ואדוארד", סקירה

בתוך W.E – וואליס ואדוארד, סרטה החדש והשני במספר של הזמרת מדונה כבמאית, נחבאים שני דברים שאני באופן אישי מאוד מתעניין בהם. הראשון הוא סרטים של במאים שמביאים את עצמם ואת סיפורים האישי אל המסך על ידי הקבלה לדמות אחרת, והשני הוא סרטים שנוצרו לווא דווקא על ידי אנשי קולנוע מובהקים.
כאשר ציירים ומוזיקאים ניגשים לביים סרט הם יוצרים התנגשות מרתקת בין שתי אומנויות והתוצאה היא איזשהו כאוס נהדר של קולנוע שלרגע נשלט על ידי אומנות אחרת. כך קורה בסרטיו של הצייר ג'וליאן שנאבל ("בסקיאט", "לפני שהלילה יורד", "הפרפר ופעמון הצלילה") או בסרטיו הראשונים של הרוקיסט רוב זומבי ("בית 1000 הגופות" ו"דחויי השטן") וכמובן בסרטו היחיד של מעצב האופנה טום פורד "סינגל מן" שיוזכר בהחלט גם בהמשך.
כך גם מדונה מביאה עימה את עולם האופנה והפופ בו היא חיה כבר כמעט ארבעה עשורים, ובד בבד גם את ההקרבה שעשתה בגיל מוקדם מדי כאשר הניחה את חייה ופרטיותה בצד לטובת התשוקה שלה ("תשוקה" במובן של passion ולא של desire).
אלו מייצרים סרט שנקודת הפתיחה שלו עובדת לא רע אבל מתבלה ככל שהסרט מתקדם.

אז רגע. בואו נעשה את זה מסודר.

אדוארד השמיני מתאהב עד כלות באשת חברה אמריקנית בשם וואליס סימפסון, שנשואה כבר בשנית. אהבתם כל כך גדולה שאדוארד, שזה עתה הפך למלך בריטניה, מוותר בשבילה על התואר ומפנה את גבו למדינתו ברגעים בהם המפלגה הנאצית הולכת ומתחזקת, ומעביר את המלוכה לאחיו הקטן והמגמגם.
כמובן שהעלילה הזו נשמעת לכם מוכרת, זהו הרי הסיפור שממנו בקע "נאום המלך", זוכה האוסקר של השנה שעברה. אבל על אף ש"W.E." ו"נאום המלך" חולקים את אותם מאורעות היסטוריים, לא יכולים להיות שני סרטים שונים יותר ביתרונותיהם ובחסרונותיהם.
בזמן שדרמת המלוכה הבריטית הפופולארית מ2011 הייתה סרט בריטי מעונב וממלכתי מדי, W.E. נדמה כמו רפרוף מהיר במגזין אופנה יוקרתי או צפייה בפרסומת לבושם שמעט יצאה משליטה. שלא כמו שזה נשמע, ולפחות לחלקו הראשון של הסרט – אין זה נאמר לשלילה כלל וכלל.

הצילום, המוזיקה והעיצוב של W.E מרשימים בצורה יוצאת דופן. כאשר הסרט נפתח ומפציץ את העיניים והאוזניים באימג'ים מהירים (מהירים מדי לעיתים) ומנקרי עיניים, יש בו משהו סוחף ומסעיר. כמות ההשקעה והכישרון שהושקעו בפס-הקול, בשמלות, הז'קטים, הליפסטיק, הסומק, הרהיטים, כלי השולחן והטפטים, מעידים על כך שעבודה רבה ולא מבוטלת כלל הושקעה בסרט. למרבה הצער ככל שהסרט מתקדם העין מתרגלת אל היופי המיוחד הזה, הקערה מתהפכת על פיה ואנו נותרים מול החסרונות הגדולים והמשמעותיים של הסרט, שמתעצמים מול עינינו.

מדונה, שכתבה את התסריט עם אלכס קשישיאן, לא הסתפקה רק בסיפור אהבתם התובעני של אדוארד ו-וואליס אלא גם הוסיפה עלילה מקבילה, בסגנון "השעות" ו"ג'ולי וג'וליה", המתרחשת בימינו אנו. בעלילה זו, צעירה הכלואה בנישואים איומים מוצאת נחמה בסיפור האהבה המפורסם הזה.
שני הסיפורים האלו נכתבו ונהגו באופן הדל ביותר שניתן להעלות על הדעת, חלשים הרבה יותר מהעושר הויזואלי שבהם הוטבעו. הדיאלוגים שהושמו בפי הדמויות נשמעים רוב הזמן יותר כמו הערות שוליים אותם שחקנים משרבטים לצד הטקסט שלהם כדי לפענח את רצונות הדמות, ופחות כמו משפטים שאנשים רגילים אומרים. אם זה לא מספיק – וזה מספיק בהחלט – בימוי השחקנים לא עושה חסד עם אף אחד. דוגמאות: דיאלוג דרמטי להחריד שמתרחש בזמן ששתי הדמויות סובבות סביב עץ, וואליס רצה ומפילה את עצמה על המיטה בבכי, והתרפקות עצמית מוגזמת בעת נגינה בפסנתר, אם לציין כמה, מייצרים אווירה של קלישאתיות וחובבנות. על סף הפארודיה.

כאשר הכתיבה והבימוי לוקים קשה מאוד לשחקנים לצאת טוב מהסיפור, קל וחומר שחקנים שאינם משופשפים במיוחד כמו אלו שליהקה מדונה. את וואלי המודרנית מגלמת אבי קורניש – גרסת הבייבי של שרליז ת'רון, כפי הנראה – שהקסימה אותנו בעבר בזכות תפקידיה ב"קנדי" לצידו של הית' לדג'ר וב"כוכב בהיר" של ג'יין קמפיון. קורניש אינה עומדת כאן מול שעתה היפה. אפשר לומר אפילו שהיא מבצעת את אחד התפקידים הרעים של השנה, ומפחיד לחשוב שהכישרון שלה עלול להתבזבז על סרטים כגון זה וכמו "סאקר פאנץ'" המוקדם יותר. את הגברים בסרט מגלמים שלושה שחקנים לא מוכרים שסביר שלא יעלו על גל התהילה בעקבות עבודתם כאן.
בזכותם ולעומתם יוצאת אנדרה רייזבורו, בתפקיד וואליס סימפסון, כשידה על העליונה. פניה המעניינות והקסם של דמותה מעידות על כך שהייתה פה הברקה ליהוקית. אופן העיצוב שלה וגינוניה מזכירים באופן שבלתי ניתן להתבלבל בו את מדונה עצמה, בתקופת האוויטה שלה. על פניו מדונה אולי נשארה מאחורי המצלמה אבל היא מצאה את הדרך בכל זאת להכנס פנימה, כפי שבמאים רבים כדוגמת וודי אלן או טים ברטון עושים.
בסצינות של רייזבורו קל לקלוט מה הייתה המשיכה של אייקון הפופ לסיפור הזה ולדמותה של וואליס, והיא עושה כל שהיא יכולה כדי לייצר הקבלה בין הדמות, השחקנית והבמאית.

באספקט הזה גם מסתתר החלק המעניין יותר של W.E עליו כתבתי בהתחלה. כאשר עולה השאלה האם הבמאית מנסה לספר לנו את סיפורה האישי שלה עצמה, כאישה שבעקבות תשוקתה (לגבר אצל וואליס, למוזיקה אצל מדונה) יצא שהקריבה את פרטיותה בשלב מוקדם של חייה, וככל שהפכה למפורסמת יותר כך הפסיקו לראות בה בן אדם. דווקא בעקבות הפרשנות הזאת צורמת ההכנסה הכוחנית והמיותרת של הסיפור המקביל של וואלי העכשווית. קיצוץ ליטרת הבשר הזו היה הופך את W.E. למהודק יותר, סוחף יותר, ומונע מאיתנו כמה מהסצינות המביכות של השנה.

ברגעיו היפים מזכיר הסרט את "סינגל מן", סרט שמהלך קסם אך באותו זמן בעייתי מאין כמוהו, שביים טום פורד ב2009 והעניק לקולין פירת' את מועמדותו הראשונה לאוסקר. ההשוואה הזו סבירה לחלוטין כאשר מגלים שW.E. חולק עם הדרמה הענוגה של טום פורד את המלחין (אבל קורזניובסקי) ואת מעצבת התלבושות (אריאנה פיליפס שהרוויחה ביושר מועמדות לאוסקר על עבודתה פה). ברור לחלוטין שהסרט ההוא השפיע על מדונה יותר מאשר בחירת המוזיקאי ומעצבת התלבושות בלבד.

למתעניינים באופנה ובעיצוב ישנן סיבות רבות וראויות לבדוק את סרטה של מדונה, והם ודאי יסבו הנאה מהמתרחש על המסך. כל שאר הצופים יאלצו להישאר עם שני סיפורים נטולי עומק, שאחד מהם מטופל באופן לא טוב, ואת השני כבר ראינו בסרט אחר לפני כשנה.