• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"Take Me Home Tonight", סקירה

30 בינואר 2012 מאת אורון שמיר

לאחרונה נדמה שיוצרי הקולנוע מנסים לשכנע את העולם ששנות השמונים היו הרבה יותר מגניבות מן הזכור, במיוחד מבחינה מוזיקלית. והרי מדובר באחד העשורים המושמצים בהיסטוריה של המוזיקה, יש שיטענו שבצדק. האחרים לא יודעים על מה הם מדברים. או שאולי הם באמת אוהבים את זה, כיוון שאלה היו צלילי ילדותם ונעוריהם וזהו הפסקול של שנותיהם המעצבות, אשר התנגן ברקע בזמן שרגעים רבי משמעות קועקעו בזיכרון ונצרבו על הנפש. בשנה שחלפה היה לנו את "דרייב", אחת המחוות המוצלחות והכי משנות דעה על האייטיז. בשנה הקרובה, צפו למחווה מוצהרת יותר בשם "Rock of Ages".

בינתיים, מגיע “Take Me Home Tonight” שנראה כאילו ילידי אותו מחזור החליטו לאגד יחדיו קבוצת להיטי רדיו פופולריים לכדי פסקול של סרט. ואיזה מזל שהסרט עצמו יצא להם הרבה יותר טוב מאשר המוזיקה שמתנגנת לכל אורכו.

ווהו! איזה מגניב פה באייטיז!

אלה הם סוף שנות השמונים ואנחנו בלוס אנג'לס קליפורניה. ליתר דיוק, בספריית וידאו של פעם. מאט (טופר גרייס) שוב משעמם את אחותו התאומה (אנה פאריס) ואת חברו הטוב ביותר (דן פוגלר) בסיפורים על זו שהיה דלוק עליה בתיכון, ועל איך כמעט היה לו אומץ לבקש את מספר הטלפון שלה. זאת למרות שעברו כבר ארבע שנים מאז סיום הלימודים ומאט הוא כבר בוגר קולג', המהרהר בעתידו. באותו יום רגיל למראה, נכנסת לפתע לחנות הבחורה המדוברת – טורי (טריסה פאלמר). מאט מספר כמה שקרים על עצמו ולומד שטורי תהיה הערב במסיבה שמארגן החבר של אחותו (כריס פראט). הוא מחליט שהלילה הוא הלילה בו הוא יתחיל עם הפנטזיה הגדולה ביותר שלו. אבל המסיבה, שמתחילה באופן מינורי, מתפתחת להיות הלילה הכי הזוי ונוראי נפלא בחייו.

אם תהיתם מי החליט ללהק לתפקיד ראשי את טופר גרייס, הלא הוא אריק מהסדרה "מופע שנות השבעים", התשובה היא – טופר גרייס. כמו מספר שחקנים שלא בדיוק השלימו את הפריצה המיוחלת מן המסך הקטן לגדול, גם הוא הבין שהדרך הכי טובה לככב בסרט היא להפיק אחד. הוא אף חתום יחד עם גורדון קאווין על הגרסה הראשונה של התסריט. אחר-כך שכר את ג'ף וג'קי פילגו, אשר כתבו לו שורות ב"מופע שנות השבעים" כדי לשכתב את התסריט. בקיצור, לו היה הסרט מופץ בבתי הקולנוע בארץ, הוא ודאי היה נקרא: "מופע שנות השמונים".

לתפקיד הבמאי נבחר איש הקומדיות המטופשות מייקל דאוס ("Fubar”). הכל היה טוב ויפה, אלא שהסרט חיכה ארבע שנים על מדפי האולפנים עד ששוחרר לאקרנים. הסיבה – גרייס התעקש שאין אייטיז בלי סצינות שימוש בקוקאין, מה שהרתיע מאוד את הבוסים ועיכב את ההפצה. ארבע שנים הם הרבה זמן בהוליווד וגרייס למעשה השהה את חזרתו שלו לאור הזרקורים וכעת קצת קשה לקבל אותו בתור גיבור לגיטימי של סרט מעין זה. גם הליהוק של פוגלר, גרסה היסטרית וצעירה של ג'ק בלאק, לא תורם במאום לסרט ושלא לדבר על בזבוז מוחלט של אנס פאריס, בתפקיד האחות הדהויה.

חיל הפרשים מגיע בצורת הדמויות הנוספות והתסריט הקצבי ומלא ההברקות המילוליות. ראשית, יותר משנחמד לזהות את 26 השירים המרכיבים את הפסקול הרציף, כיף למצוא כל מיני פרצופים מוכרים ומוכרים למחצה בתפקידי משנה: מישל טרכטנברג בתפקיד נערה גותית, לוסי פאנץ' בתור זו שהייתה דלוקה על מאט בתיכון וגם הקומיקאים דימטרי מרטין בכסא גלגלים ומייקל איאן בלאק בתור הבוס של טורי. אבל הליהוק-שיחוק הרציני הוא מייקל בין, כוכב של קלאסיקות אייטיז כמו "שליחות קטלנית" ו-”הנוסע השמיני", בתפקיד אביו של הגיבור. השילוב בין רפלקסיביות אינסופית, מודעות עצמית במינון נמוך אך נחוץ ומסגרת הז'אנר של סרטי חזרה לתיכון, הוא שהופך את הסרט לממתק חמוץ-מריר-מתקתק ולאחת מהקומדיות האמריקאיות הבודדות של אשתקד שעליה לא כדאי לדלג. או בעגה של אז – לגמרי סרט גזעי ומדליק. אבל בואו נשאיר את האייטיז ברמת ההומאז'ים הקולנועיים בלבד.

זו טריסה פאלמר, הבחורה שאתם אמורים לרצות לקחת הביתה. האמת...

"Take Me Home Tonight”. בימוי: מייקל דואס, ארה"ב 2011, 97 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-26.1.2012, תאריך בעל משמעות רבה עבור חלקנו.

תגובות

  1. rinveges הגיב:

    די לדחוף את המחאה החברתית בכל מקום.
    שמאלנים נמאסתם!

    1. זה היה שנון מדי בשבילי, תאלץ להסביר…

      1. זה כי כותרת הסרט דורשת שיקחו אותו ל"בית" – נדמה לי

  2. rinveges הגיב:

    לא זה לגמרי לא היה שנון. זאת היתה בדיחה מפגרת כי הצחיק אותי שיש שחקנית שקוראים לה טרכטנברג.
    זה עדיין מצחיק אותי.
    דרך אגב, ראית את the fades?
    יש שם אחלה דמות, ולפעמים זה לגמרי מספיק.

    1. הפיגור שלך גאוני, כרגיל. מה שמזכיר לי שרציתי לדבר איתך, אבל בלי שנשעמם את כל הקוראים…

  3. rinveges הגיב:

    האמת שגם רציתי לעזור לאור ולטור שלו משפטי חיפוש מוזרים שהובילו לסריטה. עכשיו עם מישהו יחפש אור סגולי לוחם חירות יש לו כתובת.
    טלפן, קצת נעלמתי לך בערב ההוא, אבל זה היה מסיבות פרקטיות.

השאר תגובה