"I Wish", סקירה

כשם שהוא נהנה להציג ילדים ופעוטות בשיא המתיקות שלהם, הקולנוע תמיד רחש חיבה מיוחדת לזאטוטים רעים עד שטניים. רוב סרטי האימה שמכבדים את עצמם יכילו לפחות אימג' אחד מטריד של דרדק מפחיד, ממש כשם שדרמות רבות בונות לפחות קו עלילה אחד סביב מצוקה בתקופת ההתבגרות. בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע "חייבים לדבר על קווין" ("We Need to Talk About Kevin"), בו מככב צאצא מהגיהנום. סיוט נוסף לכל הורה יגיע בשבועות הקרובים, בדמות "הילד עם האופניים" ("Le gamin au vélo") של האחים דארדן. גם "אלוהי הקטל" ("Carnage") שעדיין מסתובב בבתי הקולנוע נוגע בסוגיה של אלימות בקרב נערים. אל מול כל אלה ועוד, סרטו החדש של המאסטר היפני הירוקאזו קורה-אדה מציב קונטרה עדינה אך איתנה.

שמו היוצר האסייאתי אולי זכור לחובבי הקולנוע בעקבות שני סרטים מפורסמים שלו אשר מצאו את דרכם אל המסכים בישראל – “החיים שאחרי" ("Afterlife") מסוף שנות התשעים ו-”איש אינו יודע" ("Nobody Knows") מאמצע העשור הקודם. קורה-אדה המשיך בעשייה ענפה אך למרבה הצער סרטיו הטריים יותר לא הוקרנו מסחרית בארץ. בין אם זה "עדיין מתהלכים" ("Still Walking”) המרהיב והמרגש משנת 2008, או סרטו האחרון שנקרא ("I Wish” ("Kiseki"  – האופציה הכמעט-יחידה לצפות באלטרנטיבה שמציע הקולנוע שלו היא ספריות ההשאלה.

קורה-אדה אינו במאי אלטרנטיבי במובן הקיצוני של המילה, אלא דווקא מייצג עשייה קולנועית שכמעט וחלפה מן העולם. הדרמה אצלו נבנית לבנה אחר לבנה, בשקט ובביטחון אינסופיים. אם סרטו הקודם היה נראה לעיתים כמחווה לקולנוענים יפנים קולוסאליים דוגמת יסוג'ירו אוזו או קנג'י מיזוגושי, הרי שהנדבך הנוכחי בקריירה שלו מוכיח שהוא כבר ממש לא רחוק מרמתם של הגדולים ביותר.

גיבורי הסרט הם שני אחים, בני 9 ו-11. הבכור, קיוצ'י (קוקי מאאדה), מתגורר עם אימו השתיינית שמתפרנסת כקופאית בסופרמרקט למרות שאפילו היא מרגישה מבוגרת מדי לתפקיד. עוד דרים איתם שני הוריה של האם, סבתא חובבת ריקודים וסב המייצר ממתקים. בחלק אחר של יפן מתגורר האח הקטן, ריו (אושיהירו מאאדה), עם אביהם של השניים המנגן בלהקת רוק אתנית. צמד האחים לא התראו זה זמן רב בשל הפירוד בין הוריהם אך שומרים על קשר טלפוני. כאשר קיוצ'י שומע ששתי רכבות מהירות החולפות זו על פני זו מייצרות מספיק אנרגיה כדי להגשים משאלה, הוא מגייס למשימה את אחיו הקטן. כל אחד מן השניים אוסף מקבץ חברים, לכולם משאלות שיש להגשים, ומשני קצוות הם יוצאים לנקודת מפגש שם יחלפו שתי רכבות זו על פני חברתה.

הדמויות הראשיות בסרט הם צמד האחים וחבריהם, ואין כמו קרוה-אדה כדי לתאר במדוייק וללא התנשאות את עולמם של הקטנים האלה. הצופה מחליק פנימה בקלות ובנוחות ולא נותר אלא להנות מעבודת הרקמה הסיפורית המעודנת, כמה צחוקים בשביל הבריאות ומספר שיאים רגשיים מפעימים. עם זאת, לפעמים הנימוס והבגרות של הילדים בינם לבין עצמם נראית מוגזמת, או אולי יפנית מדי. היחסים שלהם עם המבוגרים, שילוב בין כבוד בפניהם ולעג או סרקסטיות מאחורי הגב, נדמים אמינים יותר. אבל איפה אם לא בסרט יימצאו ילדים המחנכים את הוריהם ונוהגים בהגינות זה כלפיי חברו?

חובבי הסרטים הקודמים של הבמאי ימצאו מוטיבים ואלמנטים שיזכירו להם את הילדודס המגדלים את עצמם כמו ב"איש אינו יודע", לדומה. או יתמוגגו מסצינה אחת מופלאה שכמו שאולה מ"החיים שאחרי", בה נדמה שהבמאי צילם את השחקנים-ילדים עונים בכנות לשאלה "מה היית מבקש לו הייתה לך משאלה אחת?". הכל משתלב היטב לכדי חווית צפייה נעימה, בסרט אשר מזכיר מעט את הממתקים שמייצר סבם של הגיבורים הקטנים – לא בטוח שטעמו הענוג והמרומז מתאים לכל חיך, בעידן של גרייה תמידית כמו זה בו אנו חיים היום. אבל אין ספק שהוא טעם נרכש, אשר נהנים ממנו יותר ככל שמתרגלים אליו ואל סוג הקולנוע הזה. וכל עוד עדיין יש בעולם יוצרים כמו הירוקאזו קורה-אדה, תמיד תהיה תקווה לאמנות הקולנוע.

"I Wish”. בימוי: הירוקאזו קורה-אדה, יפן 2011, 128 דק', יפנית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-19.1 ובאתר עכבר העיר אונליין