בעקבות הופעתו של ג'ורג' קלוני ב"היורשים" – האם אנחנו עדיין צריכים כוכבי קולנוע?

לדעתי, ג'ורג' קלוני עושה תפקיד מצוין בהיורשים. הוא משלב בין עידון בחלקים מסוימים לאקסצנטריות בחלקים אחרים, מתקשר היטב עם כל שחקני המשנה, מצליח להצחיק ולרגש. אבל אפילו לשנייה אחת לא באמת קניתי את הדמות שלו. כשהוא אומר כי בדמו זורם דם של משפחת המלוכה העתיקה של הוואי – אי אפשר שלא לגחך מעט. משפחת המלוכה שקלוני הוא צאצא שלה לא כוללת איש מתושבי העבר של האי. היא כוללת את דאגלאס פיירבנקס, קלארק גייבל, קארי גרנט, פול ניומן וטום קרוז.

ההופעה של קלוני כן מרתקת ביחס לדמותו של קלוני מחוץ למסך/על המסך בסרטים קודמים. שוב הוא מגלם גבר עשיר ומצליח מאוד, שהכל הולך לו די בקלות אך שאינו מצליח לתפקד בסיטואציות רגשיות, לייצר קשר עם בני משפחה (או לבנות משפחה בכלל). בסופו של דבר, הוא לומד לתפקד, כל פעם בדרך קצת אחרת. ברומן של קוואי הארט המינגס, עליו מבוסס הסרט, הדמות הראשית היא של עורך דין עשיר אך לא מצליח במיוחד (על פי הכריכה. לא קראתי את הספר). בסרט אין לכך זכר. אבל אפילו רק הפנים של קלוני אומרת "הצלחה". כשהוא מושפל או מנוצח, כפי שקורה ב"היורשים" לא פעם, זוהי השפלה של איש מצליח, רגע שמראה שכולנו אנושיים. ובכולנו אני מתכוון בראש ובראשונה ל"כוכבי קולנוע".

בתקופה הקלאסית זה היה כמעט תמיד מובן מאליו. קרי גרנט אמר שגם הוא תמיד רצה להיות קרי גרנט וחבל שלא הצליח. מסופר על מרלין מונרו כי הייתה יכולה ללכת ברחובות מבלי לעורר תשומת לב, אבל כשרצתה בכך שינתה מעט את אופן הליכתה וכולם הבחינו מיד בכוכבת. כל הסרטים של גרנט ומונרו (אבל גם של עשרות כוכבים אחרים) התייחסו בצורה ישירה לפרסונה שלהם ולא ניסו לייצר תחושה של דמות הקיימת במציאות. בכך קסמם, בכך גם ההצלחה הכלכלית הכמעט מובטחת שלהם.

כיום, הכוכבים הם כבר לא חלק משמעותי מן התעשייה משתי סיבות הקשורת זו בזו: הם לא רוצים לגלם שוב את אותה דמות, הם רוצים אתגרים חדשים וקיצונים כשחקנים. ג'וני דפ, שחקן המטיב להשתנות ולהתחפש, הוא אחת מן הדוגמאות היחידות לכוכב גדול, כי הפרסונה שלו מתאימה לאופי הכוכבים בימינו. בנוסף, אין, או כמעט שאין, כוכבים שנוכחתם בסרט משמעותה הצלחה כלכלית מובטחת. סרט עם ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן, רע ככל שיהיה, היה מביא קהל. סרט עם ג'וליה רוברטס וטום הנקס יכול להיעלם מבלי שכמעט איש צפה בו.

השאלה היא – האם גם בסרטים מוערכים ביקורתית ובעלי פוטנציאל מסחרי בזכות הסיפור שלהם, יש מקום לכוכבים? מסופר כי מפיק אמריקאי הציע בעבר לדה סיקה ללהק את קרי גרנט לגונבי האופניים בתמורה למימון הפרוייקט. דה סיקה (כוכב קולנוע בפני עצמו כשחקן) סירב. הגיבור שלו היה חייב להיות אנונימי – זיהוי שלו יפגע בדמות שהוא ביקש לייצר. מסיבה דומה דחה אלכסנדר פיין את הרצון של קלוני לשתף עימו פעולה כבר בדרכים צדדיות – הוא רצה פנים פחות מוכרות (לתפקיד שאליו ליהק את תומס היידן צ'רץ'). בהיורשים הוא כבר נעזר בקלוני, משמע שהוא לקח בחשבון לא רק את זיהוי השחקן, אלא גם את הפיכותו לציר מרכזי בסרט. הוא לא יצר רק סרט על אב לא מתפקד בהוואי, עם אישה בתרדמת – הוא יצר גם סרט על כוכב קולנוע אשר לא יכול עוד לחיות באדישות מול הסביבה שלו. לכישורי המשחק של קלוני, טובים ככל שהיו (והם מעולים, לא רק בסרט הזה) יש חשיבות לא גדולה בהרבה, או אפילו פחותה,  מן הזיהוי המיידי של פניו.

יש לציין כי קלוני לא תמיד היה כוכב כזה וחלק מן הסיבה להתייחסות אליו כאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם נובעת מסוג התפקידים אליהם לוהק. בשני שיתופי הפעולה הראשונים שלו עם האחים כהן, הוא לוהק בכוונה כדמות העושה פרודיה על כוכבי קולנוע קלאסיים. זאת משום שהאחים כהן זיהו בצדק כי קלוני הוא השחקן האמריקאי היחיד כיום המסוגל לשחק בסגנון של קלארק גייבל וקרי גרנט. עד לאחי איפה אתה? קלוני היה כוכב טלוויזיה גדול, אך לא נחשב כמי שמביא הצלחה ודאית, או זיהוי טוטאלי בקולנוע. למרות שהסרט של האחים כהן לא הפך ללהיט, אחריו היה כבר קלוני כוכב הקולנוע. כל סרטיו התייחסו לזה במידה זו או אחרת – בין אם על ידי בניית הדמות, או בין אם ברצון מוקצן לחפש אותה ולשנות אותה, כמו בסוריאנה התפקיד עליו זכה קלוני באוסקר היחיד שלו עד היום. בהחלט ייתכן שהיורשים יזכה אותו שוב בפרס, כאשר חלק מן התחרות שלו היא מול כוכבי קולנוע בסדר הגדול שלו, כמו בראד פיט וליאונדרו די קפריו. מתחרה אחר, ז'אן דוז'רדן מגלם כוכב קולנוע בהארטיסט.

אבל קלוני הוא מקרה מיוחד יותר – הוא לא רק מחפש אתגרים חדשים כשחקן, הוא רוצה להיות מוכר ומוערך בעיקר כבמאי. באותו אוסקר שהוא קיבל, הוא פתח בבדיחה על כך שהוא מואכזב מכך שזה אומר שהוא לא יזכה בפרס הבמאי באותה שנה. הרבה כוכבים הצהירו על רצון לביים וביצעו זאת במידה כזו או אחרת של הצלחה, אבל קלוני הוא במאי שהביקורת והפרסים לרוב די אוהבים.

אולם, לא כל סרטיו של קלוני כבמאי זכו להצלחה. אחד מהם, Leatherheads – נכשל. במקרה או שלא במקרה, זהו הסרט היחיד בו קלוני לא מסתפק בגילום של דמות משנית, אלא לוקח על עצמו את התפקיד הראשי. בנוסף, הסרט אומנם מתרחש בשנות העשרים, אבל הוא מחווה לקולנוע הרומנטי של שנות השלושים ובעיקר לכוכבים הגדולים שלו – שקלוני הוא ממשיך דרכם. מסתבר כי המבקרים מעדיפים את קלוני כאשר הוא לוקח על עצמו תפקידים קטנים יותר – גם בהם הוא מפגין כריזמה יוצאת דופן, אבל את מירב הסיפור הוא משאיר לדמות אחרת, הפגומה באופן אחר.

סרטו האחרון של קלוני כבמאי, משחקי שלטון, בנוי כמו טקס הכתרה המנסה לצרף את ראין גוסלינג לליגה של הגדולים באמת. גם מבחינת משחק וגם מבחינת כוכבות. אולם, בסצנות המשותפות עם קלוני, גוסלינג מעט מחוויר. לא מפני שקלוני כבמאי מיקד את תשומת הלב על עצמו או מפני שגוסלינג הוא שחקן פחות טוב. לקלוני פשוט יש את הדבר הלא מוסבר ההופך כוכבים לכוכבים. המפגש שלו עם המצלמה יוצר ניצוצות מסוג אחר. ניצוצות שלא בטוח שיש להם מקום בעולם הציני של היום.

העולם הציני של היום כן מספק לנו סרטים על אנשים זוהרים ולא מעט סרטים על כוכבי קולנוע. לתפקידים כאלו, טבעי ללהק כוכבים אמיתים. אבודים בטוקיו של סופיה קופולה הצליח לא רק בגלל שביל מארי שיחק בו מצוין, אלא גם בגלל שקל לקהל לזהות את הדמות שהוא גילם עם דמותו האמיתית של ביל מארי, כוכב הקולנוע שהקריירה שלו הייתה אז קצת בדעיכה. לעומת זאת, באי שם ליהקה קופולה לתפקיד כוכב קולנוע את סטפן דורף – שחקן שאולי הצליח להעביר ריקנות וחיפוש במשחק שלו, אבל לא כוכבות שהייתה מרוממת את התפקיד ואת הסרט.

לעומת זאת, הארטיסט מסתדר יפה מאוד בלי כוכבי קולנוע אמריקאים. ז'אן דוז'רדן וברניס ביז'ו מוכרים ככוכבים יחסיים בצרפת, אבל גם קהל אמריקאי מקבל אותם ככוכבים למרות שהוא לא צפה בהם קודם. לצידם, מלהק במאי הסרט, מישל הזנוויציוס, פנים מוכרות דווקא לתפקידי משנה. הקהל שלו לא מזהה את השחקנים הראשיים, אבל הוא בטח מזהה את ג'ון גודמן ומנסה להיזכר בשמו של ג'יימס קרומוול, משחקני המשנה הבולטים של השנים האחרונות.

הארטיסט הוא דוגמא לסרט שהצליח לייצר תשומת לב גם בלי שמות של כוכבים. במקביל אליו, סוס מלחמה והוגו מתחרים על האוסקר כאשר הכוכב הגדול שלהם הוא הבמאי. עם כל הכבוד לאמילי ווטסון, בן קינגסלי וקלואי מארץ, אף אחד לא בא לסרטים האלו בזכותם. לכן, עולה השאלה – האם עדיין צריך כוכבים על מנת לקדם את הסרט ולהכניס אותו לתודעה? התשובה אינה אחידה. יכול להיות שהיורשים היה זוכה להכרה גם בלי קלוני בתפקיד הראשי, אבל ייתכן והיא הייתה קטנה יותר והשווקים בעולם (כולל ישראל) היו מזדרזים פחות להוציא את הסרט. אני גם בספק גדול מאוד עם למרות כל ההערכה הביקורתית לה זוכה מאניבול, הסרט היה בכלל מופץ בארץ אלמלא בראד פיט.

אגב פיט, עץ החיים הוא לחלוטין מקרה בו נוכחות של כוכב, למרות שהוא משחק בו מצוין, פגמה באופן שבו התקבל הסרט. הקהל בא לקבל סרט עם בראד פיט וקיבל יצירה ניסיונית. הסרט של מאליק היה זוכה להכרה גם עם שחקנים אלמוניים. מאידך, הסרט כן מתייחס לדמותו של פיט ככוכב, בצורה מובהקת יותר מן האופן בו הדבר נעשה בהיורשים.

נקודה שיש להדגיש בדיון הזה היא שקלוני ופיט הם שחקנים טובים מאוד, בפרט מול מצלמה. זה חלק מן הסיבה שהם כוכבים, גם אם לא הסיבה היחידה וגם אם יתכנו כוכבי קולנוע שהם שחקנים פחות טובים. בנוסף, הבמאי יודע כי יש להם מפגש טוב עם המצלמה, דבר בלתי מוגדר אשר לא מתרחש עם כל שחקן, אפילו לא עם כל שחקן גדול.

השורה התחתונה היא שכוכבי קולנוע פחות דומיננטיים היום ליצירה מאשר בעבר ולעיתים הם יכולים לשנות ולפגום בחווית הצפייה ובפירוש שלה. מאידך, אנו חיים בעידן בו הדומיננטיות של דמויות מפורסמות בחיי החברה רק עולה. דומה כי הסלבריטי הרדוד ונטול הכישורים הממשיים, תפס את מקומו של הכוכב המוכשר. אולי משום כך, ראוי שכוכבים דוגמת פיט וקלוני יבססו את עבודתם כמפורסמים גם בעזרת יצירות בעלות איכות אמנותית.

מימין: ג'ורג' קלוני. משמאל: קרי גרנט. או שמא...